גבות רבות הורמו לפני שבועיים, כאשר בוועידת ישראל והתפוצות של "מקור ראשון" התקיים דיאלוג – וירטואלי אמנם, כמנהג התקופה – בין שניים: רב היישוב וראש ישיבת הר ברכה, הרב אליעזר מלמד, והרבה הרפורמית דלפין הורווילר מצרפת.
לא רק גבות הורמו אלא גם אצבעות נשלחו למקלדות, לכתוב דברי ברכה או גינוי למעשה המפתיע. יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) בישראל, שיבח את אהבת ישראל שביטא הרב מלמד. לעומתו, רבים בזרם החרד"לי של הציונות הדתית, הטורחים לקיים את החרם על הזרמים הלא־אורתודוקסיים בקנאות שאיננה נופלת מזו החרדית, הרגישו שהפעם נבגדו מבית, שהרי הרב מלמד ידוע בחוסר נכונותו להתפשר עם התקינות הפוליטית. כאשר חשב למשל שיש לסרב לפקודה המטילה על חיילי צה"ל לפנות יישובים יהודיים, הוא אמר זאת בריש גלי וללא היסוס, גם כשמנגד עמד האיום להסיר את חסות צה"ל מישיבת ההסדר שלו. אז מה קרה לו שהחליט "להתפשר" בעניין החרם על הרפורמים?
כצפוי, המתקפות החזקות ביותר באו מכיוון "ישיבות הקו", הזרם החרד"לי המונהג בידי ישיבת הר המור והרב צבי טאו. שם, ההתנגדות לרפורמים ולקונסרבטיבים נחשבת לאחד מעקרונות היסוד של היהדות ושל הקו המקפיד על טוהר האמונה. בשל מעמדו וכבודו של הרב מלמד נזהרו גם אנשי הקו שלא להשתמש בביטויים החריפים השמורים אצלם למי שמזוהים כדתיים ליברלים וכסוכני הקרן החדשה, אבל תוכן הביקורת לא השאיר מקום לספק. כך למשל, הרב יהושע ון־דייק, ראש הישיבה ביישוב איתמר, אמר שהוא "מצר על המפגש", וציין ש"כל גדולי ישראל לא הסכימו להיפגש איתם". ואילו הרב דרור אריה, שעמד בראש מפלגת־הנפל "נעם" של חוגי הר המור, אף טען שגישתו של מלמד פוגעת ברפורמים עצמם, כיוון שהיא "מונעת מהם לחזור בעתיד לדרך הישר".
יום שלם עם 929
הרב מלמד עצמו סירב להתראיין לכתבה זו. הוא הסביר שבאופן כללי איננו נוהג להתראיין, מחשש שמורכבות דבריו לא תעבור בריאיון עיתונאי, ובמיוחד איננו רוצה לעשות זאת על רקע הוויכוח האחרון, שמא יימצא מוסיף שמן למדורה. את עמדתו פרסם בכתב, בטור השבועי שהוא מפרסם בעיתון "בשבע" (המשתייך לקבוצת התקשורת שאימו, שולמית, היא בין ראשיה). בין היתר כתב ש"נקיטת הצעד של חרם כלפי ציבור שלם בעם ישראל מצריך זהירות רבה ובחינה מחודשת כל העת… לא ניתן לקבוע כי הקהילה הרפורמית גורמת נזק במידה כזו שמצדיקה חרם, גם אם בעבר הייתה הצדקה לכך". הוא סיים בעקיצה ישירה לכיוון חוגי הר המור: "התפיסה שלפיה צדקותך נמדדת במידת החרמתך את האחרים, שחדרה לצערנו לציבור הדתי־לאומי, היא פסולה ויש להתרחק ממנה". משפטים חדים ונחרצים, שהיו יכולים להיכתב גם על ידי אנשי "נאמני תורה ועבודה", או רבני צהר.
אבל מעבר להסבר הנקודתי הזה, התחקות אחר הביוגרפיה של הרב מלמד מעלה קו עקרוני ברור: לא פחות מכל עיקרון אחר שהוא דוגל בו, הרב מלמד מקדש את העצמאות המחשבתית, במיוחד זו של רבנים. כלומר, את זכותם וחובתם של רבנים לבטא את האמת ההלכתית והמחשבתית שבה הם מאמינים, אפילו אם זו שונה במובהק משלו.
הרב מלמד הוא גם אדם סקרן, שמבקש להבין לעומק את המציאות הישראלית והיהודית, גם באמצעות מפגשים עם אנשים השונים ממנו לחלוטין. כפי שאמר לי אדם המכיר אותו שנים רבות: "הפגישה עם הרבה הרפורמית לא תיצור כנראה שום שינוי בעמדותיו לגבי מעמדם של הרפורמים בישראל – לא בעניין שוויון במשאבים, לא בשאלת הלגיטימציה של הגיור הרפורמי, וגם לא בסוגיית מתווה הכותל. אבל מצד שני, הוא גם לא יכול לסבול חרמות על אנשים. דווקא משום שהוא מאמין שלרבנים יש תפקיד ציבורי חשוב ולא רק תפקידים הלכתיים ורוחניים, הוא גם חושב שהם צריכים להכיר לעומק את המציאות על בוריה, ולשם כך חשוב לו להיפגש ולהקשיב גם לאנשים שאין לו הסכמה איתם".
כך למשל, בעשור האחרון קשר מלמד ידידות קרובה עם הרב בני לאו. "מי שהפגיש בינינו", מספר לאו, "היה דודו סעדה (יו"ר קבוצת 'בשבע'; י"ש), שחשב שאנחנו מוכרחים להיפגש. בפגישה הזו עלו כמובן הרבה חילוקי דעות שקיימים בינינו, אבל מעליהם התבלטה הסקרנות העצומה שלו, הרצון העמוק שלו להבין את העולם שמחוץ למקומות שבהם הוא חי ופועל. מאז ועד היום אנחנו בקשר טוב ומקיימים מפגשים גם בשמונה עיניים, יחד עם נשותינו. פעם אחת הוא התקשר אליי וסיפר שלוחצים עליו לכתוב נגד פרויקט 929 (שלאו הוא מייסדו; י"ש), אבל הוא לא מוכן לכתוב על דברים שהוא לא מכיר ולכן הוא מעוניין להכיר יותר את הפרויקט. כבר למחרת הוא התלווה אליי ליום של שיעורים בקבוצות של 929, וגם דיבר עם הלומדים. בסוף היום הוא אמר לי: 'אני לא חושב שכל קוראי בשבע יבינו את מה שאתה עושה, אבל אני מבין'".
הסקרנות הזו באה לידי ביטוי גם בהשתפותו של הרב מלמד בסדרת מפגשי רבנים ואקדמאים דתיים, שהתקיימה לפני כשנתיים במכון הישראלי לדמוקרטיה. למעשה, מלמד לא היה רק שותף למפגשים אלא הסכים גם לכהן כיו"ר משותף שלהם, לצד פרופ' ידידיה שטרן מהמכון. אותו דיאלוג, מספר שטרן, "עסק בסוגיית השוויון על היבטיו השונים – נשים וגברים, יהודים ולא יהודים, בעלי נטיות מיניות שונות ועוד. הדיונים לא היו קלים לאף אחד מהמשתתפים, אבל מצאתי בו שותף שהוא גם בעל סמכות רבנית גבוהה, גם בעל מעמד סוציולוגי גבוה בציבור הדתי, וגם בעל אינטרס נפשי לשיחה ולמידה ולא רק להוראה והטפה. משתלבות בו שתי תכונות שבדרך כלל נחשבות סותרות: מצד אחד עמדות תקיפות, ומצד שני פתיחות והקשבה. הוא לא רק פה, אלא גם אוזניים".
לא בצל האב
עצמאותו של הרב מלמד באה לידי ביטוי עוד בהיותו תלמיד צעיר בישיבת מרכז הרב. באותה תקופה הוא היה הדמות הבולטת בהקמת הסניף הנפרד הראשון של תנועת בני עקיבא, סניף שחולל בתנועה פולמוס של שנים ארוכות. זה קרה ב־1979, מלמד היה אז בן 18 בלבד, והסניף שבו מדובר היה הסניף שבו הדריך, סניף הרובע היהודי בירושלים, שכונה "בין החומות". הנהגת בני עקיבא רתחה על המהלך.
באופן מסורתי, עד אותם ימים הייתה בני עקיבא קשורה קשר הדוק עם הקיבוץ הדתי, וכל המזכ"לים שלה היו בני הקיבוץ הדתי. המזכ"ל באותם ימים היה אמנון שפירא מקיבוץ טירת צבי, שנושא החברה המעורבת היה בנפשו (הוא כתב באותה תקופה חוברת שלמה בתגובה לטיעוני הרב שלמה אבינר נגד חברה מעורבת). שפירא ועמיתיו בהנהגת בני עקיבא התנגדו בתוקף להפרדת הסניף, ומשנכשלו פעלו כדי להוציא את הסניף מהתנועה. גם בכך הם נכשלו, ובכך התקבע תקדים שהשפיע בהמשך גם על מקרים רבים אחרים. לעומת זאת, כאשר מלמד וחבריו ניסו להפריד גם את הסניף בשכונת מגוריהם, קריית משה, הם לא הצליחו בכך. בעקבות זאת הם פנו להקים תנועת נוער נפרדת משל עצמם, תנועת אריאל.
עצמאותו באה לידי ביטוי אפילו מול הוריו. מלמד הוא בנו הבכור של הרב זלמן מלמד, ראש הישיבה הגבוהה בבית אל, שכיהן שנים רבות גם כרב היישוב בית אל ב' (לצד הרב שלמה אבינר, רב בית אל א'). הציפיה הטבעית הייתה שהוא יתפוס את מקומו כר"מ בישיבה שהקים אביו, וברבות הימים יירש את מקומו, כמקובל בעולם הישיבות. הוא אמנם לימד כחמש שנים בישיבת בית אל, אבל אחריהן התיישב ביישוב הקטן הר ברכה שבצפון השומרון והקים שם את ממלכתו העצמאית: ישיבת הסדר, וסביבה יישוב הסר לחלוטין למרותו.
גם בדרכו הפוליטית גילה הרב מלמד עמדה עצמאית. בעת חתימת הסכמי אוסלו הוא היה בן 32 בלבד, וכיהן כמזכיר ועד רבני יש"ע. בוועד כיהנו רבנים ותיקים ממנו בשנות דור: הרב דניאל שילה, אביו הרב זלמן, הרב דב ליאור ואחרים. אבל כמזכיר הוועד הוא היה גורם אקטיבי בגיבוש גישה מיליטנטית, שקראה לסרב לכל פקודה להשתתף בפינוי יישובים. הוא גם שלח בשם חברי הוועד מכתב לכארבעים מרבני הציונות הדתית, שבו נשאלו האם נכון לייחס לממשלת רבין מעמד הלכתי של דין "מוסר", שכן היא פועלת באופן המסכן את הציבור. לאחר שיגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה, התבטא שפעל גם בהשראת רבנים (אם כי ללא פסיקה מפורשת של מי מהם), היו שראו במכתב הזה נדבך משמעותי במתן לגיטימציה ואף עידוד לעמיר בביצוע המעשה. מלמד עצמו התעקש שלא הייתה במכתב שום כוונה כזו, וסירב להביע חרטה עליו.
הרב בני לאו: עלו כמובן הרבה חילוקי דעות שקיימים בינינו, אבל מעליהם התבלטה הסקרנות העצומה שלו, הרצון העמוק להבין את העולם שמחוץ למקומות שבהם הוא חי ופועל. מאז אנחנו בקשר טוב ומקיימים מפגשים גם בשמונה עיניים, יחד עם נשותינו
הרב מלמד חזר על קריאותיו לסירוב פקודה בתקופת ההתנתקות מרצועת עזה, וגם אחריה. לטענות בדבר הסכנה לפירוק צה"ל אם כל חייל יחליט אילו פקודות למלא ואילו לא, הוא השיב בקור הרוח המאפיין אותו שהוא דווקא מציל את הצבא מפירוק, שכן פירוק כזה עלול להתרחש דווקא אם הדרג המדיני ימשיך לערב את הצבא במשימות בעלות אופי פוליטי. בעקבות אמירות אלה החליט ב־2009 שר הביטחון דאז, אהוד ברק, לשלול מישיבת הר ברכה, שמלמד עומד בראשה, את מעמד ישיבת ההסדר. מלמד, בתגובה, הגדיר את ברק כאיש "גס ועריץ". אבל כעבור כמה שנים, כדי שהישיבה לא תמשיך להיפגע מהתבטאויותיו, הודיע על פרישתו מראשות הישיבה. הוא שב אליה רק לפני כשנה, כאשר היה ברור שסכנה כזו כבר אינה אורבת לישיבה.
לזכותו ייאמר שאת העצמאות שהוא תובע לעצמו, הוא מעניק גם לבני הפלוגתא שלו. כך למשל, כאשר מועצת הרבנות הראשית ביקשה לשלול מהרב שלמה ריסקין את הזכות לכהן כרב היישוב אפרת – לכאורה בשל גילו המתקדם, בפועל בגלל עמדותיו הליברליות (כולל שותפות בהקמת ארגון "גיור כהלכה", המציג חלופה לבתי הדין של הרבנות) – מלמד יצא בחריפות נגד המועצה והצהיר שאסור באיסור חמור להתנכל לרב בגלל עמדותיו. לדבריו, אם הרב ריסקין הגיע למסקנה שלשם גיור מספיקים תנאים שונים מאלה שקבעה הרבנות, זכותו ואף חובתו לקדם את תפיסת עולמו.
מנגד, הוא לא היסס לתקוף את הרבנות הצבאית, ובמיוחד את הרב ישראל וייס שכיהן כרבצ"ר בתקופת ההתנתקות, על כך שהם מכפיפים את השקפת עולמם התורנית לצורכי הצבא. בהזדמנות אחת אף טען ש"מאז הרב גורן לא היה ברבנות הצבאית אפילו רב עצמאי אחד".
"משק אוטרקי"
עצמאותו ופתיחותו היחסית של הרב מלמד קשורות כנראה גם לביוגרפיה המשפחתית שלו, שרחוקה למדי מזו של רב חרד"לי קלאסי. אפשר להתחיל בעובדה שסבו מצד אימו, פרופ' יוסף ולק, לא היה רק איש אקדמיה מובהק ומרצה לחינוך באוניברסיטת בר־אילן, אלא גם ממייסדי תנועת השמאל הדתית "עוז ושלום". גם הדוד, זאב ולק, היה פעיל בעוז ושלום, ולימים גם בתנועה הפוליטית היונית "מימד". אגב, הסבתא, אשתו של פרופ' ולק, נפטרה בגיל צעיר, והסבא נישא בשנית לאישה שאחד מילדיה הוא הרב איתן אייזמן, לשעבר מנכ"ל הרבנות הראשית ומי שעמד שנים רבות בראש רשת החינוך החרד"לית "נעם־צביה". כך נקשרה משפחת מלמד בקשרי משפחה רבניים נוספים.
משפחת מלמד מתייחדת בין רבני ישראל גם בכך שהיא עומדת בראש אימפריית תקשורת. תחילה הוקמה תחנת הרדיו הפיראטית ערוץ 7, וכאשר בית המשפט הורה על סגירתה הוקמו במקומה העיתון בשבע ואתר האינטרנט. במשך כל שנות קיומו של העיתון כותב בו מלמד טור שבועי בשם "רביבים", שסוגיות הלכתיות ואקטואליות משמשות בו בערבוביה. לקטים שונים של הטורים הופיעו במשך השנים כספרים, ואלה בתורם תרמו גם להגברת הפופולריות של הטור.
בביוגרפיה של מלמד רשומות לא רק עמדות אידיאולוגיות מקוריות, אלא גם הכרעות אישיות כאלה. הבולטת שבהן היא נישואיו לענבל כץ, בת הקיבוץ החילוני חוקוק שעל שפת הכנרת, שאביה, הצייר טוביה כץ, חזר בתשובה עם כל משפחתו. לא מדובר רק בחוזרת בתשובה, אלא גם במי שבראשית חייה הדתיים הייתה חלק מהציבור הדתי הליברלי, כתלמידת תיכון פלך בירושלים. אגב, בסדרת המפגשים בין רבנים וחוקרים שהוזכרה קודם, בלט מלמד בין המשתתפים בכך שהיה היחיד שהגיע לכל מפגשי הסדרה יחד עם רעייתו. באותם מפגשים היו גם נשים שהוזמנו בזכות עצמן ומעמדן כתלמידות חכמות או כחוקרות, אך לאף אחד מהמשתתפים האחרים לא הצטרפו בני הזוג. שטרן רואה בכך עדות ל"יחס עמוק ושוויוני שמובע בפועל, גם מצד מי שרחוק מלהיות מזוהה עם עמדות פמיניסטיות".
גם ביישוב הר ברכה ידועה ענבל מלמד כשותפה מלאה, לא רק בגיבוי ובתמיכה אלא גם בעבודה בפועל, במפעליו של בעלה, זאת לצד העובדה שלזוג 13 ילדים. כך למשל, המפגש עם הזוג מלמד, לא רק עם הרב, הפך לחלק בלתי נפרד מסדרת הסיורים בשומרון שארגנה המועצה האזורית שומרון ל"מובילי דעת קהל" במהלך העשור האחרון. אפרופו פמיניזם, הרב מלמד ידוע כמי שמצדד מאוד בתלמוד תורה לנשים, ובלבד שהנשים לא תזנחנה את חובותיהן לגידול המשפחה. בשנים האחרונות הוא אף נמנה עם הבוחנים את ידיעותיהן ההלכתיות של בוגרות כמה מהמדרשות התורניות.
הביוגרפיה התורנית של הרב מלמד החלה דווקא במסלול סטנדרטי. כמו רבים מבוגרי מרכז הרב, גם משפחת מלמד התגוררה שנים ארוכות בשכונת קריית משה בירושלים, ליד הישיבה. כמו רבים מבני הבוגרים, גם מלמד הבן עשה את שנות התיכון שלו ב"ישיבת ירושלים לצעירים" (ישל"צ) המסונפת למרכז הרב, וכמותם המשיך את מסלול לימודיו בישיבה הגבוהה. אגב, איתו בישיבה למדו גם מי שלימים יהפכו לראשי ארגון צהר, שעמדותיו ליברליות מהמקובל בישיבת האם, כמו הרבנים דוד סתיו ושי פירון. גם במקרה זה היחסים היו ונשארו טובים מאוד, למרות הבדלי הדעות.
בהיותו בן 17, בשנת 1978, עברה המשפחה ליישוב בית אל, שם הוזמן אביו להקים ישיבה ולצידה יישוב בעל אופי תורני. אגב, הפתיחות לעמדות אחרות, לפחות מתוך המחנה הדתי, ניכרת גם בעמדותיו של האב. בשנה שעברה עסקו בישיבת בית אל בלימוד הלכות גיור, וכחלק מהעיסוק בנושא הזמין מלמד האב לישיבה שני רבנים, שיציגו בפני התלמידים את גישותיהם השונות: הרב דוד סתיו, יו"ר ארגון רבני צהר וממקימי מיזם "גיור כהלכה" (המבקש להוות חלופה הלכתית־ליברלית לגיורים הממלכתיים שבחסות הרבנות הראשית) והרב אליעזר איגרא, דיין בית הדין הרבני הגדול. בישיבת הר המור, שמנהיגה הרב טאו נאבק בחריפות במועמדותו של סתיו לכהונת הרב הראשי, ודאי שלא היו מזמינים אותו למסור שיעור בנושא הגיור.
בהמשך, כאמור, בחר מלמד הבן שלא לבנות את מעמדו התורני בצל אביו, אלא להקים ממלכה משלו. הוא בחר ביישוב הר ברכה, בין היתר כיוון שהיישוב, שמיקומו מרוחק ובחודשי החורף הוא נתון למזג אוויר סוער במיוחד, הלך והתרוקן מתושביו. כמו במקרים רבים אחרים, הקמת ישיבה במקום שיקמה את היישוב, אבל גם בנתה אותו על יסוד חדש: הישיבה היא מוקד החיים ביישוב, והרב מלמד הוא המנהיג שעל פיו יישק כל דבר, ולא רק בשאלות כשרות ושמירת שבת.
אדם המכיר אותו מקרוב אומר שמלמד בנה את היישוב כ"משק אוטרקי". רוצה לומר: יישוב שיהיה מסוגל, ככל האפשר, לספק את צרכיו בעצמו מבלי להזדקק לעזרת אחרים, אפילו אם הם תומכים אידיאולוגיים מובהקים. למשל, הישיבה הקימה חברת בנייה הבונה את בתי היישוב בעצמה. כך היא יכולה לסבסד את המגורים לתלמידים ולבוגרים, וגם לשלוט בעצמה בקצב הבנייה. מצד שני, המשמעות היא שליטה גדולה של הישיבה ושל מלמד על אורחות החיים ביישוב.
באותה רוח, הרב מלמד גם משתדל להפנות את בוגרי הישיבה, במיוחד אלה המעוניינים להישאר ביישוב גם אחרי לימודיהם, למגוון מקצועות, כך שליישוב יהיו פתרונות לכל צורך ולכל מצב. לפי עדות תלמידים, הוא לא מהסס לומר לתלמיד שמתייעץ איתו האם להמשיך במסלול ישיבתי גם אחרי שנות הישיבה הרשמיות, שהוא אינו מתאים לכולל ועליו ללמוד מקצוע, ואף לשלוח אותו ללימודים אקדמיים ספציפיים בהתאם לכישוריו ומאווייו.
לא חרד"לי, תורני
בניגוד לרבנים רבים אחרים, לא רק שהרב מלמד אינו רואה סתירה בין לימוד תורה ללימודים אקדמיים; מבחינתו, כדי שהתורה עצמה תהפוך לתורת חיים ולא לתורה תיאורטית, על לומדיה להכיר לעומק את מגוון תחומי החיים. זאת ועוד: מלמד מעודד ילודה גבוהה ורואה בה מילוי שליחות לאומית, אבל בניגוד לתפיסת העולם החרדית הוא מאמין שכדי לקיים משפחה גדולה יש צורך בפרנסה טובה. גם משום כך הוא מכוון את תלמידיו ללימודים אקדמיים ולהתקדמות מקצועית וכלכלית רחבה ככל האפשר.
מסיבה זו, הרב מלמד גם מתנגד בחריפות לכינוי חרד"לי (חרדי־לאומי) שדבק בזרם הציוני־דתי שהוא משתייך אליו, על שום הדמיון לחרדים בדבקות ההלכתית ובמאפיינים נוספים. בהזדמנויות שונות הוא טורח ומבהיר את התנגדותו להשקפת העולם החרדית, המנותקת מן המציאות הממשית, אך בו־בזמן גם את הסתייגותו ממה שהוא מכנה "הציונות הדתית הישנה", המשקפת לטעמו רוח של פשרנות הלכתית ואידיאולוגית. הוא עצמו מעדיף את הכינוי "תורני". באופן שבו בנה את הר־ברכה אפשר לראות במידה רבה מעין מודל שהוא מכין למדינת התורה העתידית, האמור להמחיש כיצד כל תחומי החיים יכולים לבוא לידי ביטוי גם ביישוב "תורני".
את העיסוק בבניית היישוב בפועל הוא משאיר לאחרים ובהם כמה מבכירי תלמידיו, כמו יעקב וינברגר והרב מאור קיים (המרכז את הפקת המפעלים התורניים של מלמד), וכאמור אשתו ענבל. הוא עצמו מעדיף להתרכז במפעל חייו: כתיבת סדרת ספרי ההלכה "פניני הלכה", שלה הוא מקדיש את רוב זמנו.
מדובר במפעל הלכתי מרשים שנולד במקרה: באחת השנים הראשונות של ערוץ 7 חיפשה המייסדת שלו, שולמית מלמד, מישהו שיופקד על פינת הלכה שתשובץ במהלך השידורים. הבחירה הטבעית והקרובה הייתה בנה הבכור. וכך החל מלמד הצעיר להגיש פינת הלכה שבועית. בהיותה משודרת בתחנת רדיו הפונה לציבור הרחב, וללא דפי מקורות המונחים לפני התלמידים, היה על מלמד לפשט ולהבהיר מאוד את שפת ההלכה. מעבר לכך, כמי שמאמין, ברוח תורת הרב קוק שלמד במרכז הרב, שכל פרטי ההלכה ניזונים מהשקפת עולם אמונית אחדותית, הוא ביקש להבהיר בפינות אלה גם את שורשיה האמוניים־רעיוניים של כל הלכה.
הפתיחות לעמדות אחרות ניכרת גם אצל האב. כאשר בישיבת בית אל עסקו בהלכות גיור, הזמין הרב זלמן מלמד שני רבנים שיציגו את גישותיהם השונות: הרב דוד סתיו, יו"ר ארגון רבני צהר, והרב אליעזר איגרא מבית הדין הרבני הגדול
הפינה הפכה לפופולרית מאוד, ומלמד הוציא סדרת ספרים בשם "ליקוטים", שהיו מבוססים על מבחר מהפינות שהגיש. הפינות והספרים עוררו בו חשק לעסוק בעולם ההלכה באופן שיטתי, ולא רק לפי נושאים מזדמנים. כך החל לכתוב את סדרת הספרים, שאופייה התעצב עוד בשידורי הרדיו: שפה בהירה, והסבר רעיוני לפני פירוט סעיפי ההלכה.
מאז החל בכתיבת הסדרה יצאו לאור כ־20 כרכים שלה, ולפי הערכות מסוימות נמכרו עד היום מכל הכרכים במצטבר כחצי מיליון עותקים. מה שהופך את מלמד לאחד הכותבים הפופולריים בישראל, בכל ז'אנר שהוא. כל הוצאה הייתה מתכבדת בסופר פופולרי כזה, אבל הוא מתמיד להוציא את ספריו בהוצאת הישיבה, וכך נוצר לישיבה גם מקור הכנסה נוסף. הסדרה הצליחה כל כך, עד שגם תוכנית לימודי ההלכה בחינוך הדתי־לאומי מתמקדת היום ב"פניני הלכה", ולא בספרי ההלכה הקלאסיים כמו שולחן ערוך, קיצור שולחן ערוך או משנה ברורה. מכרים אומרים שהמחויבות לסדרת הספרים גורמת למלמד לחסוך כל דקה מזמנו, ולקמץ לא רק בעיסוק בסוגיות ציבוריות כלליות (מאז ימי אוסלו הוא כמעט איננו מעורב בסוגיות כאלה), אלא גם בהנהגה היומיומית של הר־ברכה. את רוב זמנו הוא מבלה בביתו, בלימוד ובכתיבה.
גם בזכות התפוצה הרבה של ספריו, מלמד הוא אחד הרבנים החשובים ביותר כיום בציונות הדתית. למעשה ניתן לומר שהוא אחד משני הרבנים הבולטים בזרם החרד"לי שאיננו משתייך ל"קו" של הרב טאו (הרב הבולט השני הוא הרב שמואל אליהו).
את ההבדל החריף בין רבני הקו לאלה שמחוצה לו ניתן לייחס גם לעובדה שכמה מהרבנים הבולטים של הקו גדלו בחו"ל (הרב צבי טאו בהולנד, הרב יהושע צוקרמן בבלגיה, והרב שלמה אבינר בצרפת), בעוד רבני "מרכז" הקלאסיים כולם צברים. הצבריות, וחוויות הנעורים בתנועת בני עקיבא, הובילה אותם להתמקדות במשימות מעשיות הקשורות לבניין הארץ – בעוד שרבנים שגדלו באירופה מדגישים הרבה יותר את הפן הפילוסופי־תיאולוגי: הן כמי שגדלו בארצות נוצריות, כאשר הנצרות מדגישה את הפן התיאולוגי הרבה יותר מהמעשי, והן כמי שגדלו במדינות בעלות מסורת פילוסופית עשירה שהם נאלצו להתמודד איתה בנעוריהם, וממשיכים לעשות זאת גם אחרי עשרות שנים בארץ.
וכך, בשעה שרבני הקו מרגישים צורך להתמודד ולתקוף גם תפיסות פילוסופיות פוסט־מודרניות, בעולמו של מלמד העמדות הללו כלל לא קיימות. כאשר הוא מנתח בראש כל פרק של חיבורו ההלכתי את הרעיונות המעצבים את פרטי ההלכה, הוא עושה זאת בשפה דתית קלאסית ובסיסית, לא באמצעות השוואה לספרות הפילוסופית המערבית.
אשר להבדלים בתוכן העמדות בין מלמד לרבני הקו, יש מי שמתאר זאת כך: "אנשי הקו מתונים באופן המאבק על ארץ ישראל, וקנאים בסוגיות דת ומדינה. אנשי 'מרכז', ובמיוחד אנשים כמו הרבנים מלמד, קנאים לארץ ישראל ומתונים יחסית בסוגיות של דת ומדינה, כיוון שהם רואים אותן כסוגיות הנוגעות לקירובו של עם ישראל לתורה". אפשר לומר שההבדל קשור גם לאופן שבו נתפס עצם המושג של "עם ישראל": בעוד רבני מרכז הרב מתייחסים לעם ישראל הממשי, רבני הר המור רואים לנגד עיניהם את עם ישראל האוטופי, זה שהרב קוק קיווה לו, וממילא ציפיותיהם ותפיסותיהם מכוונות לשם.
רב ראשי?
כל זה מוביל לשאלת עתיד מעמדו הרבני של מלמד. בשל למדנותו ומחויבותו הציבורית, רבים מתלמידיו ומכריו היו רוצים לראותו מכהן כרב ראשי לישראל. מצד שני, הוא עצמו אמר כמה פעמים למקורביו שהוא מעדיף להתמקד בהשלמת מפעל החיים של "פניני הלכה", מאשר בסוגיות אקטואליות ופוליטיות שהן מנת חלקו הקבועה של רב ראשי. יש אפילו מי שהעריך שנכונותו לפגוש את הרבה הרפורמית לפני שבועיים מעידה על כך שאיננו מעוניין בתפקיד, כיוון שהצעד הזה פסל אותו בעיני הציבור החרדי ורבים מבין חבריו החרד"לים.
אבל תיתכן גם פרשנות הפוכה: המפגש המדובר אמנם הכעיס רבים מן החרד"לים, אבל ציבורים רחבים אחרים קיבלו הזדמנות להתרשם שלמרות עמדותיו הקיצוניות בתחום המדיני־פוליטי, בסוגיות דת ומדינה הרב מלמד עשוי לגלות מתינות. במובן זה, הוא דווקא חיזק את סיכוייו. בנוסף, אם עד היום למדנותו ההלכתית באה לידי ביטוי בעיקר בסוגיות יומיומיות כמו הלכות שבת וכשרות, מפגש כזה, כמו גם הדיונים בהשתתפותו במכון לדמוקרטיה, משלימים לו פערי ידע והיכרות גם עם נושאים לאומיים חשובים. וכך, גם אם לא ישנה בהשקפותיו מאום, יוכל להיחשב כמי שראוי לתפקיד ציבורי משמעותי.
מול כל זה, נותרת רק בעיה קטנה: בעשורים האחרונים אנשי הציונות הדתית הם הגורם הפחות משמעותי בקביעת רב ראשי. לא פעם הם ניצבים בפני קואליציה הדוקה של החברים החרדים והחילונים בגוף הבוחר, שמותירה אותם בעמדת מיעוט.
