לאחרונה יצא הרב יוסף קלנר בפומבי עם "תורת הנשים" שלו – תחילה ב"הקלטה נסתרת" שלוותה בהתנצלות, ובהמשך בריאיון לעלון השבת "עולם קטן" בשבוע שעבר. כתלמיד ותיק של הרב קלנר התלבטתי רבות האם לחלוק על דבריו ביחס לנשים בפרהסיה. כמובן יש סיבות טובות לשתוק, ובפרט מפאת הכבוד לרב, אלא ש"כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב", ואין חילול השם גדול מעמדתו המובעת בגאון של הרב קלנר, הגוזלת את החירות והצדק ממחצית המין האנושי וממי שנברא בצלם א־לוהים.
הרב קלנר מציב את עצמו באותו ריאיון כמי שמעביר "מסרים מורכבים" וכמי שהוא "בעל עמדה אלטרנטיבית" – ומי שמתנגדים לו אינם מבינים אותו משום ש"לא שמעו את משנתו הפילוסופית" והם "בעלי אוריינטציה חילונית". ובכן, כותב מאמר זה שמע גם שמע, אף למד לעומק את משנתו הפילוסופית משך שנים רבות, וגם אין לו אוריינטציה חילונית, אלא הוא עצמו עטור בכל עיטורי הנאמנות לחיים של תורה ומצוות. וזאת בדיוק הסיבה שבגללה איני יכול לשתוק. משום שאם ניתן לתורת נשים זו לעבור בלא תגובה, אכן יימחק צלם האדם ולא ניתן יהיה עוד לתמם בין היהדות לאנושיות האלמנטרית ביותר.
איש הקש: התרבות המערבית
בספרה המפורסם "חדר משלך" תיארה וירג'יניה וולף דמות ספרותית בשם "יהודית" שהיא "אחותו של שייקספיר", המסבירה כיצד לאישה בעלת כישרונות זהים לאלו של שייקספיר לא היו ניתנות אותן הזדמנויות משום שכל הדלתות היו סגורות בפני נשים. יהודית נשארה בבית (אולי לסרוג כיפות) בזמן ששייקספיר הלך לבית הספר, למרות שהייתה "נשמה לא פחות הרפתקנית, עתירת דמיון ומלאת פליאה ויראה לנוכח העולם כמו אחיה". מאז כבר עברו מים רבים מתחת לגשר, ויש לנו כיום בעלות כישרון מדהימות בכל תחומי העשייה האנושית – תולדה של הסביבה החינוכית שהשתנתה הודות לנשים האמיצות שלא נבהלו מההצהרות המהותניות הרבות שהופנו כנגדן אז, בדיוק בסגנון הרב קלנר.
כיום יש לנו כבר עדויות אמפיריות ממשיות שהרוחניות והגאונות הן אכן תולדה של סביבה ושל חינוך, ושאם רק תיתן הזדמנות – גם מחצית המין האנושי שחיה בדיכוי ונישול עד כה יכולה להניב את כל הפרחים הנפלאים של הגאונות האנושית. כפי שהוכיח לסלו פולגאר שגידל את שלוש בנותיו, יהודית, סוזאן וסופיה, כשחמטאיות הטובות בעולם. הנה הסטטיסטיקה האמיתית שהרב קלנר ודאי ייהנה ממנה: שלוש נשים בלבד מתוך אלפי שחמטאים גברים – אחוז זעום ביותר – אבל 100% מבנותיו של איש שאמר מראש, כמו בניסוי מדעי טוב, שהוא הולך לגדל גאונות – והן נבחנו בכור ההיתוך האמפירי של משחקים נגד טובי השחמטאים בעולם וניצחו.
זו האמפיריקה והרוח האמיתית הנושבת מתוך העולם המודרני – כל אחד ואחת יכול/ה. הפוטנציאל האנושי האינסופי אינו נחלק למגדרים אלא לבני אדם, לנשמות א־לוהיות בתוך גוף, ותורות דיכוי מהותניות עטופות בערפילי טוהר כוזבים הן אלה שמנשלות את מיטב האנושות ממכורתן.
הרב קלנר קובע שב"תרבות המערב, ערך החיים הוא נהנתנות" – ובכך מעמיד את המערב כולו על שיטתו של אפיקורוס. הצגת תרבות המערב כאילו כולה פריצות ונהנתנות מהווה דמוניזציה שיטתית של אורח החיים שרוב האנושות שואפת אליו בתקופתנו, חיים שחורתים על דגלם את העיקרון שכל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות מסוימות שאין לערער עליהן, ביניהן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר אושרם.
בדור זה נשענת השאיפה לחירות ושוויון דווקא על קוטב "ההשתלמות" של הגילוי הא־לוהי במציאות: אותו קוטב שהולך ומאיר את אופק האמונה מאז עלייתה של המחשבה המדעית. התגלות זו אימננטית: הא־לוהים המתגלה בכול מתגלה בעולם, ומגלה בפנינו את אורחות פעולותיו, העדינות וההדרגתיות, שהמוסר ניצב בליבן.
גילויים אלה של קוטב ההשתלמות הם הגילויים הגדולים של המודרנה החדשה: האחדות, השאיפה לזכויות אדם, הסרת המחיצות, ומעל לכול השוויון היסודי, העמוק שאין בלתו – השוויון בין הגבר לאישה – באשר אינם אלא שתי תצורות של אותה אנושיות – שתי סדרות כרומוזומליות זהות, פרט לזנבנב קטן הקובע את החיצוניות של המגדר. אותו יצור, אותה ישות אחדותית החוזרת ומתלכדת דור אחר דור, בערבוב הגנטי הפלאי המחולל פעם זכר פעם נקבה.
לו היו בני האדם יכולים לראות בגלוי כיצד חומרם הגנטי של הסבים והסבות נטרף כחפיסת קלפים אדירה כדי ליצור את הישות החדשה, הדור הבא, שבין אם סממניה החיצוניים זכר בין אם סממניה החיצונים נקבה, אין היא אלא תערובת של אדם; לו היו רואים זאת נכוחה, היה קל יותר להבין כמה בלתי סבירה היא כל אפליה מגדרית. החומר הגנטי מתלבש פעם במגדר זה פעם במגדר אחר – וזהו האדם, דו־צורתי. "ויברא א־לוהים את האדם בצלמו, בצלם א־לוהים ברא אותו. זכר ונקבה ברא אותם".
החלוקה למוח ולב
עיקר הבעיה המעסיקה את הרב קלנר היא שמא תתפוס אישה את המקום המיועד לגבר, כפי שניתן לראות מהפסקה הבאה:
צריך מדרשות – הבנות רוצות ללמוד תורה, ודאי שצריך לתת להן. אבל השאלה היא איך מלמדים אותן תורה. אם יוצרים במדרשות אטמוספרה רוחנית שהיא העתקה מאטמוספרה ישיבתית – אז מה עשינו? אנחנו הולכים שבי אחרי התרבות המערבית שנגדה אנו נלחמים. ככה לא נותנים יד לתחייה הרוחנית של עם ישראל, אלא למחיקת הצורה של עם ישראל, וכל זאת תחת הכותרת "לימוד תורה".
הנימה הפטרונית ברורה – אם הבנות "רוצות" צריך "לתת להן", אך גם האיום ברור: אין להעתיק את האטמוספרה הישיבתית – כי אז "מוחקים את הצורה": האישה אמורה להיות החומר בעוד הגבר מעצב את הצורה באמצעות הגיגי העומק התורניים שלו בראש שולחן השבת, ואם האישה תלמד במדרשה בסגנון ישיבתי היא תהיה חלילה "צורה". ואכן הרב קלנר מדגיש שעיקר החטא של המדרשות הוא מצד "הליכת שבי אחר התרבות המערבית" במובן של חיקוי "מעשי הגברים".
ומהו תפקידה האמיתי של האישה שאיננה ראויה לכל תוארי השלילה הללו? ובכן, הרב קלנר אומר את הדברים ללא כחל וסרק: "כוחות החיים יבואו כשייוולדו פה תינוקות עם נשמות מסוג חדש. כוח החיים המתחדש של עם ישראל אמור לצאת אל הפועל במשפחה הישראלית, בכוח הלידה הישראלי". יצא המרצע מהשק – מתברר שבביטוי "אישיות נשית עדינה וקדושה" הוא התכוון בעצם לא ל"אישיות" אלא ל"רחם נשי עדין וקדוש" – שימלא את מצוותו ויוליד את הגברים שיולידו את הרוח. וכל זה נגזר, כפי שמדגיש הרב קלנר בשיעור הביאור במכון מאיר, מתוך המבט האורגני המשעבד את הפרט לכלל ואת האישה לאיש: האישה היא לב, הגבר הוא מוח – יסוד היסודות ועמוד החוכמות. "הכול אורגני" – משל מהותני הכופה על היחיד מקום בתוך "אורגניזם" דמיוני שחריגה ממנו בוגדת בטבעו. שיטה בעלת היסטוריה ארוכה שביססה משטרים פיאודליים רבים במהלך ההיסטוריה – ונחשו מי זכה בתפקיד "המוח" ומי זכתה בתפקיד "הלב"?
עקרון האל־טעות
בתחילת קלטת ההסבר שלו במכון מאיר מפנה הרב קלנר לדבריו של יגאל כנען באתר "סרוגים" כמענה נאות לכל מקטרגיו, ובראש דברי כנען מובאים כמובן מקורות הסמכות הכריזמטיים הרגילים, בבחינת "כל החולק עלינו חולק על בורא עולם", וכדבריו: "הוויכוח אינו עם הרב קלנר, אלא עם הרב קוק, הגמרא, התורה וא־לוהים". כלומר, הוויכוח מוצא מהקשרו הענייני והופך עתה למרי וכפירה בקב"ה בכבודו ובעצמו.
למרות שהרב קלנר דווקא נוהג להדגיש ש"אין להסתפק בפטומי מילי" אלא צריך להתייחס לגופו של עניין – מתברר שבחסידות, כמו בחסידות, מי שחולק על הראי"ה קוק כמוהו כמנאץ שם שמים, שכן מייחסים לראי"ה קוק אינפלביליות, ובעברית: אל־טעות.
הטיעון של אל־טעות רבנית אינו רעיון יהודי מסורתי. התלמוד עצמו, המקור היסודי לכל עבודת ה' היהודית, מלא וגדוש בסיפורי כשל רבניים ובעקיצות הדדיות ביחס לדיוק מסקנותיהם. עצם ההגדרה של אולטרה־אורתודוקסיה ביהדות, רעיון "המהדרין", מבוסס על מאמץ מודע לצאת ידי דעתם של פוסקים רבים ככל האפשר – בניסיון לקיים לא רק את הכרעות הרוב אלא גם את אלו של המיעוט – כך שהקונפורמיות עם ריבוי של פוסקים ולא עם דעתו של רב יחיד ומוערך היא בדרך כלל הכוח המניע של אדיקות יהודית אורתודוקסית.
כאשר הוא דן במחלוקת הגדולה בין חסידים למתנגדים, נוהג הרב קלנר, הרואה עצמו כחלק משושלת תלמידיו של הגר"א, להדגיש בחריפות שאין פוסקים על פי "נסתר" משום שיש בכך סכנה של שכחת התורה – שכן מי שיודע את הנסתר אינו צריך ללמוד או לברר את ההלכה.
אך גלגל חוזר בעולם, וכשהרב הופך לאדמו"ר חוזרת גם הפסיקה על פי נסתר, והכריזמה והרזים קובעים את סדר היום ולא ההגיוני והנראה לעין. האמונה בסמכותו הכריזמטית של רב שמייחסים לו אל־טעות והפסיקה על פי נסתר מולידות את הדוגמה המהותנית המאפשרת להתעלם מהמציאות.
ניקח למשל את העובדה שיהודית פולגר ניצחה את בוריס ספאסקי בשחמט. הגישה על פי הנגלה תאמר – הנה, רואים שכל הדעות הקדומות על נשים ושחמט אינן נכונות, שכן המציאות מוכיחה אחרת. הגישה הדוגמטית על פי הנסתר תאמר: זוהי אנומליה, מוטציה, משום שאנו יודעים שלנשים אין גאונות הרוח לשחק שחמט.
אמנם, אם מתייחסים לתורת הראי"ה לגופו של עניין – מגלים שלצד ההיבטים המהותניים של תורתו יש לראי"ה גם קול שני, זה העירני מאוד לחידושי הדור. בניגוד למפרשיו מבית הרב קלנר, הראי"ה לא מיהר להכריע בו את צדדי הספק אלא הטיל אחריות זו על העתיד. במאמרו על שלושת השינויים של העת החדשה הראי"ה אינו מורה דרך כיצד להפנים אותם להלכה, אלא רק מסמן אותם כחיוביים, ומעביר את הטיפול בהם לתלמידי חכמים עתידיים שיראו את הדרך.
ההלכה מאפשרת את ההתפתחות
פועלו של הרב קלנר כמפרש "דעת עליון" והדגשיו המהותניים עוקרים בדיוק את אותם היבטים של תורת הראי"ה שמראים את הדרך אל אימוץ כל הטוב שבחדש. יתרה מזאת, אין מנוס מלהסיק שהפולמוס הוותיק באשר לרלוונטיות של "מאמר הדור" לימינו הוכרע לחומרא. במקום לראות בהתעוררות הכישרונות של נשים רבות כל כך ביטוי מובהק לגילוי הא־לוהי בעולם, לאבולוציה הרוחנית של המין האנושי, בוחר הרב קלנר לפרש זאת כפורענות ולנסות להשיב לאחור את גלגל הדיכוי. הוא דוחה כסטיות מפלצתיות מן הדוגמה את כל אותם גילויים א־לוהיים של המודרנה ומגמות חדשות המנחות את האנושות בכלל ואת העם היהודי בפרט, שתופסים מקום מרכזי כל כך בתורתו המופלאה של הראי"ה. במובן זה, תורת נשים זו היא בעצמה סטייה מפלצתית ממורשתו של הראי"ה.
אולם ההלכה בהחלט מאפשרת לאישה המודרנית את כל רוחב הפוטנציאל וההתפתחות שהרב קלנר בא לשלול ממנה. אין שום דבר בהלכה שימנע מהנשים את כל החירויות של המודרנה מתוך היהדות עצמה – לבחור ולהיבחר (כפי שהרב עוזיאל פסק כבר בבחירות הראשונות, בשונה מהראי"ה קוק), לשלוט בילודה שלהן (שותה אישה כוס עיקרין), לבחור בעצמאות כלכלית (איני ניזונת ואיני עושה), וכמובן ללמוד כל דבר שליבה יחפץ ולפתח את הכישרונות שלה בכל כיוון שתרצה – כולל כישוריה הרוחניים הרבים.
ולכן, בשורה התחתונה, אפשר ומותר לחלוק על הראי"ה קוק בפסיקתו נגד בחירת נשים, ולהחזיק ולצדד בשיטתו כאשר הוא כותב ש"התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה" ואנו מתחילים "למצוא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורוח החכמה שלו" – ומה מוסרי וחכם משחרור הפוטנציאל של מחצית המין האנושי להופיע את עומק המוסר ורוח החכמה של האדם כולו?
לא בכדי מתמקד הרב קלנר במדרשות, משום שמעל לכול מדובר באמת בשאלת החינוך. איזה חינוך יינתן לדור הבא? מיקוד או פתיחות? סריגת כיפות בהשלמה כפופה של חותם הצורה הגברי או הליכה יד ביד של גברים ונשים מתוך שוויון אמיתי? יתרה מזאת, עצם האופק הבחירי מערער את החינוך המסורתי, מערער את ההשקפה המהותנית, ולכן פועלים הרב קלנר ואנשי הקו לצמצם את הבחירות והאפשרויות, כדי שלא תיפקחנה עיניהן ותראינה כי טוב העץ למאכל ונחמד העץ להשכיל. ההכרעה כאן קריטית.
האם מותר לנו למנוע מבת ידיעות שעלולות לגרום לה לחשוק בתורה, לשתות כוס עיקרים או להקים לפתע עסק עצמאי משלה? האם מותר לנו למנוע ממנה את לימודי החול ההכרחיים העלולים לאפשר לה לכהן יום אחד כמנכ"לית, או למנוע ממנה לימודים עמוקים בתורת הראי"ה שמא תגזול מבעלה את תפקידו כבעל הצורה?
ה' ישמור את נשות ישראל מאותו שיח אורווליאני ההופך את כל הקדוש לבית כלא של הנשמה, ובא לכלוא ולרמוס את כל הפוטנציאל האנושי הנפלא הגנוז בכל אדם, יהא מגדרו אשר יהא.
