בניגוד לגבר, אישה אינה מייצרת ביציות לאורך חייה. כבר ברחם, בעת היריון של עובר ממין נקבה, מתרחש תהליך של איבוד ביציות, וכן לאורך השנים. עובדה ביולוגית זו מחייבת אותנו לערוך דיון משמעותי בטכנולוגיה הקיימת היום, אשר מאפשרת לנשים לשמר את הפוריות שלהן באמצעות הקפאת ביציות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "נגד הסיפוח הקולוניאליסטי": הפלסטינים מנסים לעורר שטח רדום
– מדליקים לפיד: כחול לבן הבינו שכדי לשרוד, צריך להילחם
– האפשרויות המגוונות לחופשה ישראלית זולה
כמי שנישאה בגיל הנושק ל־35, ושבתקופתה לא הייתה אפשרות לשימור פוריות לרווקות, אני מצטערת לגלות שוב ושוב שמעט מדי רווקות בוגרות מודעות למכלול ההיבטים של הנושא הזה. מעטות יחסית פונות להליך הזה; וגם אלו שמבצעות אותו – מבצעות אותו מאוחר מדי.
את הדיון על הקפאת ביציות יש לנהל בשני מישורים: האחד – הפרטי, האישי, של הרווקה הבוחנת את האפשרות הזו; השני – החברתי־ציבורי, ובו יש לדון בהשלכות הכלליות של האפשרות המוצעת. בחלק הראשון של דבריי אדון במישור הפרטי. אפרוש את הגורמים המעכבים רווקות בוגרות מפנייה למסלול הזה, אספק מידע על ההליך ועל הכרוך בו, ואציג את הנקודות שיש לשקול בעת בחירה כזו או אחרת. בחלק השני אתמקד בפן החברתי־ציבורי, ובשיקולים המניעים את התומכים והמתנגדים לתהליך.
תועלת לטווח רחוק
גורמים כלכליים: המדינה אינה משתתפת בסבסוד שימור פוריות לאישה רווקה (אלא אם השימור נעשה בשל מחלה) ולכן מדובר בהליך יקר. הוא כולל עלות גבוהה של תרופות וזריקות הורמונליות, ומימון הפרוצדורה הרפואית בבית חולים. מחזור טיפול אחד יכול לנוע בין 20 אלף ל־30 אלף שקלים (תלוי בסוג הביטוח שבקופת החולים), ולעיתים נדרש יותר ממחזור טיפול אחד.
ואולם, יש לדעת שאם אישה תגיע למצב שהיא תזדקק בעתיד לביציות המוקפאות שלה, הרי שהסכום האמור כאן הוא אפסי לעומת התועלת היכולה לצמוח ממנו. כדאי לדעת שבחלק מקופות החולים יש בשנים האחרונות סבסוד חלקי, על פי הביטוח האישי, להליך הזה; ואפשר גם לפנות לביטוחים פרטיים.
סיכונים רפואיים: אין כאן המקום לפרט את כל ההליך הרפואי, אבל ככל הליך רפואי, בפרט כזה שמשולבות בו רמות גבוהות של הורמונים, יש בו סיכונים. נטילת הורמונים היא הליך מורכב לשתי קבוצות סיכון עיקריות: (א) מי שיש לה קשרי משפחה בדרגה קרובה עם תחלואה של סרטן שד/שחלות; (ב) בעלת קרישיות יתר בדם.
מעט נשים מגיבות "לא טוב" לגירוי השחלתי; אולם אלו הן מועטות ובכל מקרה התהליך מנוטר ומפוקח היטב, בין היתר בשל הסיכון הזה. לנטילת הורמונים יש לפעמים תופעות לוואי שונות. אולם חשוב לזכור שמדובר במחזור אחד או שניים של טיפול (כל מחזור הוא בערך שבועיים), כך שגם אם יש תופעות לוואי – הן קצובות בזמן. בכל מקרה, בהחלט ראוי להיות ערים לתופעות הלוואי (הן מפורטות מאוד גם בעלון לצרכן של התרופות).
בשל כך, לפני פנייה לשימור פוריות יש לעבור תשאול מדוקדק אצל הרופא כדי להתאים את הטיפול בהתאם לסיכון, וכדי למנוע סכנות שיש דרך להתמודד עימן.
ייאוש מדעת: אני שומעת מרווקות רבות שהסיבה המרכזית להימנעותן משימור פוריות היא התחושה שפנייה לערוץ כזה מעידה בעצם על ייאוש מהאפשרות להינשא, שהרי אם אני מאמינה שבקרוב ממש אנשא – איני זקוקה להליך הזה. זו נקודה שראוי להתעכב עליה. היא דורשת בירור פנימי והבנה עמוקה שלצד האמונה שהאיש המיועד יימצא בקרוב, אנו עוסקים גם במחשבה על היום שאחרי; שאם לא יצלח להינשא בהקדם, שימור הביציות יעזור בעתיד לעת הנישואין. אם תרצו, זוהי בחינת "נשיאת הפכים" של תורת החסידות. הפעולה ההפוכה הזו שנדרשת בו זמנית אינה פעולה קלה, אבל היא אחת מתנועות הנפש החיוניות בתחנות משמעותיות נוספות בחיים.
חשש מתיוג של מבוגרת: מבין הרווקות הפונות להליך של שימור פוריות, רבות הן מעל גיל 35. רווקות בנות 30 חוששות מפנייה לאפיק הזה מתוך מחשבה ש"אני עדיין צעירה", ו"איני רוצה לתייג את עצמי כמבוגרת". אכן רווקה בת 30 וגם בת 35 היא צעירה במובנים רבים; דא עקא, קצב ההתבגרות של הביציות שלנו הוא אחר. איכות הביציות יורדת באופן משמעותי לאחר גיל 35, אולם הקושי הנפשי שבפנייה להליך כזה בסביבות גיל 30 עלול לפגום בהצלחת התהליך.
ביקורת על הצלחת ההליך: אחת הטענות המרכזיות שנשמעות נגד הליך שימור פוריות היא שהקפאת ביציות אינה יעילה מבחינה רפואית, ולמעשה הסיכויים שייוולד ילד מביצית שהוקפאה הוא נמוך. אכן, לתהליכי הקפאה מקבילים של הקפאת זרע ושל הקפאת ביצית מופרית [עובָּר] יש הצלחה גדולה יותר, אולם הטכנולוגיה של הקפאת ביציות השתפרה והשתכללה מאוד בעשור האחרון, והיא מוסיפה ומשתפרת, ויש גם ילדים שכבר נולדו מביציות שהוקפאו. אמנם אין ביטחון של מאה אחוזים בהצלחת התהליך הזה, כמו גם בתהליכי פריון אחרים. בכל מקרה, כל פועלנו הוא בגדר השתדלות בלבד.
סיכומו של דבר: ברמת הפרט אני מציעה לרווקה שהגיעה לגיל 30 לשקול בחיוב גמור את האפשרות להקפאת ביציות, לאחר המודעות והבירור שיש לערוך בעקבות הנקודות שלעיל. הליך כזה, בין שהוא כולל מחזור טיפול אחד ובין שכמה מחזורי טיפול, צריך גם תמיכה וליווי – ממישהו קרוב מבני המשפחה או מחברה קרובה, כמו כל אירוע משמעותי שעוברים בחיים, ויש לחשוב גם על ההיבט הזה לפני שניגשים לטיפול.
לא פוגע בנישואין
ברמה החברתית־ציבורית נשמעות שתי טענות מרכזיות נגד הליך של שימור פוריות לרווקות, או לפחות מדוע לא לתמוך בו באופן גורף. הטענות הללו מדגישות, ובצדק, שלהליך הזה יש משמעות רחבה הרבה מעבר לרווקה שבחרה לשמר פוריות, ושההשלכות של תהליך כזה ודומיו משפיעות על המבנה החברתי־משפחתי של כל החברה.
באופן כללי, אכן לצד הבשורה הגדולה שיש בהתקדמות הטכנולוגית והמדעית הכללית בתחום הפוריות לזוגות מאותגרי פוריות, אין ספק שההתקדמות הזו פועלת גם לערעור מוסד המשפחה המסורתי ולפגיעה אתית (ע"ע פונדקאות, תרומת זרע או ביצית). משום כך יש שאינם תומכים בעידוד רווקות להקפאת ביציות, שכן מי לידינו יתקע שאם הרווקה לא תינשא, היא לא תבחר לנצל את הביציות המוקפאות בשילוב תרומת זרע כאם חד־הורית (מבלי להיכנס כאן לדיון ולמחלוקת סביב האפשרות הזו). משום כך, למרות האמפתיה לרווקה כיחידה, הראייה הכללית הזו מונעת מהמתנגדים לעודד את הרווקה לכיוון שימור פוריות.
למרות האמת שיש בטיעון זה, דומתני שהוא אינו עובר את מבחן המציאות. רווקה הנאלצת לבחור במסלול חד־הורי אינה זקוקה לשימור פוריות. ברוב המקרים, אף אם עשתה שימור פוריות, בבואה להרות מתרומת זרע – ההמלצה הרפואית עבורה תהיה לעבור טיפול ולהפרות ביצית טרייה בתרומת זרע.
טיעון נוסף שנטען מתוך הראייה הציבורית הרחבה גורס שהאפשרות לשמר פוריות תגרום להעלאת גיל הנישואין (לצורכי קריירה או ממניעים אחרים), משום שהיא גורמת להתעלמות מההתנהלות הביולוגית הטבעית של הביציות. לטעמי, טיעון מסוג זה אינו מבין במציאות הכואבת של רווקוּת. נשים רווקות המעוניינות להינשא מוכנות לעשות, לפעול ואף לוותר רבות למען זוגיות. אמנם יש עלייה בגיל הנישואין, אולם בגיל הרלוונטי לשימור פוריות, רוב הרווקות מעוניינות מאוד בזוגיות ובבניית משפחה. העלייה בגיל הנישואין מבחירה קיימת לדעתי בשלבים מוקדמים יותר, הרבה לפני מחשבה או דיון על שימור פוריות.
יתר על כן, אפשר ששימור פוריות יעלה את הסיכוי של הרווקה להינשא. לצערי הרב, אך בראייה מפוכחת, אני רואה כיצד החל מגיל מסוים גברים דוחים הצעות של נשים (מצוינות) בשל סיכוייהן הנמוכים יחסית להרות. לאור זאת אפשר שדווקא מי שדאגה לעשות שימור פוריות ולא הצליחה להינשא מיד אחר כך, מעלה את סיכוייה להינשא למי שחפץ בילדים.
בסיכומם של דברים נדמה כי הן הדיון הפרטי בטובתה של הרווקה המתבגרת, והן הדיון הרחב בהשלכות החברתיות, מאפשרים עידוד ותמיכה בשימור פוריות לרווקה.
לצד כל הנאמר כאן, אני שומעת את קולות הביקורת בסגנון "צאו לי/לה מהרחם"; קולות שבאים הן מצד הרווקות והן מצד גורמים שונים בחברה הטוענים, ובצדק מסוים, שהפוריות וההולדה אינן חזות הכול. חשוב להדגיש שהדיון בנושא אינו מגיע מתפיסה שהולדה היא חזות הכול. ברור שהתפילה הגדולה והמרכזית היא בראש בראשונה שכל אישה (ואיש) יזכו למצוא את שאהבה נפשם ולהקים בית בישראל. אין ספק שזוגיות טובה, בריאה וחזקה היא מטרה בפני עצמה, והיא משאת נפשנו. עם זאת, פעמים רבות בסיום פרק הרווקות והאישה המתקדשת, סוגיית האימהות וההורות עולה בעוצמה רבה, ולפעמים לצערנו כבר מאוחר מדי. שימור פוריות אכן דורש להרים את המבט מה"כאן ועכשיו" של חיפוש בן זוג, ולהתעסק בשלב העתידי יותר של בניית הבית.
כיום, כשהאפשרות הזו קיימת, יש להמליץ לכל רווקה לשקול אותה כדבעי, ולקבל החלטה (לכאן או לכאן) מתוך מודעות ואחריות – כל אחת וההחלטה האישית המתאימה לה.
ד"ר מירב (טובול) כהנא מלמדת גמרא והלכה במדרשה בבר־אילן ובישיבת "דרישה", ראש צורים; יועצת הלכה מטעם מדרשת "נשמת"
