רגע לפני הקורונה ביקר הרב ד"ר אלון גושן־גוטשטיין באשראם בהודו, כחלק מפעילותו בשיח הבין־דתי. הוא ביקש מאחת המורות הרוחניות המרכזיות שם להצטרף ליוזמה של מנהיגים דתיים, אך כששב ארצה גילה שההסכמה הרשמית מבוששת להגיע. גושן־גוטשטיין התקשר לאנשי האשראם לשאול מה קרה. "אמרו לי, 'כולם מאוד עסוקים, אנחנו תופרים מסכות'", הוא משחזר כשאנחנו נפגשים לשיחה בחצר הנעימה של ביתו במושב כסלון שבהרי ירושלים. "כשסיימתי את השיחה, הרגשתי שאני לא יעיל. כל העולם תופר מסכות, ומה אני עושה? איך אני יכול לתרום? ואז חשבתי על כך שבתקופה הזו אנשים מחפשים משמעות, דרכי התמודדות עם הסגר, עם הפחד, עם האובדן. אלה שאלות שתופרי המסכות לא יכולים לענות עליהן. התשובות צריכות להגיע ממקום אחר".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "להתאחד נגד הסיפוח": הפלסטינים מנסים לעורר את השטח
– רבי הושעיה ואגאתה כריסטי: קובץ רבגוני שמאחדת אותו אהבת אדם
– האב, הבן וחרדת הנטישה
גושן־גוטשטיין, יו"ר מכון אליהו לדיאלוג בין־דתי ודמות בולטת וּותיקה בשיח המתקיים בין הדתות השונות, החל לראיין מנהיגים דתיים דרך הזום, ושמע מהם על ההתמודדות הרוחנית עם הנגיף שפשט על האנושות. שלושים ותשעה מרואיינים משבע דתות – יהדות, נצרות, אסלאם, בודהיזם, הינדואיזם, סיקיזם והדת הבהאית – כינס גושן־גוטשטיין. כעת, כשהפרויקט כולו עלה לרשת (חפשו בגוגל coronaspection) והוא ניגש לסכם את הדברים, הוא אומר שהקורונה לימדה אותו שהמשותף בין דתות העולם עולה על המפריד ביניהן, ויותר מכך: כל הדתות מתמודדות עם אותם אתגרים וניצבות בפני אותם קשיים. גם הפתרונות, הוא אומר, דומים למדי.
האמת, לא חשבת ככה גם קודם לכן?
"הרעיון שיש דמיון בין הדתות השונות – באתגרים, בתשובות, בקשיים – הוא אכן לא חדש, אבל לא נכנסתי לפרויקט הנוכחי עם המסקנה הזו בראש. רק עכשיו, אחרי כל השיחות, אני חוזר אל הדברים ומתפעל בכל פעם מחדש מהנקודות הדומות שבין הדתות. לפעמים הן חלקים שמשלימים פאזל אחד, ולפעמים יש ממש זהות. כמובן שאם לא היו לי העיניים לראות את זה, לא הייתי רואה, אבל בקורונה אפשר היה לראות כיצד העניין הזה מתגשם בפועל, מתוך המציאות".\
מחפשים פשר
"התחדש לי עוד דבר בתקופה הזו", ממשיך גושן־גוטשטיין. "כשראיינתי אנשים בני דתות שונות, שמעתי מהם דברים שיכולים לדבר על ליבם של אנשים מדתות אחרות. בעבר חשבתי שהמסרים יהיו מוגבלים, שכל דת תדבר רק לבני הדת שלה, אבל הקורונה שיטחה את ההבדלים וגילתה אחדויות עמוקות מאוד, שאפשרו לנו לראות את האנושיות האחת שלנו. זה מתבטא אפילו ברטוריקה: כל אנשי הדת ששוחחתי איתם הדגישו את הפן האוניברסלי. רק בחלק קטן מהמקרים אפשר היה להרגיש את הפרטיקולריות. המנהיגים הדתיים הצליחו לגבש ולהמשיג את המסרים שלהם באופן שמצביע על היסוד האוניברסלי. כל זה חדש לי, משום שזו הפעם הראשונה שלקחתי בעיה גלובלית אקוטית וביקשתי לשמוע מגוון דעות. המגוון הזה נתן, מבחינתי, אישור לתובנה שאני מרגיש כבר המון זמן".
מה עלה מתוך השיחות?
"שמעתי כל מיני ניסיונות לתת פשר לקורונה. שאלת הפשר קשורה כמובן לשאלה מאיפה הגיעה הקורונה, או מי הביא אותה עלינו. כמעט כולם נמנעו מלהשתמש במונחים של עונש, וכך גם הרבנים היהודים. הרב יובל שרלו אמר שאל לנו להשתמש בקורונה כדי לאשר את מה שידענו מקודם, והרב דב זינגר אמר שצריך להקשיב מחדש למציאות ולראות מה היא אומרת לנו. היו דעות שהקורונה היא אזהרה, ניסיון או הזדמנות להתחזק.
"הגישה הבסיסית ביותר, שמשותפת לכולם, רואה בקורונה דבר רע שצריך למצות ממנו את הטוב. אפילו אלו שטענו שמדובר בעונש אמרו שזה עונש שצריך לצאת ממנו דבר טוב. זה, אגב, אחד הדברים שהתבררו לי בתקופה הזו, מתוך השיחות שקיימתי – איך דתות לוקחות רע והופכות אותו לטוב. זה חלק מכוח האמונה: אין דבר שהוא פשוט רע, אלא כל רע הוא חלק מטוב. הסיפור צריך להיות תמיד אופטימי: אנחנו מתגברים וצריכים למצוא את הטוב בסיטואציה, ברמה הגלובלית; בעידוד לשמור על אקולוגיה, לחשוב מחדש על הרגלי הצריכה שלנו, להאט את קצב החיים ולהשקיע במשפחה, לבחון את סדרי העדיפויות שלנו. כל אחד לוקח את זה למקום אחר".
גם אלה מקומות מוכרים – אקולוגיה, הרגלי צריכה. שוב, האם אין כאן אישור למה שכבר ידענו?
"אני לא חושב שנולדה תובנה חדשה בעקבות הקורונה. לא נתקלתי בפטנט תיאולוגי שמישהו גיבש במיוחד בתקופה הזו, אף אחד לא המציא רעיון חדש. אבל דתות מחלצות הכרות עמוקות, ומיישמות אותן בשטח. אני לא חושב שזה ריאלי לצפות למשהו חדש לחלוטין. דתות עובדות עם סך מוגבל יחסית של רעיונות, שמשולבים יחד ומותאמים לצרכים שונים. הפרויקט מראה לא רק שסך האופציות מתאים את עצמו לסיטואציות שונות, אלא שהוא גם עולה מתוך כל הדתות. מגוון האפשרויות התיאולוגיות הוא לא ענק, אבל כתוצאה מהמפגש הבין־דתי, רעיונות יכולים לעבור ממסגרת אחת לשנייה.
"קח למשל את הרעיון שאומר שהכול ארוג בכול. אפשר למצוא את הרעיון הזה ביהדות, אבל לא בצורה דומיננטית. בבודהיזם, לעומת זאת, מדובר ברעיון מרכזי. הקורונה היא סיטואציה שמזמינה את ההכרה הזו, כשרואים שהנגיף מפיל חללים בכל העולם וכולם קשורים ביחד. התודעה הזו מחלחלת לתוך היהדות, ולכן גם אם לא נוצרים רעיונות חדשים, מה שקורה הוא שרעיונות עוברים מדת לדת, ומתחילים להיות יעילים וזמינים בכל מיני דתות.
"דוגמה נוספת עלתה בשיחה שלי עם אימאם פייסל עבדול־ראוף, מנהיג מוסלמי חשוב. הוא דיבר על כך שהאדם ואלוהים נמצאים בשותפות, וצריכים לתקן את העולם יחד. זה רעיון יהודי בבסיסו, אבל רעיונות מטיילים ממקום למקום ומעניקים לבני דתות אחרות שפה נוחה להתבטא בה. המעברים בין דת לדת הם החידוש של התקופה האחרונה. אגב, בעולם היהודי הקורונה הדגישה את הפן האוניברסלי, ההבנה שיש כאן מצב גלובלי, ולכן אי אפשר לחבר תפילות לימי הקורונה ולהמשיך להתפלל רק על עם ישראל. המודל הזה קיים בתפילות ראש השנה, למשל, אבל בשאר השנה אנחנו לא מתפללים כך – והנה עכשיו, בתקופת הקורונה, חוזרים לזה. הפוטנציאל תמיד קיים, והסיטואציה מוציאה אותו לאור".
בפרויקט משתתפים גם שני רבנים מהעולם החרדי – הרב אפרים קניג מצפת, והרב ברל לזר, הרב הראשי לרוסיה. "היה לי מאוד חשוב שבפרויקט ייטלו חלק גם רבנים חרדים", אומר גושן־גוטשטיין, "במיוחד משום שבתחילת האירוע, העולם החרדי ספג קיתונות של ביקורת על ההתנהלות שלו, וזה הפך להיות נושא בינלאומי. באתי בדברים גם עם כמה אדמו"רים, שאמנם בסופו של דבר לא השתתפו אך מאוד תמכו. אין ספק שהפרויקט הזה הצליח לכלול בתוכו אנשים – גם בעולם היהודי וגם בדתות אחרות – שבעבר לא לקחו חלק בשיח בין־דתי. זה קרה בראש ובראשונה כי אין כאן דיאלוג של ממש אלא ריאיון, אבל גם משום שמדובר בנושא מאוד קונקרטי, התמודדות עם נגיף. הנגיף יוצר דחיפות שאנשים מרגישים צורך להתייחס אליה. אין כאן משהו באוויר, כללי, אלא דבר מאוד ספציפי".
דתיות קודמת ליהדות
מילדות גילה אלון גושן־גוטשטיין משיכה לדתות אחרות. הוא נולד באנגליה ב־1956 וגדל בירושלים. אביו הוא פרופ' משה גושן־גוטשטיין, חוקר מקרא ולשון, חתן פרס ישראל, שהלך לעולמו ב־1991. הוא נשוי ואב לשניים, התגורר במשך שנים רבות בירושלים, ולפני עשור עבר לכסלון. ב־1978 הוסמך לרבנות, ואת עבודת הדוקטור שלו, על אלוהים ועם ישראל כאב ובן בספרות התנאית, עשה בהנחיית פרופ' אפרים אלימלך אורבך באוניברסיטה העברית. במשך שש־עשרה שנה כיהן כראש המכון לחקר מחשבת חז"ל בבית מורשה בירושלים, וב־1997 הקים את מכון אליהו לדיאלוג בין־דתי.
כשגושן־גוטשטיין היה בן שלוש שימש אביו כיועץ לענייני מקרא של הסרט ההוליוודי "בן חור", ושם, הוא מספר בחיוך, "לקחו אותי לכנסיית סנט־פטרוס, ראיתי את הנרות דולקים, ואמרתי 'שבת שלום'. כנראה שכך הכול התחיל".
העניין בדתות אחרות, הוא אומר, קשור למבנה נפשי. "אני תמיד שואל את עצמי למה יש אנשים שנמשכים יותר לדבר מסוים ואחרים נמשכים אליו פחות. במבנה שלי יש משהו מאוד אוניברסלי שמתעניין בנפש הבין־דתית. יש לי עניין בדתות, יכולת להזדהות עם דתות, רצון ללמוד דתות, להכיר אנשים מדתות שונות. הדתיות שלי קודמת למחויבות היהודית שלי, שהיא מאוד מאוד עמוקה, אבל הדתיות עצמה קודמת לה. אני יודע שלא כולם מרגישים כך, ושמבחינה פסיכולוגית ומעשית, ולפעמים גם תיאולוגית, יש יהודים שסבורים שהאמונה אצלנו והאמונה של הגויים הן שני דברים שונים, ויכולים גם להביא ציטוטים בנושא. אבל יש גם ציטוטים אחרים.
"דיאלוג בין־דתי עושה המון דברים. הוא קודם כול יוצר העשרה רוחנית בין בני דתות שונות. רב שהשתתף במפגש בין־דתי שארגנתי אמר לי אחר כך: 'עשית לי פיגוע אטומי'. ההעשרה הזו נותנת עומק קיומי לדתיות שלנו, ודוגמאות מבני דתות אחרות שלפעמים הן מקור להשראה או לקנאה, ויכולות לעורר אצלנו את הרצון להגיע לטוב ביותר. כשאתה נמצא רק בתוך הדת שלך, הרבה פעמים אתה תקוע בתוך הפוליטיקה והגבולות שלך, ולא רואה שום דבר מעבר. בעיניי, כשאנשים מכירים רק דת אחת הם מפספסים חלק מהעומק הרוחני והקיומי של מה פירוש הדבר להיות אדם דתי. לצד הרמה הזו, של ההעשרה ההדדית, דיאלוג בין־דתי יכול גם לסייע לפתרון בעיות. אם יש בעיה של אלימות בעולם, או התחממות גלובלית, או מגפה, מנהיגים דתיים יכולים להתכנס יחד ולהשמיע קול בנושא".
אתה פעיל בתחום הזה כבר הרבה שנים. אילו שינויים אתה מזהה בעולם היהודי־אורתודוקסי ביחס לדיאלוג בין־דתי?
"לפני שלושים שנה, דיאלוג בין־דתי נתפס כעסק של הרפורמים. היום, רבנים אורתודוקסים הם לגמרי בתוך הסיפור, ולפעמים הם גם מובילים אותו. מה שהיה נחלתם של בודדים הופך לנורמה, אפילו בחוגים חרדיים יותר. אני לא יודע בדיוק איך התהליך הזה התרחש – או שנוצרה לגיטימציה, או שיש פתיחות כתוצאה מחיפושים רוחניים, או שהנסיבות הפוליטיות בישראל הגבירו את הצורך בדיאלוג בין־דתי. אני באמת לא יודע. אבל את השינוי עצמו אני רואה.
"לצערי, עדיין יש דעות קדומות, וגם הרבה בורות בכל מה שקשור לטווח האופציות ביהדות ביחס לדתות אחרות. התקבעה דעה שנצרות היא עבודה זרה, ואין בלתה, בשעה שפוסקים אחרים קובעים שזה לא כך. יש תפיסה שהאסלאם כולו נגדנו כתוצאה מהפוליטיזציה של האסלאם, ויש הצגה פשטנית של ההינדואיזם כעבודה זרה. מעבר לכך, יש גם נטייה טבעית של הסתגרות, ושאלה עד כמה רלוונטי בכלל להתייחס לדת אחרת. אבל דברים משתנים בהדרגה, והמעגלים מתרחבים.
"אני זוכר שלפני עשרים וחמש שנה, בסוף מפגש בין־דתי שהייתי בו, שמעתי אישה יהודייה אורתודוקסית אומרת שהיא מרגישה מחוזקת בדת שלה אחרי המפגש עם הזולת. זה הפתיע אותי אז, אבל גיליתי שזה כך. מי שלא מצוי בתחום חושש וחושד שהמפגש עם בני דתות אחרות יערער את האמונה, אבל מי שנמצא מבפנים רואה שהמפגש עם הזולת דווקא מחזק כל אחד באמונתו. אני לא יודע להסביר עד הסוף למה, אבל המציאות היא שעוד לא פגשתי אדם שהתרחק מן הדת שלו בגלל מפגש בין־דתי, וכן פגשתי אנשים שיוצאים הרבה יותר מחוזקים בזהות שלהם".
אבל מה קורה אחרי המפגש? אם המנהיגים הדתיים אומרים דברים דומים, אם יש כל כך הרבה עקרונות משותפים, איזו משמעות יש להבחנה בין דתות?
"זו שאלה טובה שאני חושב עליה המון, והיא צריכה להיות חלק מהדיון שלנו. מאוד נוח לנו להציג את עצמנו כמי שיש להם אמת בשעה שלזולת אין אמת, אבל כשאנחנו מתקדמים משם ומכירים בערך של דתות אחרות, עולה השאלה מה המשמעות של הדת שלי. אם הדת שלכם לגיטימית, למה צריך את הדת שלי? אני חושב שעד היום פעלנו מתוך מקום מאוד סגור, של 'אנחנו מול אתם', אנחנו האמת ואתם השקר, והגיע הזמן לגדול להבנה אחרת ולשאול מה יש ליהדות להביא לעולם, מתוך הנחה שהדתות האחרות אינן שקר. האמת היא שאנחנו לא כל כך מצוידים בתשובה לשאלה הזו, אבל זה האתגר שעומד לפתחנו – השאלה מה יש ליהדות להגיד לעולם, מה המסר הייחודי שלנו".
או שלא צריך להיות מסר כזה. אולי היהדות היא דתם של היהודים, ואין לה מסר מיוחד להגיד לעולם?
"זו גם תשובה אפשרית. נגעת בנקודה שאני ממשיך להגות בה. ברגע שאתה נפגש עם דתות אחרות ורואה פרספקטיבה רחבה, השאלה של מהי הבשורה היהודית הופכת לשאלת מיליון הדולר, ובה גם טמון הפתח להתחדשות רוחנית. אין כאן איום על הדת, אלא שאלה שמזמינה אותנו לצמוח ולפרוח. בניגוד למה שאתה מציע, אני עדיין חושב שיש ליהדות מה לתת לעולם. אפשר להגיד שהיהדות טובה ליהודים כמו שהנצרות טובה לנוצרים, וצריך להגיד את זה בשלב ראשון, אבל ברור לי שזה לא סוף פסוק".
