במאמרו "כשהמצוין נלחם בטוב" (גליון פרשת בהעלותך), העלה הרב גיא אלאלוף ביקורת על ההתעניינות של אנשים דתיים בהגות השמרנית. טענתו הייתה כי יש הבדל עקרוני בין שמרנות ליהדות. השמרנות מתחשבת במציאות ו"אמונה על שמירת הסדר החברתי הקיים וטיפוחו", זאת בעוד "התפיסה היהודית גורסת כי יש אמת מוסרית מוחלטת", וגם אם ההלכה אינה נראית כזו, אין זה אלא האופי הגלותי שלה. "בגלות, ידעה [היהדות] היטב למצוא פתרונות פרקטיים למציאות המשתנה… [אבל] היהדות בתפיסתה האידיאלית, כאשר היא באה לידי ביטוי באומה ריבונית בארצה, היא בעלת מאפיינים רדיקליים של תיקון דתי וחברתי". לדבריו, היהדות "האידיאלית" היא אבסולוטית ואינה מתחשבת בתנאי הזמן, בעוד השמרנות בעלת זיקה מסוימת לרלטיביזם, בכך שהאמת המוסרית שלה מתחשבת בתנאי המקום והזמן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פטרונות כלפי החרדים לא תסייע בשילובם בחברה
– מהפכת הרעבים: תושבי סוריה דורשים שינוי
– מצב סחיטה: כחול לבן צריכה להתייצב נגד נתניהו
המחאה כנגד הזיווג בין דת לשמרנות אינה מגיעה רק מימין. מגזין השמאל הרדיקלי, "הזמן הזה", פרסם לאחרונה ביקורת מקיפה כנגד פעילות הגוף השמרני "קרן תקווה" (גילוי נאות, אני עובד שלה). הכותב, אסף שגיב, טען כי מדובר בגוף בעל השקפת עולם אורתודוקסית, וככזה הוא אינו יכול להיות שמרני. אורתודוקסיה, הוא אמר, שונה מהותית משמרנות: "אורתודוקסיה ('דעה נכונה', ביוונית) משמעה אמונה בקיומן של אמיתות מוחלטות, נצחיות ואוניברסליות… ההשקפה השמרנית ספקנית יותר מבחינה אפיסטמולוגית, ומעדיפה לעגן את ההגנה על הסדר הפוליטי, החברתי והתרבותי – ואפילו על הדת – בשיקולים מעשיים". אלאלוף ושגיב מסכימים אפוא על אפיון הצדדים: דת משמעה אמונה באמיתות נצחיות ובלתי תלויות במקום ובזמן, ואילו שמרנות משמעה התחשבות ספקנית באדם ובתנאיו המקומיים. המסקנה של שניהם היא כי דתיים אמיתיים אינם יכולים להיות שמרנים.
התנגדות נוספת לחיבור בין שמרנות ודתיות, שעליה מסכימים שגיב ואלאלוף, נובעת מהניגוד המהותי, לדעתם, שבין אורתודוקסיה לפוסט־מודרניזם, והקרבה בין השמרנות לאחרונה. השמרנות, כותב שגיב, "נגועה בספקנות, פרטיקולריסטית מדי מבחינה תרבותית ומוסרית וקרובה ברוחה לפוסטמודרניזם השנוא [על האורתודוקסים]". אלאלוף חותם על כך בשתי ידיים, ומשום כך הוא מזהיר מפני הסתנוורות מאורה של ההגות השמרנית. השמרנות עלולה "להחזיר את החלומות הגדולים שלנו על תיקון עולם במלכות ש־די למקום שבו היו קבורים שנים רבות לאורך הגלות, עמוק עמוק בבוידעם של התודעה הקולקטיבית שלנו כאומה בעלת ייעוד יחיד ומיוחד".
אלאלוף לא מפרט מהם אותם "חלומות גדולים", אבל מבקר אחר של הנהייה הדתית אחר השמרנות, מוטי קרפל, כתב מפורשות יותר מה חסר לו בהגות השמרנית. בטור ביקורת במקור ראשון ("שמרנים, היזהרו מחיקויים", י"ד באייר תשע"ט) לאחר כנס השמרנות של "קרן תקווה" כתב כך:
עם ישראל זקוק למהפכה אמונית, לא לשמרנות לאומית או דתית; לשיבה בתשובה קדימה, לא לחזרה לאחור; למהפכה תרבותית אמונית ישראלית שתהיה בהמשך גם בשורה ומקור השראה לעולם כולו. זו המשימה שלנו בדורות התחייה, וזה בדיוק גם מה שמצפה מאיתנו העולם הרחב, גם אם הוא עצמו לא מודע לכך. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
המוטיב של ההבחנה בין תורה גלותית לתורה גאולית נמצא גם כאן. השמרנות שקועה בעבר, והיא מתאימה לתורת הגלות. אבל אנחנו, היהודים האמיתיים והאותנטיים החיים בדור התחייה, איננו זקוקים לתורת הגלות, אלא מוכנים ל"מהפכה תרבותית" שתביא לעם ישראל ולעולם כולו תורה חדשה.
סכנת האידיאליזם המנותק
אני חלוק על כותבים אלו, וסבור כי לא רק שאין סתירה בין יהדות מסורתית ושמרנות, אלא שהיהדות המסורתית זקוקה להגות השמרנית כדי לשגשג ולהתפתח. הטעות היסודית של כותבים אלו הינה בזיהוי של האורתודוקסיה. בניגוד למה שחושב שגיב, ולהצעות אלאלוף וקרפל, רוב הדתיים שמרניים בתפיסתם, או כפי שאלאלוף כינה זאת – "גלותיים". לאורתודוקסיה בגרסה שהם מציגים אותה יש שם אחר, קוראים לה "פונדמנטליזם".
ההבחנה בין הדת "האמיתית" והדת "המסורתית" או "הגלותית", לצד האמונה כי הדת המקורית נושאת בתוכה את האמת הטהורה והנצחית, הן שני המאפיינים המבדילים את הפונדמנטליסט מהאדם האורתודוקסי, כפי שכותבים חוקרי הפונדמנטליזם – עמנואל סיון, גבריאל אלמונד וסקוט אפלבי – בספרם "קנאות דתית מודרנית":
הפונדמנטליסטים טוענים כי הם דבקים באורתודוקסיה (האמונה הנכונה) או בהתנהגות הנכונה (אורתופרקסיס) וכי הם מגינים על מסורות דתיות ועל דרכי החיים המסורתיות. הם עושים זאת באמצעות יצירת מערכות יחסים חדשות, ניסוח אידיאולוגיות חדשות ואימוץ תהליכים ומבנים חדשים. כמה מן המערכות, המבנים, האידיאולוגיות והתהליכים הללו מצטיירים כהפרה בוטה של האמונות ההיסטוריות הנוגעות לאורח פרשנותם ולדרך התנהגותם של דורות קודמים ולמנהגם של שמרנים או אורתודוקסים בני ימינו.
היהודים המסורתיים הרגילים, שמקשיבים למוסר אביהם וחרדים שלא ליטוש את תורת אמם, אינם מספיק טובים עבור הפונדמנטליסטים. יהודים אלו דבקים בתורה בכל ליבם ושומרים עליה מכל משמר, אולם התודעה שמכוונת אותם היא תודעה מסורתית, כזו שמזהה את האמת עם מסורת הדורות, על כל השינויים והתיקונים שהתרחשו במרוצתם. היא אינה שואפת לאיזו אמת אבסולוטית ונצחית, שמאפשרת לבצע דילוגים היסטוריים, מייתרת את הצורך "למצוא פתרונות פרקטיים למציאות המשתנה", ונכונה לוותר על כמה שלבים בשרשרת המסורתית.
הסיבה הראשונה שעבורה חשוב לטפח אפוא את הזיקה של היהדות להגות השמרנית היא כדי להינצל מנזקי הפונדמנטליזם. השמרנות אינה רק אויבתו של הליברליזם, אלא גם של הפונדמנטליזם. הפונדמנטליזם הדתי מאמין כי איננו צריכים את המסורת. איננו צריכים את העבר, אלא אנו יכולים לכונן "תודעה אמונית חדשה", כלשונו של קרפל, שלפיה אין צורך לכבד את הסמכות הרבנית הישנה ואת התבונה האצורה בה. אנו יכולים להיות מהפכנים, ולהכריז שהעם כולו עובד אלילים, והוא אינו מבין את הבשורה הגאולית שלנו. כך, גם אם כל גדולי הרבנים מזהירים מפני עלייה להר הבית, ניתן לבטל את דעתם בהינף יד. הם הרי שמרנים שאינם מבינים את בשורת החידוש האמונית של אנשי החזון האמיתיים.
הפונדמנטליזם הדתי, המנתק את עצמו מן המסורת ומוכן להציע פרשנות חדשה של המקורות ללא הכרה בסמכות הדורות, מסוכן לא פחות – ובמידה מסוימת אף יותר – מהחילון. הסכנה של הפונדמנטליזם אינה רק האלימות המתגלה בשוליו, אלא האיום שלו על הרס המסורת הדתית. הסיבה שהמסורת היהודית אינה מצליחה להוות מגדלור לעם היהודי בארצו אינה החילון, "הפרוגרסיבים" או "הפוסט־מודרניסטים", אלא הפונדמנטליזם. כאשר הדתיות מנסה להפוך עצמה לרלוונטית על ידי חזון משיחי מהפכני, היא מרתיעה כל אדם בעל חוש מסורתי. כאשר אדם מכנה את עצמו "דתי שמרן", הוא מבטא בכך אפוא חיבור למסורת הדורות ולרוחה השקולה והמציאותית וזהירות מפני פונדמנטליזם דתי המקדם אידיאליזם מנותק.
סיבה נוספת שעבורה העולם הדתי צריך את השמרנות היא כדי לשמור על עצמו מפני הדתיות הליברלית. כיום, אם אני אומר על עצמי שאני דתי איני מסגיר בזאת את עמדותיי לגבי אופן שמירת המסורת ומשמעותה. אני יכול להיות "דתי ליבוביציאני" המאמין כי אין לתורה דבר עם המוסר והחיים והיא רק אוסף חוקים חסרי טעם הדורשים ציות. אני יכול להיות גם "מאמין כ", כהגדרתו המצוינת של משה הלברטל. אדם זה מאמין בתורה כשהוא יושב בבית הכנסת בשבת בבוקר, בשעה שהוא מופיע "כאדם דתי". אולם כאשר הוא הולך לאוניברסיטה בראשון בבוקר, הוא מופיע "כאדם נאור" המקבל מפי השכל הטהור את ערכי הליברליזם.
במילים אחרות, כאשר אני מזהה את עצמי בתור "דתי", איני אומר דבר כמעט על השקפותיי הפוליטיות והמוסריות. אנשים דתיים יכולים להחזיק בו זמנית בהשקפות פוליטיות ומוסריות ליברליות. בניגוד לשגיב, איני רואה בעצמי בר סמכא להכריע מהי בדיוק האורתודוקסיה הטהורה כדי לומר שדתי ליברלי אינו דתי אמיתי. בעולמנו יש רבים וטובים שמגדירים עצמם כדתיים ליברלים, ואין לי כל צורך להמעיט מדתיותם. המחלוקת שלי איתם היא ערכית ופוליטית, ולכן אעדיף לנסחה במונחים פוליטיים, ולא לנסות להוקיע אותם מתוך המחנה הדתי.
זו סיבה נוספת להוסיף את שם התואר שמרן לזהות הדתית, לומר שאיני ליברל. בכך אכן ישנה זיקה עמוקה בין השמרנות לפוסט־מודרניזם – שניהם מתנגדים לג'יהאד הליברלי. הליברליזם, כמו הפונדמנטליזם, הוא אידיאולוגיה המאמינה באמיתות אוניברסליות אחידות ונצחיות, שאינן תלוייות מקום וזמן. מתוך כך, הליברליזם מצליח להתעלם מהבדלים בין תרבויות, מהיררכיות וממחויבויות פרטיקולריות. השמרנות כופרת בכך, וסבורה כי יש חשיבות עמוקה להבדלים ולהיררכיות, ושראוי לשמור עליהם. יש הבדלים בין קודש לחול, בין גבר לאישה, בין רב לתלמיד, בין הורה לילד, ובין ישראל לעמים.
כשאני מכנה את עצמי "דתי שמרן", אני מביע תמיכה בדתיות מסורתית, המגינה לדוגמה על הפרדה בבית הכנסת ועל מוסד הנישואים; אני אומר כי הדתיות שלי היא דתיות תרבותית, הסבורה כי התורה היא הווי חיים שלם, ולא ספר חוקים יבש; אני מלמד כי יש בי כבוד עמוק לסמכות: לרבנים, להלכה המסורתית ולחכמת הדורות.
חסרה הגות פוליטית יהודית
התנגדות מכיוון אחר לדתיות השמרנית מוצאת קושי ב"ייבוא" של הוגים זרים לתוך העולם היהודי. מדוע עלינו לשאוב את ההשראה לעקרונות הפוליטיים שלנו דווקא מהוגים גויים? האם חסרים לנו מקורות יהודיים ללמוד מהם משנה פוליטית? התשובה הפשוטה לכך היא: כן. חסרה לנו הגות פוליטית יהודית. את האינטואיציה יש לנו, והסנטימנט השמרני טבוע עמוק במסורת שלנו, אבל בית המדרש היהודי סובל ממחסור חמור במחשבה פוליטית. ניתן כמובן לתמוך את החכמה השמרנית במקורות יהודיים רבים, אולם בשורה התחתונה יש להודות כי אין לנו בבית המדרש המסורתי הגות פוליטית.
הסיבה לכך נעוצה במילה אחת – גלות. בכך אני מסכים עם הרב אלאלוף, שהתורה הגלותית אינה מספיקה עבור החיים בארץ. ההגות החברתית היהודית התרחבה רק לממדים שתנאי החיים של הגלות אפשרו לה – חיי קהילה ומשפחה, ללא ריבונות עצמאית. המציאות הגלותית לימדה אותנו כיצד לחיות בתור מיעוט, אולם למרבה הצער, אין לנו מסורת המורה לנו כיצד להתנהל בתור ריבון.
הגות העמים עוזרת לנו להתגבר על הפער הזה. אדמונד ברק וראסל קירק לא הופכים להיות מורי דרכנו. יש לנו גדולים משלנו ומסורת משלנו לדלות מתוכה אורחות חיים. אולם הוגים אלו עוזרים לנו לברר את הרעיונות שלנו, ולנסח מתוכם הגות המתאימה לצרכינו.
נקודה נוספת שבה אני מסכים עם הרב אלאלוף היא שעלינו להיות זהירים כאשר אנו מייבאים לעולם היהודי רעיונות זרים. אסור לנו לקבל בתמימות כל רעיון רק בגלל שהוא נושא את התגית "שמרנות". חשיבה ביקורתית היא תכונה חשובה גם כאשר מדובר ברעיונות שמקורם הוא המסורת שלנו, וקל וחומר כאשר מישהו מביא אלינו רעיון חדש ולא מוכר. אולם עם כל הצורך בביקורתיות, עלינו להכיר בכך שהחלופה להגות השמרנית אינה המהר"ל מפראג (כפי שהציע קרפל).
בישיבות לא לומדים כיצד לנהל מדינה. זו עובדה מצערת, אבל זהו המצב. המקום שבו לומדים זאת הוא באוניברסיטאות. אם לא נלמד את ברק וקירק, הרי שבדרך זו או אחרת נהיה נידונים לקבל תורה מקאנט, רוסו ורולס. ההגות הליברלית, המציבה את עצמה באופן מוצהר בתור אלטרנטיבה למסורת, כל מסורת שהיא, תהפוך להיות מורת דרכנו בסוגיות ניהול מדינה. בשבילם, בשביל כל אותם צעירים מצוינים שרוצים לתרום לעמם ולארצם ולומדים לעשות זאת באוניברסיטאות, חשוב לנו להכניס לארון הספרים שלנו גם את ההגות השמרנית. כדי לומר להם: כדי לנהל מדינה מודרנית, אינכם חייבים לבוז למסורת שלכם. אפשר לעשות זאת אחרת.
