פרשת חקת מתחילה בפרשייה המתארת את טקס הכנת אפר הפרה האדומה, שנועד לטהר את טמאי המת. זו פרשה שבה המגע עם המוות, שנקרא לו טומאה, והמגע עם החיים, שייקרא טהרה, משורגים באופן שבלתי ניתן להפרידו. אולי זהו שיקוף להבנה שהחיים והמוות בעולם משורגים, ושההפרדה ביניהם היא צורך אנושי אבל איננה אמת. הערבוב הזה מתבטא גם בכך שהכהן העוסק בהכנת אפר הפרה נטמא – הוא ובגדיו, וכן הכנת הכלי לטקס הטהרה מטמאת את המכין.
המדרש לפרשה עוסק במציאת ההיגיון הפנימי של תמונת מצב זו, שבה טהרה יוצרת טומאה ולהיפך, וכן המגע עם המוות יוצר חיות ולהיפך.
טהור מטמא
זאת חקת – זה שאמר הכתוב (איוב יד) "מי יתן טהור מטמא לא אחד", כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעולם הזה. מי עשה כן, מי צוה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם? (במדבר רבה יט, א)
הפרק באיוב שממנו מובא הפסוק הפותח את המדרש מתחיל מן התחושה ההולכת ומצטברת אצל איוב שמערך הכוחות בין האדם ובין ה' הוא בלתי אפשרי. האדם, "יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז", הוא כה מוגבל ביכולותיו, בעיקר על רקע עמידתו מול האינסופי. "אַף עַל זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ?". איוב תמה: האם תוכל להביא אותי במצב הזה למשפט עמך? איזו נקודת השוואה יש בינינו שתאפשר את זה?
אז מגיע הפסוק שלנו: "מי יתן טהור מטמא לא אחד". גם פסוק זה נאמר בתמיהה, בשאלה. מי יוכל להפוך טמא לטהור אם לא האחד? זו שאלה רטורית כיוון שברור שהאדם לא יוכל לעשות כך, לא לטהר את עצמו מחטאו ולא להפוך במציאות טמא לטהור. רק מגע עם האלוהי יוכל להפוך טמא לטהור. זו התכונה שבה האלוהי פה – "האחד".
שש דוגמאות מביא המדרש לחוקיות הזו, שש דוגמאות שבכולן יוצא "טוב" מתוך "רע", ואם נקרב את מבטנו יותר נראה כי מכולן יוצאת בשורת אחדות מתוך ריבוי. אברהם יוצא מתרח ומיד עולה בעינינו תמונת ניתוץ הפסלים וההליכה אל העבר השני. אברהם העברי הופך את עצמו ל"אחד היה אברהם", יחיד ומיוחד באמונתו. גם חזקיהו היוצא מאחז, יאשיהו מאמון ומרדכי משמעי הם דוגמאות לבני אדם טובים שהם צאצאים לרשעים. יציאת ישראל מעכו"ם והעולם הבא מהעולם הזה הם עיקרון דומה של הולדת טוב מרע. המניע להתרחשות הזו ולאופייה המורכב והדואלי הוא "יחידו של עולם".
ההיפוך של המונותיאיזם
מה אומרת לנו התמונה הזו? אילו הבנות טמונות בה? זו הזדמנות להעמיק בשאלה מה מאפיין את אמונת הייחוד ומה בינה ובין עבודת האלילים. מה החידוש האמיתי בהכרזה "ה' א־לוהינו ה' אחד"?
דומני שיש פה נקודת מוצא שהקב"ה הוא "יוצר אור ובורא חשך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה" (ישעיהו מה, ז). חז"ל עידנו את הביטוי "בורא רע" כשהפכו אותו בתפילה ל"בורא את הכל". ייחוס הרע באופן ישיר לה' נחווה כקשה מדי, והם הפכו את התמונה להרמונית יותר. אבל באמת כל חלקי המציאות, על אינסוף ההתגוונויות שלה, מקורם בה' והן יוצרות תמונת מראה לאינסופיות שלו. הרבה פעמים המעשה הדתי בדרך לתיקון נראה כדחייתם של חלקי המציאות הטמאים, הנוגעים במוות, ברע או בקושי. למעשה, עבודת האלילים עשתה את ההפרדה הזו בין תחומי הטוב והרע והמליכה על כל תחום אל אחר. כך הפרידה, למשל, בין אלת המלחמה לאלת האהבה.
המונותאיזם היפך את הנקודה הזו: "שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר שתי רשויות הן. אלא אנכי ה' א־לוהיך, אני במצרים, אני על הים, אני בסיני, אני לשעבר, אני לעתיד לבא, אני לעולם הזה, אני לעולם הבא" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, ה). כל מה שקיים בעולם הוא חלק מה"אני" הזה, במופעים שונים והפוכים.
זו נקודה קיומית מאוד, השייכת אל מחוזות החיים על פני האדמה ולא רק לפילוסופיה גבוהה, כפי שמראה לנו פרשת פרה אדומה. אדם חווה בעולם ובעצמו אזורי אור ואזורי צל בערבוביה. הוא נקרא לראות אותם כבאים ממקור אחד, לעשות בהם אינטגרציה ולראותם כחלק משלמותו. זו תנועה הפוכה מתנועות ההדחקה והכפייתיות, ממלחמות החורמה והביטול של ממדי הקיום הנמוכים. הקיום נראה ככולל כול. ניתן לתארו בתיאורים מחזוריים הכוללים עליות ומורדות, פריחה וקמילה, אור וחושך, והכול מקורו אחד.
עיבוד ולא דחייה
וצריך לדייק. זה שמקורו אחד קובע כי אין לדחות שום גילוי, הכול פה ברצון ה'. אבל זה לא אומר שבעולם אין טוב ורע ושצריך להבחין ביניהם. השטחת ההבדלות בעולם מסוכנת ויכולה להחזיר לימי תוהו ובוהו של טרום הבריאה, טרום ההבחנות שבין אור וחושך. הבנת מקורם האחד של הדברים מביאה להתמודדות עימם מתוך הכרה בהם וקבלתם כקיימים. הצרכים, הקיבעונות, החרדות והחסכים קוראים לנו להתקדמות ולתיקון דרך עיבוד ולא דרך דחייה, דרך הכרתם והבנת ההיגיון הפנימי שבהם ולא דרך תיעובם.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: שמע ישראל ה' א־להינו ה' אחד. ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (בבלי ברכות ו, ע"א).
היכולת להכריז "שמע ישראל" היא היכולת לספר סיפור אחדותי על העולם. סיפור כזה גם יוצר "עצמי" מגובש יותר, שלם יותר. אני שלא מתקוטט עם עצמו ומסוגל לעבודה של העלאה ותיקון. קיום הרע יכול ליצור ריאקציה מניעה ומתסיסה לתיקון, תנופת פעולה טובה.
תמן תנינן: העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים. אמר הקדוש ברוך הוא חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.
