לאחרונה הלכה לעולמה עדה רפפורט־אלברט, חוקרת דגולה של השבתאות והחסידות, ההשכלה והנאורות. עדה הייתה דמות נערצת ואהובה. דקיקה וזקופת קומה, כשלפניה פתקאות וניירות שכמו הגיעו מעולם אחר, הציגה את קריאותיה בכתבים ובתעודות בלהט ובחן; אף כשנחלש קולה משחלתה, היה בו למלא את החלל, לכשף את סובביה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עדות מהסגר על העיר החרדית: "תחושה קשה של עלבון"
– ספרים במספרים: הטוב, הרע והמוזר שיצאו לאור ב-2019
– האפשרויות המגוונות לחופשה ישראלית זולה
אי־אפשר היה שלא ללכת שבי אחר יופייה; פניה עזות, צמתה אפורה וארוכה. היא נהגה להתלבש בפשטות, בגווני אפור־שחור, בבגדים שהטליאה בידיה. בין אצבעותיה הדקות והארוכות דלקה סיגריה (בשנים האחרונות הסתפקה בתחליפים). העברית יוצאת הדופן שבפיה, לצד שפות אחרות ששלטה בהן, הרצינות הדקדקנית עם צחוקה הנפלא של ילדה סקרנית ותאבת חיים ־ קסמו לכל מכיריה. לפני שנה אירחתי אותה באוניברסיטת חיפה, שם העבירה מספר סדנאות מחקר והרצאות. זו הייתה חוויה מיוחדת לראותה מדברת עם הסטודנטים, בשל יכולתה לפנות לכל אדם בפשטות ובישירות נטולת יומרות.
רוב שנותיה עברו עליה בלונדון, אליה הגיעה מישראל בקיץ 1965 כנערה בת עשרים. עד מהרה הייתה לתלמידתו הקרובה של יוסף וייס ולממשיכת דרכו. הקריירה האקדמית שלה עברה אומנם ביוניברסיטי קולג' לונדון (UCL), אך למעשה עדה העמידה תלמידות ותלמידים ברחבי תבל, לימדה בעשרות מקומות שאליהם הוזמנה לתקופות קצרות וארוכות, והקיפה אותה קהילת עמיתים בינלאומית. במחקריה עסקה הן בתנועות ההיסטוריות הגדולות, הן בדמויות יוצאות דופן כבתולה מלודמיר וגליקל מהמלין. בעבודות שהחלו להתפרסם בשנות השמונים של המאה הקודמת היא הציגה עמדה חדשנית ביחס לנשים ונשיות בחקר מדעי היהדות בכלל, ובמחקר החסידות, השבתאות והפרנקיזם בפרט.
מחבורה לתנועה
כאשר הכרתיה לראשונה לפני 12 שנה, נפשי יצאה בדברה. על צווארה תלוי היה צרור עגול, ובו מצית ועשרות מפתחות בגדלים שונים. לא הבנתי כיצד היא מצליחה להתאים כל מפתח למנעולו. צרור זה מהווה בעיני מטפורה הולמת להליכותיה ולמסקנות מאמריה שהפכו למוסכמות פורצות דרך, כדרכם של גילויים גדולים.
מאמרה "התנועה החסידית אחרי 1772: רצף מבני ותמורה", הופיע לראשונה בכתב העת ציון בשנת תש"ן, והודפס מחדש בקובץ שיצא לרגל פרישתה "חסידים ושבתאים, אנשים ונשים" בעריכת עמנואל אטקס ודוד אסף, בשנת תשע"ה. ממאמר חדשני זה עולה כי כשם שלא ניתן לתאר את הבעש"ט כמייסד בודד של החסידות, כך אין לראות במגיד ממזריטש מנהיג ריכוזי יחידי. תחת זאת, התהוות החסידות מחבורה לתנועה נעשתה בראשיתה באופן ספונטני. עם מות המגיד בשנת 1772, המשיך תהליך פיצולן של החצרות בהתבסס על הכריזמה האישית של המנהיג ועל התפשטות טבעית ומפוזרת. כל מנהיג ואדמו"ר היו מלכים בחצרותיהם והתנועה בראשיתה התקיימה באופן ביזורי, ללא כוח אחד ריכוזי ומארגן.
גם החלוקה המחקרית לשלושה דורות בראשית התנועה הינה לדבריה "שרירותית ומטעה", שכן התקיימה חפיפה בין פעילות המגיד לצמיחת דור תלמידיו. למעשה רק בשנות השמונים של המאה הי"ח, בעקבות לחץ המתנגדים, התגבשה לראשונה תודעה משותפת של כלל העדות השייכות לתנועה החסידית, בין היתר בעטיה של ההתנגדות. אזי הפכה החסידות מחבורה אליטיסטית של מיסטיקאים לתנועה ממוסדת שהלכה והתגוונה וסחפה אחריה מאמינים משכבות שונות בחברה היהודית.
את קיומם של ענפי מנהיגות מפוצלים ואת מעברי החסידים בין החצרות השונות, היא ביארה באמצעות הרעיון המיסטי של שייכות החסיד לשורש נשמת הצדיק שהוא מקושר אליו, שהתפתח בקבלת האר"י. כך קיבל רעיון התיקון הקבלי משמעות חדשה לאור התהוות התנועה החסידית. מסקנותיה במאמר זה, כמו ברבים ממחקריה, משקפות נקודת מפנה בהיסטוריוגרפיה של החסידות, והן התקבלו על דעתם של רוב החוקרות והחוקרים מאז.
בקיאותה בתורת הקבלה, לצד ידענותה ההיסטורית, אפשרו לה להאיר תהליכי רצף ותמורה בין עולם המחשבה של ימי הביניים ובין ענפי החסידות השונים, על התפתחויותיהם בעת החדשה. במאמר אחר עמדה עדה על כך שבניגוד לתורת הדבקות הקבלית הממוקדת בא־ל, הדבקות החסידית שלאחר הבעש"ט מתמקדת בצדיק, רעיון שהיה בו לחלוק על דיונו הקנוני של גרשם שלום במונחים אוניו־מיסטיקה ודבקות בקבלה ובחסידות.
נוסף על כך תרמה עדה תרומה חשובה להבנת עולמן של חסידויות ברסלב וחב"ד. על הראשונה פרסמה עוד בהיותה תלמידת מחקר צעירה, בשנת 1979, מאמר חדשני שעסק במונחים "קטנות, פשיטות ואיני יודע" בהגות ר' נחמן. במחקרים אחרים עסקה בסוגיות כגון מסעו של ר' נחמן לארץ ישראל ומנהגי הווידוי בחוגו, תוך הרחבת תובנותיו של יוסף וייס אודות ההיבט הפסיכולוגי, הנפשי והתיאולוגי במחשבת ברסלב. עדה האירה היבטים חשובים בהבנת מקומן של הנשים בחסידות חב"ד, וכן עסקה במסורת הסיפורים החסידיים כספרות קדושים וכמורשת המעצבת הגיוגרפיה אשר נועדה לשרת תפיסות אידיאולוגיות המוצגות כעובדות היסטוריות, כמו במקרה של האדמו"ר השישי של חב״ד, ר' יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ).
מהפכת הגוף
תפיסותיה של רפפורט־אלברט נעשו לאבני יסוד במחקר העכשווי. התקבלות רעיונותיה בולטת עוד יותר כשהקורא מתוודע לרטוריקה המעודנת של כתיבתה. זו אינה פולמוסית, ואף לא מבקשת לטעון לחידושים מופלגים בפאתוס סוחף. להפך; כתיבתה צנועה ומדודה, ורק לבסוף, עם הצטרפות פרט לפרט, כמו מבין השיטין, צצה ועולה מדבריה מערכת מגובשת שמעניקה פשר לתופעות ולרעיונות.
עדה הפכה מן היסוד גם את התפיסה אודות מעמד הנשים בתנועות המשיחיות. במאמרה פורץ הדרך "על מעמד הנשים בשבתאות" (שראה אור בקובץ "החלום ושברו" בעריכת רחל אליאור בשנת תשס"א), טענה כי מוסד הנזירות ונוהג הפרישות מחיי החומר שהתקיימו בנצרות ובאסלאם אפשרו לנשים לפעול כמיסטיקאיות. ביהדות, לעומת זאת, לא ניתנה לנשים הבחירה להתמסר לחיי לימוד, תפילה ועיון. התנועה השבתאית, מראה רפפורט, היא שהעניקה – לראשונה בתולדות היהדות – מקום מרכזי לנשים כנביאות, וכמנהיגות של ההתעוררות המשיחית.
למן העת העתיקה ועד ימי הביניים, כתבה רפפורט, ראה העולם הרבני בנשים מתנבאות, צדיקות ולמדניות "תופעת שוליים, סטייה מביכה, שהיא בבחינת איום על סדרי הטבע והמסורת". השבתאות, לעומת זאת, שפיתחה תיאולוגיה של התרת איסורים וראתה בגוף את זירת הפעולה המרכזית, אפשרה למהפכה הנשית לבקוע. ואילו בחסידות, שם היינו מצפים שתתפתח מגמת השוויון – בשל האידאל של קידוש החומר ו"עבודה בגשמיות" – שָבה התנועה לדפוסי דיכוי קודמים, מתוך תגובה מבוהלת לפריקת העול השבתאית.
טענה זו משקפת את אחד מחידושיה המרכזיים בחקר החסידות, תוך התמודדות עם עמדתם של הורודצקי ונוספים שראו בחסידות תנועה המשקפת מגמה מגדרית שוויונית. באמצעות דיון מעמיק במקורות ההיסטוריים ובדרשות, קבעה עדה כי עד ראשית המאה העשרים, הנשים לא היו "חסידות" כמו הגברים, ולא נטלו חלק בחוויה הרוחנית של התנועה. בניגוד לתמונה הרומנטית שלפיה החסידות לא רק פתחה את העולם הרוחני בפני נשים אלא גם היטיבה עמן ברמת המשפחה והקהילה, היא טענה כי החסידות לא שינתה את מעמדן של הנשים, אלא הציעה לגברים הצעירים חלופה לחיי המשפחה, יצרה "אגודת אחים" והרחיקה את הבעלים שנהו אחר הצדיק מבתיהם, נשותיהם וילדיהם. גם ספרות הדרוש החסידית, שנכתבה בעברית, לא הייתה נגישה לנשים, וכמעט לא הייתה יצירה ספרותית חסידית ביידיש.
חסידות חב"ד הייתה החלוצה בהכנסת נשים באופן מאורגן לתוך עולם החוויה החסידי, ולאחריה התפשטה התופעה בחסידויות נוספות במאה השנים האחרונות. במקרים שבהם הופיעו דגמים של מנהיגות נשית חסידית, דובר על "רעיות", "אמהות" או "בנות של צדיקים", ואילו גיבורות פרושות ויוצאות דופן, כמו בסיפורה של הבתולה מלודמיר, מלמדות דווקא על כישלונן של נשים להשתלב כמנהיגות בתנועה המבצרת את גבולותיה.
במחקריה נמנעה עדה משימוש בז'רגון פמיניסטי, ומיעטה להסתמך על תיאוריות שמקורן בלימודי מגדר. בבקיאות מופלגת השכילה ללקט מתוך אינספור תעודות וכתבים, עובדות ופרטים שבעזרתם העמידה השקפה היסטורית חדשה, הנוגעת לא רק למרכזיותן או הדרתן של נשים אלא להבנת ההיסטוריה היהודית כולה. מחקרה, מבחינת התוכן והמתודה כאחד, התווה דרך לדור צעיר של חוקרים וחוקרות אשר חבים לה חוב שאין לו שיעור.
נשים נושאות נשק
עדה עסקה בדמויות של נשים לוחמות ונושאות נשק המוזכרות בתעודות ההיסטוריות של גלגולי החצר הפרנקיסטית, אשר מהדהדות את תמונות השכינה הלוחמת בספר הזוהר (למשל בפרשת בשלח ח"ב נא). דרשה זו השפיעה רבות על יעקב פרנק, כפי שהדגישה בפנינו עדה לאחרונה, בשיעור הזוהר השבועי עם יהודה ליבס וחבורת לומדים. למעשה, היה זה השיעור האחרון שבו עמדו לעדה כוחותיה. מי שהביט בה, שם, בפגישת הזום בשעת המגפה, לא יכול היה לדמיין שניפרד ממנה כה מהר.
באחד הכנסים, באווירה חברית שנוצרה בסוף המושב, נשאלה האם הייתה מצטרפת לכת של פרנק אילו חיה בתקופתו. היא ענתה בהיסוס ובחיוך כי כנראה שכן. זו איננה תשובה פשוטה כמובן, אך היא מעידה על היחס העמוק שמתקיים בין החוקרים ובין מושאי מחקרם. במוקד מחקרה הנזכר על הנשים בשבתאות ובפרנקיזם עמדו נשים מרשימות שזכו להתגלויות מיסטיות ולמעמד מרכזי בחיי הכת. כפי שהיא מציינת, למרות יכולותיהן המוכחות של דמויות אלו, רבות מהן לא הותירו זכר, שכן פעילותן התרחשה בזירת הגוף ובמרחב ש"בעל פה", כמתנבאות ומלמדות קבלה. את הפער הזה השלימה עדה כהיסטוריונית, אשר העניקה קול לדמויות ידועות ובלתי מוכרות, כמו המיסטיקאית חיה שור, או דמותה של אווה פרנק, בתו של מי שכינה עצמו "האדון", והועיד את אווה לתפקיד "העלמה הגואלת" המקבילה לדמותה של השכינה בעליונים.
ספרה של אולגה טוקרצ'וק היה הספר האחרון שקראה עדה, והיא התענגה על כל אחד מ־700 עמודיו. "ספרי יעקב" של כלת פרס נובל הפולנייה הוא רומן היסטורי המבוסס על חיי יעקב פרנק ותנועתו. בשיחותינו אודות הספר בחודשים האחרונים, הבנתי שאין כמותה קוראת שהיטיבה להבין את גדולת היצירה, ולעקוב אחר הניצוץ המקורי השוזר עובדות ובדיון בצורה כה אמינה. טוקרצ'וק מתארת את השכינה כ"יהלום בגוש פחם שחור"; משהו במראה המסתורי של עדה התיישב במדויק עם דימוי זה. למרות עיסוקה בחומרים אפלים וקשים, היא השכילה להוציא את הדברים "אל האור", הפכה עבור קהילת הקוראים והלומדים עניינים סבוכים לנהירים, והעניקה פשר לעובדות סתומות מחקר החסידות ועד נבכי התנועה הפרנקיסטית שלה הקדישה שנות מחקר ארוכות.
כרכים רבים של כתבי עת נערכו על ידה, והיא אף הגיהה וערכה בתשומת לב מאמרים של חבריה ועמיתיה, עד שהגיעו לדרגה של שלמות. עדה לא הותירה אבן על אבן, חצבה בעיקשות את הרעיונות עד שהגיעה ללב העניין וזיקקה עיקר מטפל. בביתה בלונדון התארחו מכרים וידידים נאמנים. הבית המה קולות שיחה, ויכוח וצחוק. ובלב הבית, הספרייה המרשימה; מדפים גבוהים מעץ, עמוסים מהרצפה עד התקרה בספרים נדירים ובמיטב המחקרים החדשים ביותר, שהביאה עמה מכל ביקור בארץ.
אף אני זכיתי לשהות בביתה כמה ימים עם בתי, בדרך לכנס באירלנד. עם עדה חלקתי אז את תחושתי כי לצד המנהיגות הנשית הבולטת בתנועה השבתאית, התקיימו שם גם תופעות של דיכוי נשי וניצול מיני נרחב, בהסוואה של פריקת עול וחירות משכרת. עדה האזינה לדבריי. הייתי מוכרחה לחלוק באוזניה את תהייתי גם על מידת הניצול הרעיוני והתיאולוגי של נשים שקולן לא תועד. אך עדה התעקשה לראות בגיבורותיה הרוחניות לוחמות נגד כוחות הדיכוי. באותה שיחה ייצגנו שני דורות במחקר מדעי היהדות. אף שרוב שיחותינו נסבו על סוגיות מחקריות, מתחת לפני השטח היו אלו מפגשים מלאי תשוקה וכנות. הרגשתי שעדה חולקת עמי במלאות את הוויתה המזהירה, אמזונה נדיבה האוחזת קסת דיו בידיה.
אצילות מרחפת ונוכחות עזה
כדרכה, היא נפרדה מעמנו באצילות ובגבורה. במותה שהתה עדה בביתה, עם שני ילדיה ונכדה ישי. בעדה השתלבו תכונות מנוגדות: עוצמה לצד עדינות ורוך, צניעות ועמידה על דעתה, מובהקות וחריפות רעיונית לצד נכונות ללמוד מכל אדם ולבחון כל סוגיה מזוויות חדשות.
עדה הייתה נשמה דקה בעלת אצילות מרחפת, ועם זאת מצוידת בנוכחות עזה וקול שנשמע מסוף העולם ועד סופו. שערה היה מסימני ההיכר המיוחדים שלה, וכבר למדנו בזוהר כי השיער מייצג צינורות אור הנוהרים מבפנים החוצה, ומוליכים שפע לעולם כבדמות עתיקא קדישא, זעיר אנפין, או השכינה המניחה תפילין, שעל מחלפותיה נאמר "דלת ראשך כארגמן".
עדה לא פחדה לדבר על המוות. היא ידעה היטב, שנים רבות, כי הוא אורב לה. היא דיברה עליו באופן מפוכח, ללא צורך במיסטיפיקציה, וכך גם נפרדה מכל אחד מיקיריה, בהכרת הכאב של מי שנותר, בידיעה כי נתאבל עליה בעוד שהיא לא תהיה כאן לנחמנו על לכתה. היא לא הרבתה לדבר על הנשמה, אבל ככלות הכול האמינה בקיומה.
ד"ר רות קרא איוונוב קניאל היא מרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן
