לכל כתיבה ביוגרפית אתגרים משלה, אך כתיבת ביוגרפיות תורניות – ספרים העוסקים בחייהם של רבנים, תלמידי חכמים, מנהיגי ציבור – מציבה אתגרים מורכבים במיוחד. הביוגרף או הביוגרפית מספרים את סיפור חייו של אדם, שמאחוריו עומד במקרים רבים ציבור רחב של תלמידים וממשיכים שחרדים לדימוי של מנהיגם האהוב. לא פעם הציפייה מן הכותב היא לטשטש את ההיבטים האנושיים, הבעייתיים יותר, של מושא הביוגרפיה, ולהציג דמות חפה מפגמים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– טיול משפחתי הביא ללכידת שודדי עתיקות "על חם"
– מחפש הגנה מהקורונה? בדוק את סוג הדם שלך
– פרשנים ערבים: מדינות ערב לא יגיבו על החלת ריבונות ישראלית ביו"ש
נוסף על כל אלה, ביוגרפיות תורניות הן ז'אנר שלעיתים זולג לז'אנר אחר: סיפורי הצדיקים, סוגה ספרותית שמוותרת מראש על היומרה להציג נרטיב מסודר וביקורתי, ושמטרתה היא בדרך כלל דידקטית. נדמה גם שבכל מה שקשור לביוגרפיות תורניות, האמוציות חזקות יותר מבכל שדה אחר, והמלחמה על הנרטיב מגיעה לעיתים לדיונים משפטיים, לפשקווילים ולחרמות.
פולמוס סביב הגאון
הרב דב אליאך, ביוגרף וסופר חרדי, החל לכתוב ביוגרפיות לגמרי במקרה. "עבדתי כעורך באוצר מפרשי התלמוד של מכון ירושלים", הוא מספר. "יום אחד קיבלתי הזמנה לכתוב מבוא לספר של אחד מגדולי הראשונים. לאחר מכן התבקשתי להקדים מבוא לספר של רבי איצל'ה מוולוז'ין, בנו של ר' חיים, ואף שהספר עצמו לא יצא לפועל, המבוא, ובו תולדות חייו, פורסם כסדרת כתבות בעיתון 'יתד נאמן'. זה משך אליי פנייה מיהודי ישיש ממשפחתו של ר' חיים, שמסר לי חומר בסיסי שהוא אסף עליו במשך השנים. כך התחלתי לכתוב על ר' חיים מוולוז'ין".
"לקחתי את הבסיס שניתן לי ולמדתי אותו", אומר אליאך. "בהמשך הרחבתי עוד על ידי חיפוש בספריות. הייתי יושב ימים שלמים בספרייה הלאומית ובספריות אחרות כדי למצוא חומרים, וכך ליצור פסיפס שלם של הדמות. ניסיתי לא להיצמד לחומרים הבסיסיים שכבר נכתבו אלא ללמוד מההתחלה, לרכז כל פרט ופרט ולשאוב מידע מכל חומר שנדפס, מכתבי יד וגם מהחיבורים שלו עצמו, מתשובות שלו וממכתבים, וכך להבין את הדמות. בעיניי, חלק חשוב מאוד מתוך הביוגרפיה הוא משנת חייו של הגיבור. אני לא מספר רק על חייו הפרטיים, אלא מנסה להבין מה הוא בעצם פעל ויצר לטובת עם ישראל. זה חלק בלתי נפרד מהתורה שלו. כל מי שתורתו של ר' חיים מוולוז'ין חשובה לו צריך להכיר את הדמות שעומדת מאחוריה. כשאתה מקבל את הדמות העשירה והחכמה הזו במלואה, זה בהחלט תורם להבנה ולהתייחסות הנכונה גם לכתבים עצמם".
הביוגרפיה שכתב אליאך, "אבי הישיבות", זכתה להצלחה, ובעקבותיה חזר דור אחד אחורה והחל לכתוב על הגאון מווילנא. ב־2002 ראה אור "הגאון", שלושה כרכים עבי כרס המספרים את סיפור חייו של הגר"א. אליאך לא מסתיר את ההזדהות שלו עם הדמויות שהוא כותב עליהן. "לא הייתי מסוגל לכתוב חיבור על אישיות שלא הייתי מזוהה איתה, ואני חושב שגם הקורא היה רוצה לדעת שהכותב נתן את המקסימום שלו להבנת האישיות. אם אתה מזוהה עם הדמות – ואגב, גם אם אתה נגדה – זה נותן משהו, זה יוצר עניין. כמובן שהלמידה של האישיות מספקת תובנות חדשות עליה והיכרות אחרת עם האיש. אתה מגיע לתובנות חדשות מתוך המפגש עם סיפור החיים".
עוד בסדרת הכתבות "הביוגרפים":
– פרק 1: "אל תאמין לביוגרף שאומר לך שהוא לגמרי אובייקטיבי"
– פרק 2: "הפרספקטיבה של ביוגרף היא זו שמחיה את הספר"
הספר על הגאון מווילנא הצית פולמוס יצרי וכמעט חסר תקדים סביב דברים שכתב אליאך בכרך השלישי, המספר על מאבקו של הגר"א בתנועת החסידות. אליאך נגע בעצבים החשופים של המחלוקת העתיקה הזו, והספר נתפס ככתב השמצה כלפי החסידים באשר הם. הוא עורר לא רק פשקווילים וביקורות ארסיות בעיתונות החסידית, אלא גם פסק דין של בד"ץ העדה החרדית בירושלים שקבע כי אסור לקרוא בספר. "איני מאמין שיהודים חרדים בני תורה יהיו מוכנים שיזכירו את שמם על ה'בוך' שנדפס", צוטט האדמו"ר מתולדות אהרון בפשקוויל, שמופיע כיום – יחד עם תיעוד של כל הפרשה העגומה הזו – באתר "יקום תרבות" של אלי אשד, "ואיני רוצה להזכיר שמו של ה'בוך' שהוא מלא כפירה על ה' ועל משיחו". אדמו"רים נוספים קבעו שיש לשרוף את הספר, לא פחות.
ממרחק של שני עשורים, אליאך מגיב להאשמות בסבלנות ובמתינות. "הייתי מבין את ההאשמות הללו אם הייתה הסכמה שאפשר לכתוב ביקורת רכה יותר", הוא אומר. "אבל לא מצאתי מישהו מהצד החסידי שיהיה מוכן להסכים לכתיבה כזו, אפילו רכה. יש כאן שאלה עקרונית יותר: האם אדם שהוא חסיד, שאינו מזוהה עם הגר"א, מוכן לקבל ביקורת או טענות כאלה על החסידות. לי עצמי היה ברור שאי אפשר לכתוב ספר על הגר"א בלי לגעת בנושא הזה, וממילא ניצבתי בפני השאלה העקרונית – האם כותבים או לא כותבים בכלל. התייעצתי עם גדולי ישראל, ולכולם היה ברור שאי אפשר לכתוב על הגר"א בלי זה, וכך השתדלתי לעשות. עשיתי זאת מאוד ברגישות ומאוד בהתחשבות, אבל לא הייתה לי שום התלבטות.
"אגב, זה לא הנושא היחיד שעורר קושיות. אני זוכר שניגש אליי קרוב משפחה ושאל אותי איך אתמודד עם הנושא של ההשכלה ושבע חכמות (שבעה גופי ידע לא־תורניים שהגר"א סבור שתלמיד חכם חייב לדעת אותם. א"ה), ואם אני לא חושש להיכנס לשדה מוקשים, והתשובה שלי הייתה שאין לי שום חשש, אני הולך לבדוק את הנושא, ומה שאמצא – אפרסם".
במהלך העבודה השתמש אליאך גם במקורות אקדמיים, אך הקפיד להבחין בין עובדות לבין פרשנות. "אני מגיע לכל מה שיכול לקרב אותי לחומר הקיים", הוא אומר. "לכן מבחינת איסוף חומר, בוודאי שאני פונה גם למקורות אקדמיים. אבל אני לא מקבל אוטומטית את התובנות והמסקנות שעולות בהם. זה נכון לגבי כל מקור – אני לא לוקח שום דבר כמובן מאליו, ומשתדל תמיד להגיע אל המקורות הראשוניים בעצמי, ולגבש לעצמי את המסקנות. היסוד הבסיסי והעיקרי ביותר בכתיבה שלי הוא ההיצמדות לאמת, ורק לאמת. אין סיכוי שאכתוב דבר שאינו אמת לאמיתה. ועם זאת, היות שאין כתיבה אובייקטיבית, והכול למעשה סובייקטיבי, הפרשנות שאני מציג ביחס לעובדות היא הפרשנות שלי".
בין האמת למשפחה
את ההצעה לכתוב ספר על נחמה ליבוביץ קיבלה ד"ר חיותה דויטש מהרב חיים סבתו, שסיפר לה שבהוצאת ידיעות ספרים מעוניינים לפרסם ביוגרפיות של גדולי המאה העשרים, בהם גם נחמה ליבוביץ. "בלי לחשוב אמרתי כן", היא מספרת. "זה אחד הרגעים שבהם האינטואיציה עובדת בצורה הטובה ביותר. זה גם לא היה לגמרי מופרך – ידעתי שיש לי הידע האקדמי והתורני והיכולת הספרותית לעשות דבר כזה, והדמות של נחמה סקרנה אותי תמיד – היא הייתה מורה של ההורים שלי, אני עצמי פגשתי אותה פעם או פעמיים והיא הייתה חלק מהמילייה של סבא שלי. החלטתי ללכת על זה".
דויטש פנתה לד"ר מירה עופרן, בתו של ישעיהו ליבוביץ ואחייניתה של נחמה, כדי לבקש את ברכת המשפחה. "בהתחלה הייתה קצת הסתייגות", מספרת דויטש, "אבל אז אמרתי: יבוא יום ומישהו יכתוב את הביוגרפיה של נחמה, ואם את סומכת עליי, כדאי שזה יהיה מישהו שאת סומכת עליו ומעריכה אותו. היא הסכימה, והתחילה לתת לי חומרים ולהפנות אותי לאנשים. הספקתי להיפגש עם אנשים שנפטרו זמן קצר לפני או אחרי שהספר יצא, עם גדולי תלמידיה, כולל המבוגרים שבהם, וזה עבד בשיטת חבר מביא חבר. במשך שנה וחצי נסעתי בכל רחבי הארץ, פגשתי תלמידים וקרובי משפחה – חלק שיתפו פעולה בשמחה, חלק פחות. היו דברים שרציתי לפענח – הקשרים המשפחתיים, היחסים שלה עם אמא שלה, הנשיות שלה בעולם גברי, הקשר שלה עם בעלה, שהיה גם דוד שלה ומבוגר ממנה ב־29 שנים. זה חלק מהדמות שלה.
"המשפחה אמרה לי מהרגע הראשון ש'אנחנו לא אוהבים לדבר על זה', כלומר, על ההיבטים האישיים יותר, כולל הנישואים שלה, ואני מכבדת את זה. על כל הסוגיה הזו השתדלתי לכתוב בצורה מכבדת, לא צהובה, ולצד זאת אני יודעת שכשאני קוראת ביוגרפיה אני לא רוצה לקרוא רק על הישגיו האקדמיים או התורניים של האדם, אלא על עולמו, על חייו. כמו בכל דבר בחיים, צריך לתמרן בהתנגשויות האלה, אבל תמיד היה ברור לי שאני עובדת בשירותה של האמת. היו גם כאלה שתהו איך אני יכולה לכתוב על נחמה, אישה שלא רצתה אפילו להתראיין, וכאן אני עונה, כמו מקס ברוד, חברו של קפקא שלא שרף את כתביו, שיש כאן סיפור, יש תועלת לעולם, יש מחקר מאוד מעניין על אישה נדירה שהפכה לשם דבר. לא היו לי דילמות לגבי העובדה שצריך לספר את הסיפור שלה.
"יש לי מחויבות לאמת, אבל יש גם מחויבות למשפחה, והאתגר הוא להלך בין הטיפות. היה, למשל, מכתב שמירה עופרן ביקשה שלא אפרסם, כי עולה ממנו שהיה מתח במשפחה סביב הנישואים של נחמה, אז פרסמתי חלקים מהמכתב, אבל לא את החלק ההוא. כתבתי את האמת במובן הרחב, ובהערות השוליים השלמתי חלקים, והמבין יבין. לא כתבתי בספר דבר שאינו נכון, אלא התווכחתי, וכשהצלחתי לשכנע – שמחתי, וכשלא – ויתרתי. זה לא פגם בספר. בסופו של דבר אנשים חיים חיים מורכבים, ולא פעם רוצים להסתכל רק על נחמה הגדולה והצדיקה, והיא באמת הייתה כזו, אבל יש גם את הצד האנושי והמיוסר. בעיניי, אגב, זו דווקא הגדלות של האדם – איך עם כל התנאים האנושיים שלו הוא הופך להיות דמות מופת".
תורה בדרך החיים
הילה וולברשטיין לא מגדירה את הספרים שלה כביוגרפיות, אלא כ"מסכת חיים". הספרים שלה על הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב דוד כהן (הרב הנזיר) והרב מאיר יהודה גץ מככבים כמעט בכל בית תורני בציונות הדתית. המטרה איננה להציב מחקר ביקורתי ומקיף על חייו של אדם מלידתו ועד מותו, אלא להציג סיפורים ואנקדוטות מעולמם של רבנים, מתוך פרספקטיבה חינוכית ותורנית.
"אני לא מתיימרת לכתוב ביוגרפיה, אלא מסכת חיים", היא אומרת. "המטרה בכתיבה הינה ערכית, חינוכית, להאיר את הדמות כדי שהקורא יוכל לשפר את דרכיו לאורה". הספר הראשון שכתבה היה על הרב גץ, רב הכותל, אך עוד קודם לכן סייעה בכתיבה של "מלאכים כבני אדם" על הרב קוק (נכתב על ידי שמחה רז). "הרבה מאוד מהעבודה היה בכיוון תיעודי ומחקרי", היא אומרת. "הסתובבתי בכל מיני ספריות, ארכיונים, גנזכים למיניהם, ואספתי חומר, ובנוסף ראיינתי מעט אנשים שהכירו את הרב קוק ועוד היו בחיים".
הספרים נולדים בדרך כלל בעקבות פנייה ממשפחות הרבנים או מתלמידיהם הקרובים, וגם אופי העבודה משתנה מספר לספר. "בספר על הרב קוק, רוב העבודה הייתה ארכיונית, אבל במקרה של הספרים על הרב גץ והרב צבי יהודה קוק, עיקר המלאכה היה הראיונות. לצד זאת, בכל ספר יש גם עבודה היסטורית – ללמוד את התקופה, את מציאות החיים, את ההיסטוריה. רוב מה שאני לומדת במהלך התחקיר על הספר לא בא לידי ביטוי בספר, אבל עליי להבין את כל הרקע בצורה מאוד מעמיקה כדי שאוכל לכתוב בצורה יותר מדויקת. כשכתבתי, למשל, בספר על הרב גץ על מלחמת ששת הימים, ראיינתי לוחמים, וכל אחד מהם סיפר את סיפור המלחמה קצת אחרת. הניסיון הוא לשלב את כל הדברים ולנסות להגיע לכמה שיותר דיוק מתוך כל העובדות שאני שומעת".
העבודה על כל ספר אורכת כשנתיים, בממוצע, כשבמקביל עובדת וולברשטיין כמורה באולפנה. את הראיונות והכתיבה היא עושה בלילות. "כמעט אין סיפורים שאני מתלבטת אם להכניס", היא אומרת. "הקב"ה זיכה אותי לכתוב על דמויות מופת, שככל שאתה נחשף אליהן יותר אתה רואה כמה הן ענקיות. הרבה פעמים מדובר באנשים שכולנו מכירים אותם מבחוץ, אבל כשנכנסים לדברים הקטנים, לסיפורים היומיומיים, נדהמים מהדיוק שלהם בכל מה שקשור לבין אדם לחברו.
"יש ספר אחד שלא פרסמתי בסוף. שם היו יותר דילמות, כשמדובר על דמות חינוכית שעשתה דברים שפעם היו מקובלים יותר במערכת החינוך, והיום פחות. אבל בספרים שכן פרסמתי, לא היו דילמות כאלה. זה קשור גם לכך שאני מראיינת תלמידים, והם מספרים בעיקר את מה שהטביע את חותמו עליהם, ומדובר בדרך כלל בסיפורים מרוממים".
וולברשטיין נתקלת לא פעם בטענה שמה שחשוב הוא תורתו של האדם ולא הסיפורים עליו. "יש תלמידים שאומרים שחשוב להפיץ את התורה ולא את הסיפורים", היא אומרת, "אבל בעיניי יש ערך עצום בסיפור. מתוך הסיפור אתה לומד מוסר ומידות, אבל גם את השקפת העולם של האדם, ואפשר לפעמים להעביר תורה שלמה באמצעות סיפור. מרתק לראות איך אדם חי את התורה שלו ומגשים אותה בפועל".
כתיבה מתוך המשפחה
נדמה שיותר מבכל ז'אנר ביוגרפי אחר, לא מעט מן הביוגרפיות הרבניות נכתבות על ידי בני משפחה. כזה הוא ספרה של פרופ' אביבית לוי, "הולך תמים", על דמותו של סבה, הרב יוסף קפאח. "במהלך השבעה על סבא שמעתי הרבה סיפורים עליו", מספרת לוי. "היה ברור שמישהו צריך לכתוב ספר עליו, שזו דמות שצריך להכיר יותר. לא חשבתי שאעשה את זה, אבל הזמן התחיל לעבור ולא שמעתי שמישהו כותב, אז החלטתי לגשת לעבודה. לאבא שלי היו המון חומרים בבית, ספרות מחקרית על תימן, קטעי עיתונות, ובמשך שנתיים קראתי המון, כולל את כל הספרים של סבא, ואז התחלתי לעבוד".
המשפחה, מספרת לוי, ידעה שהיא כותבת על הרב קפאח, אבל לוי מספרת שלא התערבו בעבודתה. "אחרי שנתיים אבא שלי אמר שהוא רוצה לראות מה עשיתי בינתיים. אני זוכרת שמה שהיה לי חשוב הוא לספר את הסיפור כמו שלמדתי אותו, מתוך החומרים. את רוב הדברים לא ידעתי מראש, אלא למדתי תוך כדי עבודה. היו הרבה דברים שהפתיעו אותי, שלא ידעתי עליו, ופתאום נסגרו לי הרבה פערים על התקופה ועליו. במשפחה שלי נהוג שלא כל דבר צריך לכתוב ובטח לא לפרסם, ואם אתה רוצה לפרסם משהו זה צריך להיות בעל משמעות, עם מטרה ברורה מראש, למה אתה עושה את זה. היה לי חשוב להבין את סבא".
האם הרגשת קונפליקט בין הכובע שלך כביוגרפית לבין הכובע שלך כנכדה של הרב קפאח?
"מלכתחילה לא חשבתי שאני מתאימה לכתוב את הספר הזה, לא כל כך בגלל שאני נכדה שלו, אלא כי חשבתי שאני צריכה להבין יותר בהגות שלו, ולרכוש יותר בקיאות בגמרא ובמשנה, אבל בסוף עשיתי את זה. לא חששתי להיות מעורבת רגשית בזה, כביכול זה יפריע לשיפוט שלי. המקום היחיד שבו אולי כן הייתי מוטה, במירכאות, הוא כשנתקלתי במקורות מסוימים שלא הסכמתי לצטט בספר, כי הם היו כתב שטנה. סבא לקח חלק בפולמוסים ונכתבה עליו ביקורת. היו לא מעט מקורות שלא ראיתי כמקורות היסטוריים, אלא ככתבי שטנה, ולכן לא כללתי אותם בספר. האם היסטוריון 'אובייקטיבי' היה נוהג אחרת? אולי. אני הרגשתי שזה לא נחוץ".
כחלק מהעבודה, כאמור, חזרה לוי לספריו של הרב קפאח, ומצאה בהם רמזים לחייו האישיים. "הדבר המרתק בעבודה", היא אומרת, "היה למצוא עקבות אוטוביוגרפיים בתוך כתבים שלו. רוב מה שקראתי מכתביו לא נכנס לספר, אבל היה מעניין למצוא, בהערת שוליים נידחת באחד הספרים, הערה על סבא שלו או על הילדות שלו. את כל הדברים האלה תיעדתי, ובסוף הכול השתבץ בסיפור אחד".
*
דב אליאך, שכותב לציבור החרדי, מבחין בין סיפורי צדיקים לבין ביוגרפיה. "סיפורי צדיקים וביוגרפיות הם שני דברים שונים", הוא אומר, "זה כמו, להבדיל, שספר הלכתי וספר של דרשן הם דברים אחרים לגמרי. הדרשן לא מתיימר להביא דברים שהם בדוקים עד הפרט האחרון – המטרה שלו היא להשתמש בסיפור לשם הנושא שהוא רוצה לעורר, גם אם הסיפור לא מדויק. ספר הלכתי, לעומת זאת, צריך להתבסס על דברים מדויקים. כך גם ההבדל בין סיפורי צדיקים לבין ביוגרפיה".
גם חיותה דויטש, שמאז "נחמה" כתבה כמה ביוגרפיות נוספות, מדגישה שאין לה כוונה לכתוב הגיוגרפיות. "אני מדגישה בפני כל מי שפונה אליי שאני לא כותבת סיפורי צדיקים", היא אומרת. "אני לא מסוגלת להוציא אסופה של סיפורים בלי פרספקטיבה, בלי הבנה של התקופה, בלי דיון מעמיק במה שאותו אדם חידש – כל השאלות שמעניינות אותי כחוקרת. הכלים האקדמיים והביקורתיים שלי משמשים אותי בכתיבה, הם הכרחיים, ואני לא מוותרת עליהם. ומצד שני, אני כן מאמינה שכדי לכתוב ספר על אדם צריך לאהוב אותו. אסור שהאהבה תסמא את עיני הכותב או הכותבת, אבל אני לא מאמינה בביוגרפיה שנכתבת בלי אהבה.
"זה חשוב כי יש בביוגרפיה היבט מסוים של שתלטנות – אתה כאילו משתלט על חיים של אדם, לוקח על עצמך את הסמכות להחליט מדוע הוא עשה את מה שהוא עשה, מקבע נרטיב. אני מודעת לחשש הזה ולסכנה הזו, ולכן צריך אהבה. כשאתה מתחיל להתעמק בחיים של אדם, מתישהו אתה מתחיל להיקשר אליו, וזה משהו שתמיד נמצא שם. הייתי אומרת שכדי לכתוב ביוגרפיה צריך שני דברים: אהבה והגינות".
