אחד המוטיבים המרכזיים בסיפורי מסעות הוא נוכחותו של המדריך, המביא את האדם אל העולם הבלתי נודע ומוביל אותו בו. דוגמה קלאסית לכך היא "הקומדיה האלוהית" של דנטה. בגיהנום מוביל אותו וירגיליוס המשורר הרומאי, ובגן עדן מובילה אותו ביאטריס, האישה שאהב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בהדסה הכריזו: ניסוי חיסון לחולת קורונה עבר בהצלחה
– לא ליהודים בלבד: השיר ביידיש שגם האפרו-אמריקנים אימצו
– לקראת הכרעה: דיון בבית הלבן על החלת הריבונות
גם בסיפורי מסעותיו הפנטסטיים של האמורא רבה בר בר חנה, מובילים אותו יורדי הים ואנשי המדבר ואף מגלים לו סודות. באחד הסיפורים (בבא בתרא עג, א), מספרים לו יורדי הים כך: בין גל לגל יש מרחק שלוש מאות פרסאות, וכך הוא גם הגובה של כל גל. פעם אחת הגל הגביה אותם קרוב לכוכב קטן, שאפשר לזרוע בו ארבעים כור חרדל. אם הגל היה מגביה אותם יותר, היו נשרפים.
הבה נלך בעקבות כמה מרעיונותיו של הראי"ה קוק בפירושו האלגורי לסיפור זה. הרב קוק רואה בגלי הים סמל של כוחות הטומאה המתפרצים ומבקשים לאבד את העולם. נדמה לי שלא נטעה אם נפרש זאת כאידיאות המנסות להשתלט על העולם. ישנו מאבק תמידי בין הרע ובין הטוב, אולם לעיתים נוצרת ביניהם סימטריה מסוכנת.
רבי נחמן מברסלב אמר שבזמן שאנו פה מספרים סיפור קדוש, מישהו במקום אחר מספר את האנטי־סיפור הטמא. וכך, המלחמה נגד הרוע היא בין כוחות שקולים. הרוע מתחפש לעיתים לטוב ומופיע כמשכנע וכמפתה, ואי אפשר להבין בקלות שהוא רע. הוא יכול להסתיר את עצמו באידיאות, ברעיונות, באידיאולוגיות, לבנות את עצמו בסטרוקטורה סימטרית לזו של הטוב. כך מפרשת הקבלה את הפסוק "זה לעומת זה עשה אלוהים" – מול כוחות הקדושה לפרטיהם, עומדים כוחות הטומאה הנוגדים אותם. מכאן המלחמה הקשה.
ללכלך את הידיים
בעיה נוספת היא שעולמנו אינו אידיאלי, והטוב והרע אינם לחלוטין נפרדים: בטוב מתערבב קצת רע, וברע מתערבב קצת טוב. זה יכול לבלבל. הערבוב עלול להביא אותנו למצבים מורכבים. בהלכה ישנו המושג של "מצווה הבאה בעבירה" – ואז זה אסור, ומנגד ישנה "עבירה לשמה" – עבירה לשם שמיים, שלעיתים חייבים לעשות. לדוגמה: אסור לגנוב אתרוג כדי לקיים מצוות ארבעת המינים, אולם לפעמים אנחנו נאלצים לעבור עבירות מסוימות למען מטרה חשובה. היו מי שהתנגדו לכך בכל תוקף, והדבר היה במחלוקת בין החכמים לחסידים הקדומים. גם חסידי אשכנז התנגדו לכך.
אכן, האידיאל מחייב אותנו להימנע מכל עבירה, אולם ישנו המצב הריאלי שמחייב אותנו, בצער רב, ללכלך את הידיים. מי שלא יהיה מוכן לכך, לא יוכל להתגבר על הרוע וגם לא לנהל מדינה ולדאוג לשלומה. על זה נטוש הוויכוח, ועל זה אירופה ובית הדין הבינלאומי מנסים פעם אחר פעם לשפוט אותנו. כשכרמי גילון היה שגריר בדנמרק, תבעו אותו שם בטענה שהשב"כ, שגילון עמד בראשו, השתמש בעינויים נגד מחבלים שנתפסו. אז הם, שלא צריכים להתמודד עם מה שאנו מתמודדים, יכולים להיות נקיים וטהורים. אכן, בעולמנו המוסריות מעורבבת. מאז שאכלנו מעץ הדעת, הטוב והרע מעורבבים. כמעט בלתי אפשרי לומר 'אני רוצה להיות כולי נקי, כולי טהור'. הלוואי שהייתי יכול, אבל אז חפים מפשע ישלמו את המחיר.
נחזור כעת לבעיית הסימטריה של הטוב והרע. האידיאולוגיות הרעות יכולות להופיע עם יחסי ציבור טובים. הגלים באגדה מייצגים זאת. הגל מרים אותנו עד לכוכבים. הרב קוק מפרש שבאידיאולוגיות שנוצרות, תמיד נופלים בשבי כמה מבני ישראל. אפילו באידיאולוגיה הנאצית נפלו כמה יהודים ששנאו את עצמם ואת עמם כל כך.
דוגמה של יהודי שהלך שולל אחרי הגזענות האנטי־יהודית היה אוטו וייניגר. הוא כתב ספר שנקרא "מין ואופי", והיטלר אמר שזה הספר היהודי היחיד שצריך להיות בספרייה הנאצית. הוא טען שעם ישראל הוא "עם נשי", ומכאן לא קשה לחשוב שכמו שופנהאואר הייתה בו שנאת נשים איומה. כנגד פרויד הוא דגל בפסיכולוגיה אלטרנטיבית, הטוענת שלכל אחד מאיתנו יש אפיונים נשיים ואפיונים גבריים במינונים שונים, ושקיים פגם בגזע היהודי שהוא יותר מדי נשי. שנאתו העצמית הביאה אותו בסופו של דבר לאבד עצמו לדעת.
הרב קוק בפירושו לאגדה היה ער לכך שהקומוניזם התפשט כאש בנעורת בעם היהודי. הרבה מאוד צעירים הלכו שולל. עבורו, זהו הכוכב שהגלים מרימים אליו את הספינה. מה קורה בכוכב? אפשר היה לעשות שם ארבעים כור של חרדל. מה מסמל החרדל? הרב קוק מוליך אותנו למסכת בבא בתרא, העוסקת בבעיות הנוצרות בין שכנים. אחת הדוגמאות היא ששכן אחד מגדל דבורים, והשני מגדל חרדל. הדבורים מאוד אוהבות את הפרחים של החרדל, אך הן הורסות אותו. על פי רוב הדבורים תורמות לצמחים, אבל כאן לא.
עקיצת הדבורה
הרב קוק מפרש את האגדה בעקבות מקרה זה, ואומר שכשיש חרדל אז הדבורים נמשכות ובאות אליו. הן מסמלות את כוחות ההרס, כמו שאומר הפסוק "וַיִרְדְפוּ אֶתְכֶם כַאֲשֶׁר תַעֲשֶׂינָה הַדְבֹרִים". וכעת, הבה נראה את הפסוק בקהלת: "וְנָתוֹן אֶת לִבִי לְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת הַשָׁמֶשׁ עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְאָדָם לְרַע לוֹ". למי רע? לפי הפשט, לנשלט. אולם חז"ל מפרשים: הרע יחזור לשולט, זה שעושה רע לאחר, כמו הדבורה שכשהיא עוקצת היא מתה. הייתי לומד מכאן שתרבות, כמו האסלאם, ששולחת מתאבדים, היא עצמה גם כן מתאבדת.
המסר הוא שלאידיאולוגיות הרעות הללו יש מנגנון של הרס עצמי. כמו הדבורה העוקצת והורסת את עצמה. הרעיונות קוסמים, יש בהם כישוף, וזו הסיבה שאותו ימאי אומר שאילו היו מרימים אותנו קצת יותר, גם אנחנו היינו נשרפים בהבל הכוכבים. שמעתי שהרב כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז', סיפר שהוא שמע פעם את טרוצקי מדבר, ושאילו היה שומע אותו עוד פעם אחת – היה משתכנע. אני לא בטוח בכך, אבל הוא הראה פה יפה את הרעיון של הרב קוק על הקסם והכישוף שאידיאולוגיות רעות יכולות ליצור. וכדי להתנגד, נדרש מאיתנו כוח רב.
זה מה שיורד הים אומר: אילו היו מרימים אותי עוד קצת, אז גם אני הייתי נשרף בהבל הזה של האידיאולוגיות. אכן, בבסיס אידיאלוגיות אלו ישנן אידיאלים, אפילו חיוביים, ולכן הם עלולים להצטייר כדומים לקדושה. אך הם אינם.
