בין שלל סוגיותיה ואתגריה, תקופת הקורונה הציפה על סדר היום את מבוקשם של יהודים בחו"ל להיקבר בארץ ישראל. לא מדובר בתופעה חדשה, אך השבתת התעופה העולמית בתקופה זו הקשתה מאוד על מי שכבר רכשו כאן חלקות, לממש אותן בבוא יום פקודה. זאת ועוד, בארץ קמו מתנגדים לדבר, שטענו כי הבאת המתים לארץ, בהם כאלה שמתו מהנגיף, כרוכה בסיכון. ובכל זאת, מאות יהודים מארה"ב, בריטניה, צרפת, קנדה ומדינות אחרות, שאינם אזרחים ישראלים, נקברו בחודשים האחרונים בארץ, בחלקות שקנו מבעוד מועד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עדות מהסגר על העיר החרדית: "תחושה קשה של עלבון"
– "להתאחד נגד הסיפוח": הפלסטינים מנסים לעורר את השטח
– האב, הבן וחרדת הנטישה
אכן, העברת נפטרים לקבורה בארץ ישראל איננה עניין חדש; מקורה עוד ביעקב אבינו אשר נפטר במצרים וביקש להיקבר בארץ ישראל, וכמותו גם בנו יוסף. מסורת זו ממשיכה עד ימינו אנו. יהודים רבים מבקשים מבני משפחתם להיקבר בארץ אף שלא גרו בה, ואף רוכשים חלקת קבורה בארץ ישראל בעודם בחיים. במקרים אחרים, בני משפחה מבקשים להעלות את עצמות קרוביהם לאחר שנים של קבורה בחוץ לארץ, כדי שהקבר לא יישאר בגפו לאחר שהמשפחה עלתה לארץ.
יש דמיון מסוים בין הנוהג המקובל בקהילות יהודיות רבות בעולם, להגיע לארץ לחגוג בר־מצווה בכותל או לקיים חופה בירושלים, ובין המנהג להיקבר בארץ ישראל. אלו ואלו מבטאים את הזיקה לארץ ישראל, ואת האמונה בחשיבותה של הארץ גם מבלי לחיות בה בפועל.
נוף להיסטוריה
חז"ל הפליגו במעלת הקבורה בארץ ישראל: "כל הקבור בארץ ישראל כאילו הוא קבור תחת המזבח" (כתובות קיא, א). ובמדרש תנחומא: "למה כל האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל? אמר רבי אלעזר: דברים בגו. רבי יהושע בן לוי אמר: מהו דברים בגו? 'אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים'" (פרשת ויחי).
הרדב"ז כתב בתשובותיו על הזכות הגדולה להיקבר בארץ ישראל: "נוח לו לאדם לשכב עם אבותיו, כל שכן וקל וחומר להעלותו לירושלים, דוודאי נוח לו ולנשמתו, ויפה הם עושים" (חלק ח, סימן קצז).
יתירה מזו: אף שככלל קיים איסור לפנות את המת מקברו, בשולחן ערוך נפסק שמותר לעשות זאת לצורך העברה לקבורה בארץ ישראל. כך כותב רבי יוסף קארו:
אין מפנין המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי ולא מבזוי למכובד, ואין צריך לומר ממכובד לבזוי… וכן כדי לקוברו בארץ ישראל, מותר (יורה דעה שסג, סעיף א)
טעמים שונים נכתבו לאורך הדורות על חשיבות הקבורה בארץ ישראל. המדרש מלמד שבאדמת הארץ יש כוח מכפר: "כיון שנקבר בארץ ישראל, הקדוש ברוך הוא מכפר לו, שנאמר 'וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּו'". כך כתב גם הש"ך: "שהוא כפרתו, שעפר ארץ ישראל מכפרת" (יורה דעה סימן שסג). רבי חלבו, אמורא שעלה בעצמו מבבל לארץ ישראל, סבור שהקבורים בארץ הקודש יהיו הראשונים לקבל את פני המשיח: "מתי ארץ ישראל חיים תחילה בימות המשיח". ואילו רש"י מוסיף, על פי המדרש, שהקבורה בארץ חוסכת לנפטר את מסע המחילות לארץ ישראל אחרי בוא המשיח.
הרב שמשון רפאל הירש מוסיף הסבר מעניין ושונה לחלוטין לקבורה בארץ ישראל. לדבריו, לא מדובר בכבוד האדם הנפטר אלא בכבודה של ארץ ישראל ודאגה לעתידו של העם היהודי: "יעקב חי שבע עשרה שנה במצרים. בודאי הוא ראה מה רב כוח ה'היאחז בה', מה רבה השפעתו על בניו. הנה כבר החלו להמיר את הירדן בנילוס, ובשהייתם במצרים חדלו לראות גלות. אכן הייתה סיבה מספקת להפציר ברצינות כה חגיגית לבל יקברוהו במצרים, אלא ישאוהו אל ארץ מולדתם הישנה והאמיתית".
פעמים רבות שמעתי מהרב שלמה ריסקין את סיפור קבורתו של גביר חשוב בארץ ישראל. שנים רבות לפני פטירתו ביקש אותו יהודי לקנות מקום קבורה בהר הזיתים בירושלים. לא זו בלבד שהוא רכש מקום קבורה, אלא שהוא בחר את המקום היקר ביותר, מול הר הבית. מקום עם "נוף" להיסטוריה הארוכה של העם היהודי. כאשר שאלו אותו מדוע הוא משקיע מהונו בעבור מקום יקר כל־כך, הוא השיב: "לא לעצמי אני דואג אלא לדורות הבאים. אני לא אזכה לראות את הנוף או ליהנות מהאוויר הצח במקום משכבי. אבל כאשר בניי ובנותיי יגיעו אחת בשנה לבקר אותי, הם יראו את הר הבית, את ההיסטוריה הגדולה והמפוארת של עם ישראל, הם יתחברו לשורשים, ירגישו זיקה ושייכות לעם ישראל".
מטמאים את הארץ
אלא שלצד הדברים הללו, ספג המנהג גם ביקורת והתנגדות חריפה:
מעשה ברבי ורבי אלעזר שהיו מהלכין בפילי שחוץ לטבריא. ראו ארון של מת שבא מחוץ לארץ להיקבר בארץ ישראל. אמר ליה רבי לרבי אלעזר: מה הועיל זה שיצאה נשמתו בחוץ לארץ ובא להיקבר בארץ ישראל! אני קורא עליו 'וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה'. בחייכם לא עליתם, ותבואו ותטמאו את הארץ במיתתכם. אמר לו רבי אלעזר: כיון שנקבר בארץ ישראל, הקב"ה מכפר לו, שנאמר: 'וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּו' (מדרש תנחומא, פרשת ויחי, אות ג)
לפנינו מחלוקת משמעותית בין רבי אלעזר, המבקש את טובתה של נשמת הנפטר וכפרתה, ובין רבי, הרואה פגיעה בארץ ישראל אם כל רצונו של אדם הוא להגיע אליה אחרי מיתתו, כאשר בחייו לא עשה מאמץ לחיות בה. לדעת רבי אלעזר, הקבורה בארץ היא תיקון לנפטר. לדעת רבי, היא קלקול לארץ ישראל. הראשון רואה את האדם במרכז, השני מציב את ארץ ישראל במרכז.
גם הזוהר מצדד בדעה השוללת את קבורת מתי חו"ל בארץ ישראל: "אמר רבי יהודה, יעקב אמר: 'וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם'. מי שיצאה נשמתו ברשות אחרת, וגופו נקבר בארץ הקודש, עליו כתיב 'וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה'" (פרשת ויחי, רכה ע"ב).
הרמב"ם מוצא כדרכו את שביל הזהב בין התומכים למתנגדים, ורואה בחיוב את ערך הקבורה בארץ ישראל גם למי שלא חי בה: "אמרו חכמים, כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו מחולין… וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר 'וכפר אדמתו עמו'. ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו [כלומר, מוטב להגיע לארץ בחיים ולא רק לאחר מיתה]. ואף על פי כן, גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק" (הלכות מלכים ה, יא).
המחלוקת על קבורת מונטיפיורי
הסוגיה של העברת נפטרים מחוץ לארץ לקבורה בארץ עלתה לדיון פעמים רבות סביב דמויות ציבוריות, ובהן בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי, החיד"א, הרב מאיר שפירא, הרב משה פינשטיין והשר משה מונטיפיורי. ביחס לאחרון התקיימה מחלוקת מעניינת בין הרב עובדיה יוסף לרב משה פינשטיין. הרב עובדיה תמך בהעברת עצמותיו של מונטיפיורי לארץ ישראל, וכתב: "מצווה להעלות עצמותיו של השר ורעייתו לקוברו בירושלים… והנה ידוע ומפורסם שהשר המנוח חיבב מאד את ארץ ישראל ותושביה" (שו"ת יביע אומר חלק ז, יורה דעה סימן לט; ילקוט יוסף חלק ז, סימן לב הערה ה).
הרב פיינשטיין, לעומת זאת, התנגד נחרצות, והסביר שההיתר להוציא את המת מקברו לצורך העברתו לארץ היא דווקא כאשר "הבנים רוצים בטובת אביהם ואמם אבל לא לאחרים… כי מדוע דואגים לטובת מת זה ולא להרבה גאוני עולם, בין האשכנזים בין הספרדים… אבל הוא צווה שיקברוהו דווקא בעירו שבחו"ל אף שידע מארץ ישראל… ורק במקרים מיוחדים ניתן להעביר את הנפטר לקבורה לארץ ישראל" (אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן קנג).
העברת הנפטר לקבורה בארץ כרוכה במאמץ בירוקרטי, לוגיסטי, רפואי וממוני. בהיותי רב בקהילות בתפוצות, טיפלתי פעמים רבות בנפטרים אשר ביקשו להיקבר בארץ. הדבר דורש אישור משלטונות מדינת המוצא ומשרד הבריאות המקומי, אישור להטסת הנפטר וקבורתו במדינת ישראל באמצעות הקונסוליה המקומית, אישורי חברה קדישא בארץ המוצא ובארץ, וכמובן סידורים מול חברת התעופה להעברת הארון. בכל מדינה קיימים חוקים שונים בנוגע לטיפול בגופת הנפטר לפני הטסתו. בדרך כלל הרחיצה והטהרה מתקיימות בארץ המוצא, והלוויה והקבורה בארץ ישראל.
המנהג הרווח ברוב הקהילות בעולם הוא ששמים באופן סמלי עפר מארץ ישראל בקבר, וכך שומרים על הזיקה בין הנפטר לארץ ישראל, כפי שכתב הרמ"א: "יש נוהגין לתת מעפר ארץ ישראל בקבר, ויש למנהג זה על מה שיסמוכו" (יורה דעה שסג, א).
