יצירותיהם של אחרים אלפי שנות ציביליזציה מהוות רצף של ניצחונות במלחמת הקיום האנושית ובמלחמת האדם בטבע העוין, וזאת למרות פגיעותיו הקשות באקולוגיה של כדור הארץ. נתפלל שכך יהיה גם במלחמתנו נגד וירוס הקורונה. לעומת זאת, בזירת החברה האנושית מהוות תולדות האנושות רצף של תבוסות ומפלות, של מלחמות מתמידות בין החברות האנושיות השונות ושל עוול משווע בתוך החברות עצמן. "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן", פונה התורה אל החברה, אל המדינה ואל שליטיה: "בְךָ", בתוכך יש עניים. "אַחֶיךָ" סובלים "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ"!
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האפשרויות המגוונות לחופשה ישראלית זולה
– מלאך המוות ואני: האם עיראק תעמיד לדין מנהיג שסרח?
– עדות מהסגר על העיר החרדית: "תחושה קשה של עלבון"
כיום אנו עדים לגל של ניפוץ פסלים וגיבורים מתקופות קודמות. לפי עדותה של אשתי שולט בעולם מעין עקרון מטוטלת, וסגנונות שהתיישנו יזכו בעתיד לעדנה מחודשת. עיקרון מעין זה שולט לא רק באופנת הלבוש אלא במידת מה בתולדות האידיאות והאידיאולוגיות. לאחר קריסת הפרויקט הקומוניסטי חזרו לחיים תפיסות כלכליות ישנות. בחלקים גדולים בחברה האנושית השתלטה שוב התפיסה שהליברליזם המחודש והקפיטליזם הנוקשה יביאו שגשוג וגאולה כלכלית לעולם, ונשכחו המשברים שהם גרמו, כמשבר האיום של 1929.
האינטרס הכלכלי הפך שוב למצפן של האנושות וניצח את המצפון החברתי. הגלובליזציה ירשה את מקומה של הסולידריות הבינלאומית. כל מה שחורג מהאינטרס הכלכלי הפך פסול ומזיק; הדאגה לזקנים וילדים, חולים וחלשים, נכים ומובטלים תאט ותעצור את ההתקדמות הכלכלית, כביכול.
על רקע זה, מהדהדת קריאתה של התורה: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן". אין הכוונה רק לצדקה במובן הצר של המילה, אלא לחזון של כלכלה המביאה בחשבון את הסולידריות החברתית והלאומית, כלכלה המודרכת לא רק על ידי אינטרסים פרטיים ואגואיסטיים אלא גם על ידי אינטרס קולקטיבי עמוק יותר. אין לי ספק שכיום, ברית חברתית בין הומניזם ואמונה דתית תתרום יותר לחברה מאשר הליברליזם הכלכלי הבלתי מרוסן, ההופך לאחרונה למזוהה עם החברה הדתית.
עוולות לעין השמש
אחד הביטויים הרדיקליים של ההשקפה החברתית היהודית מצוי במשנתו של החכם המרוקאי ר' חיים בן עטר. בפירושו "אור החיים" הוא כותב על הפסוק "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כב, כד): "אם ראית שהיה לך כסף יותר על מה שאתה צריך לעצמך… תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא 'הֶעָנִי עִמָּךְ'". מה ששייך לעני מצוי "עִמָּךְ". הקב"ה נתן לך את רכושו, ומכאן חובתך – "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ".
לפעמים העושר הוא פרי יצירתיות, יוזמה ומאמץ ואקזיט מוצלח. אך לעיתים יש מאחוריו נישול יצירותיהם של אחרים, ניצול המעמד הפוליטי, "קשרים", ופעמים לא מעטות – גם פשעים. הפוליטיקה וגם מערכת המשפט מגויסות לתת גושפנקה חוקית והגנה לסטטוס־קוו החברתי שנוצר אחרי שגנבים, ברונים ופלוטוקרטים, גנבו דיים: "גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם" (ישעיהו ג, יד).
אמנם כן, היה הרבה מאוד סיאוב במערכות הכלכליות הישנות בארץ, ונשאר מהן עד היום לא מעט שצריך לשנות ולתקן, אך הליברליזם הכלכלי אינו מצדיק עוולות חצופות הנעשות לעין השמש. זאת חוצפתם של אנשי ציבור וקציני צבא שאחרי שיפרשו ממשרותיהם יגויסו על ידי המגזר הפרטי בשכר עצום לשם ניצול קשריהם והשפעתם, תוך שהם ממשיכים להיות ממומנים בעלות גבוהה על ידי המדינה לכל חייהם. זאת חוצפתם של נציגי הציבור המסדרים לעצמם משרות אינספור וקובעים את העלאות השכר של עצמם. זאת גם חוצפתם של מנהלים הקובעים את הדיבידנדים המכובדים שיקבלו, בזמן שעובדיהם יושבים בבית בחופשה ללא תשלום, ואפילו שהם מ"המגזר הפרטי". זאת חוצפתם של אלה המאשימים את המובטלים שלא רוצים לעבוד, אך מביטים באדישות בהעברת מפעלים למקומות בחו"ל שבהם השכר נמוך יותר. ואולי זאת גם חוצפת הציבור כולו, שבשביל לשלם כמה שקלים פחות עבור חולצה או כל מוצר אחר יביא לסגירת מפעלים בארץ.
השם המפורש בידיים
"פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ" – מילים אלה היו הבסיס לדרשתו של רבי ישראל בעל שם טוב על הצדקה. הפרוטה הקטנה שהאדם נותן לעני, מתוארת על פי הבעש"ט על ידי האות יו"ד. כף היד הפתוחה, הנותנת את הפרוטה, מתוארת על ידי הה"א. היד הפשוטה לקראת העני היא האות וא"ו. ידו של העני המקבל היא הה"א השנייה. אכן, כסופר הכותב את השם המפורש בספר התורה – אחת הפעולות הדתיות הנעלות ביותר – כך גם על ידי נתינת הצדקה, בעזרה לעני, נכתבות ארבע האותיות של השם המפורש בחיים החברתיים.
כתיבת השם המפורש בספר התורה חייבת להיעשות לפי הסדר. אילו כתבנו את הה"א השנייה לפני הראשונה, היינו פוגמים בקדושתו של הכתוב. שתי האותיות ה"א שבשם המפורש זהות רק לכאורה. הבעש"ט מלמד אותנו שהוא הדין בשם המפורש הנכתב בחיים החברתיים. אם הה"א הראשונה, היד הנותנת, קודמת לה"א השנייה, היד הפשוטה כדי לקבל – הרי האותיות נכתבות כסדרן. אולם אם העני צריך לחכות עם ידו הפתוחה, משהו נפגם בפעולה הקדושה. לכן עלינו לשמור על כבוד הנזקק שלא יצטרך להתבזות בבקשו עזרה.
אולם כאן יש עיקרון נוסף, חשוב יותר, במיוחד כעת, במשבר הכלכלי שאנו מצויים בו: הה"א השנייה מייצגת את העזרה לאדם אשר כבר נפל. הה"א הראשונה זו הסעד כדי שלא ייפול. והתעלמות מהה"א הראשונה היא מחדל איום. זאת אותה הה"א ההופכת את הצדק לצדקה.
כבר התרה בנו יחזקאל פן נהיה חלילה כסדום, שהרי "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ… וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה". אל נא נהרוס את הסולידריות החברתית והלאומית, שהרי "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". בפירושו לדברים (לג, כב) כותב הנצי"ב שלמרות שישראל "אין לה זכות תורה ומעשים טובים שבין אדם לשמים… אבל אכתי (עדיין) בזכות המשפט תפדה וכן שביה בצדקה". הדברים צועקים אל החברה הישראלית: על כל כך הרבה איסורים עברת! חילול שבת, הכשרת החזיר, מתירנות מינית. אל נא תפגעי בתנאי היסודי לקיומך: "וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".
