יש להבחין בין הרפורמים לרפורמה. רפורמי שאימו יהודייה הוא יהודי, חלה כלפיו מצוות אהבת ישראל, ויש לקרבו ליהדות. הפוסקים מתייחסים אליו כאל "תינוק שנשבה", שכן הוא גדל בבית ובסביבה רפורמיים ואין להאשימו בכך.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אין הצדקה ל"שידורי רדיו מצולם" בערוץ הכנסת
– כך הפך הרב אליעזר מלמד לדמות התורנית המשפיעה בציונות הדתית
– הידוק יחסים עם המפרץ מגדיל את מרחב התמרון המדיני שלנו
לא כן המנהיגים האידיאולוגיים של התנועה הרפורמית, כגון ה"רבאייס". אמנם גם הם יהודים, אך קשה להגדירם כתינוקות שנשבו. הם לומדים יהדות, אם כי על קצה המזלג, כאשר אחת המטרות של הלימוד היא על מנת לקנטר את היהדות המקורית. הם מודעים לכך שהרפורמה פרשה ממורשת היהדות ההיסטורית ובנתה לה במה משלה, אחרת, לא יהודית. בעוד שהיהודים הרפורמים הפשוטים הם לכל היותר "מומרים לתיאבון", כי הם מעדיפים דת הנראית להם נוחה יותר, המנהיגים קרובים יותר להגדרה של "מומרים להכעיס" שכן המניעים שלהם אידיאולוגיים.
יש להבדיל בין יהודים חילונים ובין רפורמים. היהודים החילוניים בוחרים לקיים חלק ממצוות התורה, מתוך המאגר של תורת ישראל שניתנה בסיני. חלקים אחרים אינם מקיימים, בעיקר מסיבות של נוחות. כלומר, המניע שלהם הוא "לתיאבון". הם לא יצרו דת אלטרנטיבית. הם יעדיפו בית כנסת אורתודוקסי (ואפילו ייסעו אליו בשבת, לצערנו) כדי לחגוג בר־מצווה, לומר קדיש על ההורים או ל"כל נדרי", על פני טמפל רפורמי. ליהודי החילוני יש זהות לאומית ישראלית. הוא מכיר בעם ישראל, ושהוא חלק ממנו. הציונות החילונית נוצרה כדי לחזק זהות לאומית זו. לעומתה, הרפורמה חידשה דת חדשה, תוך התכחשות ללאומיות הישראלית.
בעקבות הנצרות
הדת הרפורמית נוצרה לפני כמאתיים שנה במערב אירופה, על רקע האמנציפציה שאִפשרה ליהודים להשתלב כאזרחים שווים במדינותיהם. הרפורמה אימצה מגמה זו בהתלהבות, ויתרה על הזהות הלאומית הישראלית, והעדיפה את ההגדרה "גרמני בן דת משה" (לא דת משה רבנו, אלא משה מנדלסון). היא הפכה את בית הכנסת ל"טמפל", הדומה יותר לכנסייה במבנהו ובתכניו.
הרפורמה הכניסה ל"טמפל" עוגב, שינתה את לשון התפילה מעברית לגרמנית, ביטלה את המחיצה – ולא מסיבות מגדריות, אלא משום שכך נהוג בכנסייה – מחקה מהסידור כל זיקה לגאולת ישראל, לירושלים ולמקדש וכל ביטוי המייחד את ישראל מן העמים, ביטלה את המצוות המעשיות, המייחדות את היהדות, ואימצה רק את אלו ההומניסטיות־אוניברסליות. המניע לכך לא היה שאיפה מוסרית מבית מדרשו של ר' ישראל סלנטר (שהיה בן התקופה), אלא תפיסה ספיריטואליסטית, הדומה לנצרות, שאין צורך בתורה מעשית של גוף ובשר אלא די ב"יהדות של רוח".
מתוך העדפת התפיסה האוניברסלית על זו הלאומית היא הכירה בנישואי תערובת והתנגדה לכל גילוי של לאומיות ישראלית, כגון לציונות. הרצל התכוון בתחילה לקיים את הקונגרס הציוני הראשון בעיר הגרמנית מינכן, בהיותה עיר מרכזית שהנגישות אליה נוחה. בגלל התנגדותם של הרפורמים ומלשינותם לשלטונות נאלץ להעביר את הקונגרס לעיירה קטנה יחסית, לא הרחק משם, באזל שבשווייץ. הרפורמים התנגדו גם להצהרת בלפור.
עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והשואה גרמו לרפורמה לשנות את יחסה לציונות ו"לחזור בתשובה" במידה מסוימת. הוברר לכול שהניסיון לטשטש את הייחודיות של הלאומיות היהודית ולהשתלב בעמים האירופיים לא הציל את הרפורמים מחוקי נירנברג. שם נקבע שגם יהודי מתבולל, אפילו אם אימו נוכרייה, הוא בן הגזע השמי "הנחות" ונידון לכליה. בעשן הארובות של אושוויץ עלו השמיימה יהודים רפורמים שהתכחשו ליהדותם יחד עם אולטרה־אורתודוקסים. גם עמי העולם התנכרו ליהודים, עמדו מנגד ואף מנעו הצלת יהודים שנמלטו ממלתעות הנאצים. אי לכך, הפתרון הראוי לקיום היהודים והיהדות הוא שיבת ציון. מנהיגי הרפורמים בארה"ב החליטו להצטרף להסתדרות הציונית. יש להתייחס בחיוב ל"חזרה בתשובה" זו, ולקרבם ליהדות.
אולם היחס ללאומיות היהודית, שהוא הבסיס לאידיאולוגיה הרפורמית, לא השתנה מיסודו. האוניברסליות עדיפה עדיין על פני הפרטיקולריות, ועד היום נמשכת המגמה לטשטש את המסגרת הלאומית היהודית. הרפורמים מאפשרים נישואי תערובת, מגבים אותם ואף עורכים לזוגות כאלו טקס משלהם, לפעמים אף בהשתתפות כומר נוצרי. כדי להשקיט את המצפון הם "מגיירים" את בן הזוג הנוכרי תמורת דקלרציה מילולית גרידא, חסרת כל משמעות. יש מהם, שבשם "ההומניזם האוניברסלי" מצדיקים את טיעוניהם של הפלסטינים נגדנו, ובמקרים מסוימים אף משתפים פעולה עם גופים השוללים את קיומה של מדינת ישראל. רעיונות היסוד של הרפורמה נותרו על כנם.
גבול שלא חוצים
הרפורמים מנהלים מאבק להכרה בהם מצד הממסד במדינת ישראל. הם אכן קוצרים הצלחות מסוימות במערכת הפוליטית, המשפטית והתקשורתית, שרובה איננה מכירה לעומק את השקפתם. מזווית ראייתם השטחית זו מין "יהדות" בגוון שונה. מי שעוצרים את הסחף הם הרבנים, בארץ ובחו"ל, ועל כן הרפורמים מסתערים על מבצר הרבנות בכוח רב. הם זקוקים להכרה כדי לזכות בלגיטימציה.
שאיפה זו להכרה היא שעומדת ביסודו של מאבק הכותל. הרפורמה המקורית שוללת את בית המקדש, ואף מחקה אותו מסידור התפילה. מה להם ולשריד המקדש? אך הם זקוקים ללגיטימציה ולכן דורשים רחבה משלהם, גם אם היא נוגדת את השקפתם. אף שהסיכוי שיתמידו להתפלל שם נמוך, הם זקוקים לרעש יותר מאשר לתפילה (ולפיכך יש מקום להרהר בדבר הטקטיקה שיש לנקוט בנושא רגיש זה). בגלל מאבקם להכרה גם לא התמנה רב שכונה חדש בארץ זה עשרים שנה. בגללם סובלת גם מערכת הגיור, ועוד.
מקובלנו שאין מנהלים דיאלוגים וסימפוזיונים בין־דתיים. בפרט ביחס לרפורמים המשתוקקים להכרה, כל הופעה משותפת בנושאים דתיים של נציג תורני עם נציגיהם, מחזקת את מעמדם ויוצרת לגיטימציה. יש לכך השלכות קשות. הדבר מעודד את המשך השואה השקטה המחסלת את יהדות הגולה – ההתבוללות.
יש מקום לשיתוף פעולה בנושאים כלל־ישראליים, כגון המאבק נגד האנטישמיות, חיזוק ערכי המשפחה (אם היא עדיין חשובה להם), תמיכה במדינת ישראל, הצלת יהודים, סעד לנזקקים ועוד. ליהדות הדתית בארה"ב יש ניסיון רב בנושא. הם הודרכו על ידי גדולי תורה, כגון הגרי"ד סולובייצי'ק שקבע גבולות בקשרים אלו. מן הראוי ללמוד מהם, ובוודאי שאין לנקוט כאן עמדות עצמאיות הפוגעות בהם.
למגעים עם הרפורמים יש השלכות גם על שומרי המצוות בארץ. ציבור זה מגוון מאוד – יש מהדרין ויש מקילים ראש – אולם הכול יודעים שיש גבול שאותו לא חוצים, והוא הרפורמה. אם תנסה להאשים מי שמקל מדי בנושא מסוים בכינוי "רפורמי", הוא יראה בכך, בצדק, מילת גנאי ויזדעק מיד "אני לא רפורמי חלילה". טשטוש הגבולות בין יהדות, אפילו רפויה, ובין הרפורמה, עלול לפרוץ את הסכר ולדרדר רבים לעבר הרפורמה ממש. קיומן הרפוי של המצוות עלול להתרופף לגמרי. אם גם הרפורמה היא סוג של יהדות, אפשר להיות "יהודי טוב" ועם זאת רפורמי. יש חשש רציני לחדירתה של הרפורמה לתוך ביתנו פנימה. זאת בעצם מטרתם של הרפורמים, וזוהי תמימות לחשוב אחרת.
לסיכומם של דברים: הרפורמים הם יהודים לפי ייחוסם ויש לקרבם ליהדות. הם בסכנת טמיעה ומצווה להצילם. אולם הדרך לכך היא הבאתם להזדהות עם הלאומיות הישראלית ועם הצורך לשמור על המשך קיומה ומורשתה מסיני. לעומת זאת, טשטוש הגבולות בין יהדות לרפורמה עלול לדרדר גם שומרי מצוות לעבר הרפורמה. דיאלוג בין נציג התורה לנציג רפורמי מעמיד את שניהם על אותו מישור, גם אם הם ניצבים משני עברי המתרס. השוואה זו חותרת, חלילה, תחת אושיות קיומם של עם ישראל ותורתו. "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים".
