42 פסוקים בפרשת תצווה מוקדשים לבגדי הכהונה. חכמי הלב צריכים לייצר את הבגדים בשביל הכהן הגדול ובשביל הכהנים ההדיוטות. מהי המשמעות שהתורה מייחסת לבגדים?
המאירי בפירושו למסכת שבת (דף קיד) מתייחס לביגוד של תלמיד חכם: "אסור לו לצאת במנעלים המטולאים טלאי על גבי טלאי… וכן צריך שלא יהא נמצא בו שום דבר מגונה… והוא שאמרו כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה". יש דרישה מתלמיד חכם שילבש בגדים נקיים ומכובדים. אך המאירי אינו מסתפק בביגוד, אלא משליך מהביגוד אל מעשיו של תלמיד חכם:
הן במלבושיו הן במדותיו וכל שנמצא בו שום דבר מגונה הרי הוא גורם לתורה שתתחלל ותתמעט ערכה בעיני בני אדם… ובכלל ענין זה שלא תמצא בו שום מדה מגונה, שהמדות מושאלות בלשון בגדים כמו שידעת, וחסרון מדה אחת בין שאר מדותיו הרי הוא ככתם בבגד וכמו שהכתמים רישומן ניכר בבגדים הדקים והנכבדים יותר מן הגסים כך מדה מגונה אצל החכם מגונה ביותר ולא יקל בעצמו לשום מדה מגונה.
אנחנו מצפים מתלמיד חכם שבגדיו יהיו מכובדים, ולא זו בלבד אלא שהביגוד יעיד על משהו נוסף – על מידותיו. הדבר אינו נשאר רק במישור המחשבתי לבדו אלא הוא גם בעל משמעות הלכתית. אם התלמיד־חכם לבוש באופן מכובד וגם מידותיו מתוקנות – תהיה לו אפשרות להיות נאמן בטביעת עין ועל ידי כך הוא יוכל להשיב אבידה ללא סימן, להכשיר בשר חולין או להתיר אישה.
סבתי שתחיה הייתה תמיד אומרת לנו כשהיינו קטנים "You are what you wear" (מה שאת לובשת – זו את). כנערה מתבגרת, שרצתה לגזור את החולצה ולייצר מראה מגניב (בעיניי) וסמרטוטי (בעיני סבתא), המשפט הזה הכעיס אותי. הרי ידעתי שאני אדם ערכי, עוזרת לזולת, מדריכה בתנועה ומכבדת את סביבתי; ומדוע שהביגוד שלי יכתיב מי אני? היום אני מבינה את האמירה הזאת באופן עמוק יותר. הבגדים שלי מייצגים אותי ועושים אותי למי שאני. המעצבת אורסולה דה קסטרו אומרת כי הבגדים הם העור שאותו אנחנו בוחרים. הדבר הראשון שרואים כשנפגשים עם אדם הוא הלבוש שלו, לטוב ולרע. אנחנו לא אוהבים את זה, כי זה רדוד, כי זה סטיגמטי, אבל יש בזה אמת. כמובן שמפגש יכול לבטל את המבט הראשוני, וראוי לא לשפוט על פי מראה חיצוני, אבל יש לנו אחריות למסר שאנו משדרים על ידי הביגוד.
העיסוק בביגוד הוא מורכב. בדרך כלל דנים בו מבחינת הצניעות, אבל אני רוצה לשאול שאלות אחרות; שאלות שאינן קשורות לאורך, למידת הצמידות ולצבע הבגד, אלא לבגד עצמו – מי מייצר את הבגד ומה המחיר החברתי של ייצור הבגדים?
מחיר חברתי וסביבתי
כיום, אחד מכל שישה בני אדם בעולם עובד בתעשיית האופנה. בעיה מוכרת וקשה היא התנאים הסוציאליים ותנאי הבטיחות של מאות מיליוני העובדים של תעשיית הטקסטיל במדינות מתפתחות ובמדינות עולם שלישי. עובדים אלו, במקרים רבים, אינם מקבלים משכורת העומדת בשכר המינימום של המדינות שבהן הם נמצאים, וכמובן אינם מקבלים ביטוח רפואי או פנסיה. אין רגולציה של בטיחות ולכן הם עובדים במפעלים צפופים, לעיתים במבנים שאינם יכולים לעמוד בעומס המשקל, ללא מזגנים, מאווררים או חימום. ישנם סיפורים על עובדות שניסו להתאגד לאיגוד מקצועי במפעל בבנגלדש ולאחר שהגישו את בקשותיהן למנהל, סגרו אותן בחדר העבודה והכו את כולן בכלים כבדים (הסיפור המלא הובא בסרט "המחיר האמיתי" של הבמאי אנדרו מורגן).
ב־24 באפריל 2013 עלתה תעשיית הטקסטיל בבנגלדש לכותרות בשל אירוע נוראי שקרה בבניין "רנה פלאזה". הבניין בן שמונה הקומות שבו עבדו אלפי עובדים קרס בשעות הבוקר, וכתוצאה מהקריסה נהרגו יותר מ־1,000 עובדים, ונפצעו יותר מ־2,500. בבניין היו בנקים, דירות ומפעלי טקסטיל. הכול התפנו מהמבנה בעקבות סדקים שנראו בו, מלבד עובדי הטקסטיל שהתריעו בפני מעסיקיהם אך הוכרחו לחזור לעבודה באותו בוקר תחת איום שאם לא יעשו זאת עבודתם תילקח מהם. זהו האסון הגדול ביותר בתעשיית הטקסטיל.
מלבד האסון הנוראי הזה ישנן עוולות יומיומיות בתעשייה זו, והגיע הזמן להתעורר. לא ייתכן שבשנת 2018 ישנם אנשים שמסתכנים ונפגעים מעצם הליכתם לעבודה כדי לייצר עבורנו בגדים נוספים במחיר נמוך.
ומכאן למחיר הסביבתי. ישנו קשר הדוק בין המחיר הסביבתי למחיר החברתי, מכיוון שהסביבה שלנו משפיעה על האנשים החיים בה. הפגיעה הסביבתית היא בראש ובראשונה בעיה של זיהום. המפעלים, הנמצאים במדינות מתפתחות, אינם מחויבים לפיקוח של משרד כלשהו המופקד על איכות הסביבה, ולכן שופכים חומרים רעילים ומזהמים למקורות המים במדינות השונות. רבים מילדי חבל פונג'אב בהודו נולדים עם מומים פיזיים ופיגור שכלי, וביתר האוכלוסייה נרשמים שיעורים גבוהים של תחלואה בסוגי סרטן שונים. חוקרים באזור מראים כי שיעורי התחלואה קשורים בזיהום המגיע מהמפעלים.
בתחקיר שערכה אשת התקשורת מיקי חיימוביץ' על מחירי תעשיית האופנה היא ראיינה את אחראי הביגודיוֹת של ויצ"ו, וזה אמר כי הם מקבלים בשבוע בממוצע 15 טון (!) של בגדים. הבגדים שאנחנו תורמים באהבה רבה ומקווים בעזרתם לעזור לזולת מהווים חלק מהבעיה. כ־25% מהבגדים שאנחנו תורמים מגיעים לחנויות יד שנייה או לנזקקים, ושאר הבגדים מועברים למדינות מתפתחות. מדינת ישראל מייצאת את עודפי תרומות הביגוד שלה לאפריקה, ושם 30% מהבגדים נלבשים על ידי האוכלוסייה המקומית, בעוד 70% נשלחים לזבל. זבל זה נזרק במדבר ניירובי ומזהם את האדמה. מלבד המחיר הסביבתי, ייצוא בגדים מיד שנייה למדינות אחרות מצמצם מאוד את תעשיית הטקסטיל המקומית. אם האנשים מקבלים בגדים במחיר זול יותר מארגוני צדקה אין להם כל צורך בחייטים (תהליך דומה מתרחש בארה"ב, שבה הבגדים נשלחים להאיטי).
נוסף לכך, כיום רוב הכותנה המשמשת את תעשיית האופנה היא כותנה שעברה הינדוס גנטי הגורם לשתי בעיות: האחת היא שהזרעים יקרים יותר מאלה של כותנה רגילה, והשנייה היא שבכותנה המהונדסת ישנם חומרי הדברה שפוגעים לטווח הרחוק באיכות האדמה. זרעי הכותנה היקרים גורמים לקשיים כלכליים בקרב החקלאים שצריכים לקנות מחדש את הזרעים בכל שנה. המערכת פועלת כך שאם חקלאי אינו מסוגל לעמוד בתשלום עבור הזרעים, השדה שלו מעוקל לחברת ההינדוס של זרעי הכותנה. ישנם סיפורים רבים על חקלאים שאיבדו את אדמתם ושלחו יד בנפשם מכיוון שלא יכלו לשאת את אובדן מקור הפרנסה שלהם.
מצרכנים ללקוחות
השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא כמובן איך הגענו למצב הזה. ובכן, עולם האופנה עבר שינויים רבים בעשורים האחרונים, תהליך המכונה מעבר ל"אופנה מהירה" (כמו מזון מהיר). אם לפני עשר שנים היו ארבע עונות שבהן הציגו קולקציה חדשה, כיום יש כ־52 קולקציות (ויש רשתות שיש להן יותר). משמעות המספר היא שבכל שבוע מגיעים פריטים חדשים לחנויות, והלקוח מרגיש צורך לחזור לחנות כדי לבדוק מה נוסף במדפים. כדי שנקנה את הבגדים המוצעים לנו המחירים חייבים להיות נמוכים יותר מבעבר. אם בעבר היו קונים בגדים רק לאירוע או לחגים, היום קונים בגד כמעט מבלי לחשוב, "זה רק 20/30/50 ש"ח!".
גוודיו ברירה, יועץ השקעות שהתראיין לסרט "המחיר האמיתי", טוען שאחת הסיבות לשינוי בעולם האופנה היא יוקר המחיה. בעולם שבו צעירים רבים חווים תסכול וקושי אל מול המחיה היקרה, הם יכולים להתנחם באמצעות בגדים. הוא מתאר את המחשבה של אנשים בסגנון "אין לי כסף לקנות בית, אבל לפחות יהיו לי שמלות יפות".
עולם הצרכנות הכללי נמצא בפריחה. אנחנו היום חושבים שאנחנו צריכים יותר דברים ממה שהיינו צריכים בעבר. אנחנו רוצים שתהיה לנו מלתחה מגוונת, שלא נלבש אותו דבר כל יום. בכל אירוע אנחנו משתדלים שלא להגיע עם בגד שכבר לבשנו וכן הלאה. דומה ששיאה של תרבות הצריכה הזו הוצג בפרסומת שיצאה לפני כמה שבועות לטלפון נייד של סמסונג, ובה הוכתר הטלפון כ־"More than you need". הפרסומת כבר לא מנסה לשכנע אותנו שאנחנו צריכים משהו, אלא שאנחנו רוצים גם מה שאינו נצרך.
אך, כאמור, לצריכה הזו יש מחירים רבים, והדבר אמור להציב לנו דגל שחור מול העיניים. אסור לנו להישאר אדישים לנוכח הזוועות שעליהן אנו שומעים. אני, כשלעצמי, אינני יכולה להמשיך לקנות לעצמי ולילדיי בגדים בזול מבלי לחשוב מי משלם על כך את המחיר ומה ההשפעה של הדבר על העולם שלנו. הציוויים המוסריים שלי רבים מדי – "לא תעמוד על דם רעך", "תן דעתך שלא תקלקל… שאין מי שיתקן אחריך", "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה" וכו'.
ומה אפשר לעשות? ראשית צריכה להיות מודעות לבעיה, מה שיוביל אותנו לצרוך ביגוד באופן נבון יותר. עלינו לקנות רק מה שצריך, מה שאנו בטוחים שנלבש פעמים רבות. שנית, יש לקנות בגדים אך ורק מחברות שמקדמות סחר הוגן. ניתן למצוא רשימות שלהן באינטרנט. שלישית, יש לפנות למעצבים, למוכרות בחנויות בגדים ולרשתות האופנה הגדולות ולשאול מי מייצר את הבגדים ומהם התנאים במפעלים. בכך אנחנו, הלקוחות, מעבירים את המסר כלפי מעלה. אנחנו לא מוכנים לקחת חלק בעוולה הזו.
מעבר לשלל הפתרונות המעשיים אנחנו צריכים לשנות את התודעה שלנו מצרכנים ללקוחות. צרכן, כשמו כן הוא, צורך את האופנה בלא שיש קשר בין מייצרי הבגד לבין הלובש. לקוח מתאר אדם שמשתמש בשירות כלשהו. כלקוחות אנחנו מרגישים יותר ביטחון להגיד מה אנחנו רוצים בדיוק.
ייתכן שיש שיאמרו שבמדינה כמו שלנו, עם שלל צרות ובעיות, הבעיות בעולם האופנה הן הדבר האחרון שעלינו לדאוג לו. אבל אין זה נכון. בד בבד עם העיסוק בשאלות פנימיות של החברה הישראלית יש צורך לשים לב לנושאים נוספים. לא עלינו המלאכה לגמור, ומצד שני אין אני בת חורין להיבטל ממנה כאשר אני מרגישה שיש צורך לזעוק.
