סכנת הכליה שעמד בה עם ישראל במגילת אסתר נבעה מסירובו של מרדכי להשתחוות להמן. הסיבה לסירוב זה של מרדכי לא מבוארת כל צורכה במגילה, ומקובל להניח שסירובו נבע ממניעים דתיים. ברם, הקושי המרכזי בהבנה זו הוא שאין איסור בתורה להשתחוות לאדם, ואף אבות האומה נהגו כך: אברהם משתחווה לפני בני חת (בראשית כג, ו־יב); יעקב, נשיו וילדיו משתחווים לעשו (בראשית לג, ג־ז); אחי יוסף משתחווים לו (בראשית מב, ו); נתן הנביא משתחווה לדוד המלך (מלכים א א, כג) ועוד כהנה וכהנה. להלכה אף נפסק שמותר להשתחוות למלך (רמב"ם, הלכות מלכים, ב, ח). מדוע אפוא לא השתחווה מרדכי להמן כפי שנהגו אבות האומה? האם נהג כהלכה או לא?
פנים של קידוש השם
מספר תשובות ניתנות במפרשים לשאלה זו, אך ברצוני להציג את הכיוון המובא בתרגומים היווניים לסיפור המגילה. לסיפור המגילה שתי נוסחאות: נוסח המסורה המוכר לנו והנוסח שקיים בתרגומים היווניים. סיפור המגילה שבגרסת המתרגמים היווניים מכיל שינויים רבים ומהותיים בהשוואה לנוסח המסורה. בניגוד לסיפור המגילה על פי נוסח המסורה, שבו שמו של ה' אינו מופיע ובוודאי שאין פניות ישירות אליו, בסיפור המגילה על פי התרגומים היווניים הקב"ה נוכח גם בשמו וגם בתפילותיהם של גיבורי המגילה אליו, ואלו מביאות למהפך בתגובת המלך. נוסף על כך, בניגוד לסיפור בנוסח המסורה, שבו הסיבה שבגינה מתעמתים הגיבורים עם סביבתם אינה ברורה, בתרגומים היווניים הסיבה ברורה וחדה – המאבק הוא מאבק דתי שבו גיבורי המגילה מסכנים את נפשם למען כבוד השם.
בתרגומים יווניים למגילה מובאת תפילה של מרדכי לקב"ה שבה הוא מבאר את סיבת סירובו להשתחוות להמן וזו לשונה (מובא ב"קדמוניות היהודים", חלק ג', ספר אחת עשרה, פס' 209):
אתה יודע כל ואתה תדע כי לא מזדון לב ולא מגאווה ולא מאהבת הכבוד עשיתי זאת לבלתי השתחוות להמן הגאה… אולם עשיתי זאת לבלתי לרומם כבוד אדם מעל לכבוד א־לוהים ולבלתי השתחוות לאחר מבלעדי ה' ולא מגאווה אעשה זאת.
הנה כי כן, הנימוק הדתי לסירובו של מרדכי להשתחוות להמן הוא העלאת כבוד השם, ואולי זה קידוש השם במובנו הקמאי. נראה לי אף שזה ההסבר הקרוב ביותר לפשוטם של כתובים בנוסח המסורה. נזכור כי הזמן שבו עוסקת המגילה הוא הזמן שבו עם ישראל נמצא בגלות וכבוד השם מחולל בין העמים. מציאות זו היא ככל הנראה הסיבה לכך שמרדכי הקפיד הקפדה יתרה על כבוד השם, בייחוד כשהוא עומד מול מלכות בשר ודם, וזאת בניגוד לדרכם של אבות האומה (ייתכן שמניע דומה מניע את דניאל למסור נפשו על מצוות התפילה, ועקב כך להישלח לגוב האריות).
התרגומים היווניים ו"קדמוניות היהודים" ליוספוס פלביוס נכתבו שנים רבות בטרם עוצבה ההלכה היהודית שהגבילה את מסירות הנפש לשלוש עברות בלבד (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים). על כן, ספרות חז"ל, שנאלצה לפרש ולדרוש את הכתובים על פי אותם כללים הלכתיים, קבעה שמרדכי סירב לכרוע ולהשתחוות להמן כדי להימנע מאיסור עבודה זרה, מאחר שזה עשה עצמו אלוה, או מאחר ששם על עצמו חפצי עבודה זרה והשתחוויה לו הייתה מעין עבודה זרה. כך, לדוגמה, בפרקי דרבי אליעזר, חיבור מאוחר שמעבד את דברי חז"ל ומרחיבם (המאה ה־8), מובא בשם רבי פנחס (מהדורת היגר, פרק מ"ט, בתוך: חורב, י', ניו יורק, תש"ח, עמ' 243):
ר' פנחס אומר… מה עשה המן, עשה לו צלם מרוקם על בגדו ועל לבו, וכל מי שהיה משתחוה להמן משתחוה לע"ז שעשה, וראה מרדכי ולא קבל להשתחוות לע"ז, שנ' "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה".
שמירת מצוות בארמון
עד עתה עסקנו במרדכי, אך מה בנוגע לאסתר? כיצד זו שמרה מצוות בבית אחשוורוש ובייחוד כיצד שמרה על דיני טהרת המשפחה שם? במגילת אסתר לא מסופר על כך דבר, ואולם בתרגומים היווניים למגילה קיימת התייחסות לכך, בין היתר בתפילה של אסתר המובאת שם (תוספות לאסתר, פרק ה, פס' טז־יח, עמ' תקמ"ח):
אתה יודע כל ותדע כי שנאתי כבוד מרעים ואתעב משכב ערל וכל נכר. אתה תדע צרתי כי אתעב את הגאון אשר על ראשי ביום הראותי אתעבנו כבגד עדים לא אשאנו ביום מנוחתי. אף לא אכלה אמתך משולחן המן, ואת משתה המלך לא כבדתי ויין נסכו לא שתיתי.
בתפילתה אומרת אסתר שמשכבה עם אחשוורוש היה רע בעיניה, וניתן להבין שהייתה אנוסה. נוסף על כך, היא אומרת שהקפידה בענייני מאכלות אסורות (בדומה לחנניה, מישאל ועזריה ובדומה ליהודית) ואף נשמרה מיין נסך. ניתן להסיק שאסתר אף שמרה על קדושת השבת, שהרי היא אומרת שלא לבשה את כתר המלכות ביום מנוחתה, וסביר להניח שכוונתה היא ליום השבת שבו שבתה. מעניין לראות שעל פי התרגום היווני אסתר הקפידה ואולי אף סיכנה את נפשה על מצוות שלגביהן לא נאמרה הלכת ייהרג ואל יעבור; ואילו ביחס ליחסי האישות עם אחשוורוש, איסור גילוי עריות שעליו חייבה ההלכה למסור את הנפש, היא לא עשתה זאת.
ספרות האגדה החז"לית, שנכתבה לאחר קביעת הלכות קידוש השם, עוסקת בהתמודדות עם הקושי של אסתר לשמור על דיני אישות בבית אחשוורוש. במדרש אסתר רבה (פרשה ו, סימן ח) מובא: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים. לשאול על כתמה ועל נדותה". בעל מדרש אסתר רבה מגדיל ואומר שאחשוורוש שמר על דיני נידה עם נשים אחרות בעקבות נישואיו לאסתר: "רבנן אמרי: אחשוורוש עד שלא נכנסה אסתר אצלו, הוא אחשוורוש, משנכנסה אסתר אצלו לא היה בועל נדות".
יתרה מכך, חז"ל טורחים להסביר מדוע לא הייתה אסתר מחויבת למסור את הנפש על גילוי העריות עם אחשוורוש (בבלי סנהדרין עד, ב): "והא אסתר בפרהסיא הואי? אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר: הנאת עצמן שרי" (סנהדרין עד, ב). אביי ורבא קובעים שאסתר נהגה על פי ההלכה כשלא מסרה נפשה על איסור גילוי עריות: אביי מנמק את קביעתו באומרו שאסתר הייתה פסיבית, ואילו רבא טוען שאחשוורוש התכוון להנאת עצמו ולא להעבירה על המצוות ועל כן הדבר מותר.
מנגד, בעניין מרדכי קיימת בספרות חז"ל אמירה קשה שלפיה מרדכי נהג שלא כהלכה כשסיכן את עצמו ואת עמו כשלא השתחווה להמן: "רבא אמר: כנסת ישראל אמרה… ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני: מה עשה לי יהודי – [זה דוד] שלא הרג דוד את שמעי [ובעקבות זאת] נולד ממנו מרדכי שגרם להמן לקנא בו [וזה גזר כליה על ישראל]. ומה שילם לי ימיני – [זה שאול] שלא הרג שאול את אגג, [ובעקבות זאת] נולד ממנו המן שציער את ישראל" (מגילה יב, ב – יג, א; בתרגום). הנה לפנינו אמירה קשה על מרדכי, שטוב היה שכלל לא היה נולד מאחר שכמעט הביא כליה על עם ישראל.
לפנינו מחלוקת יסודית בין שתי השקפות עולם בשאלה כיצד להתנהל בגלות אל מול השלטון. האם לעמוד זקוף כארז, כשיטת התרגומים, או להתכופף כאגמון, כשיטת דרשה אחרונה זו בבבלי? האם ראוי להתגרות ולהתריס מול גוי אכזר, או שבאותה שעה על האדם להשפיל קמעה את קומתו וכבודו עד יעבור זעם? שאלה זו תלווה את העם היהודי בימי גלותו.
