ספרה החדש של יעל מאלי הוא ספר מלא תנועה. הכותבת נעה בו בחופשיות ובחן בין מופעים שונים של התרבות האנושית, חדשים וישנים כאחד. הפסוק מהפרשה שולח אותה לתמונה, התמונה לתמונה אחרת או לתצלום באינטרנט, ושניהם שולחים אותה למדרש קדום או לשיר חדש של משורר או משוררת בני זמננו. התנועה הזו היא תנועה פרשנית, המופעים השונים מקרינים אלה על אלה ויוצרים פסיפס פרשני מקסים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרגע הגיע: בישראל לא התחילו אפילו לתכנן את הריבונות
– מגפה חדשה בדרך? זן מדבק של שפעת חזירים נמצא בסין
– אהבת חינם: להתמקד בטוב ולא ברע
כרך זה, השני במספר, של "אמנות כפרשנות", מוקדש לחומשים ויקרא, במדבר ודברים, והוא מלהטט ותזזיתי כקודמו. התנועה הזו משקפת דבר מה אמיתי ומדויק בדרך שבה אני ושכמותי, כולנו בעצם, צורכים תרבות לסוגיה. אנחנו חשופים לכל כך הרבה ממנה, לטקסטים מילוליים וּויזואליים, יהודיים ומודרניים. נעים כל חיינו בין אוצרות התרבות המסורתיים שלנו לאוצרות התרבות הכללית הסובבים אותנו. התנועה הפרשנית הזו היא תנועה של דיאלוג ושל שיחה. אנחנו בודקים את השתקפותם של המקורות הללו, מעשי הכתיבה והציור, המדרש והסיפור, בתוכנו, ומשוחחים בעזרתם עם עצמנו. יעל מאלי, שטוריה על אמנות כמפרשת תנ"ך מוכרים לכולנו מעל דפי מוסף זה, עושה את הדבר הזה בדיוק.
האמנות היא פרשנות, טוענת מאלי בכותרת ספרה, ובעצם מעל כל במה אפשרית, ומדגימה זאת היטב בכל פרק ופרק. את השיחה שהיא מבקשת לנהל איתנו על הפרשה היא ממקדת בתמונה, יצירת אמנות, שיש בה פירוש לפרשה.
תפילת מנחה
תמונתו של ניקולאס מאס, "אישה זקנה מברכת", הפותחת את הפרק הראשון בספר, צוירה בשנת 1656. תמונה מקסימה ומלאת שלווה, אור על פניה של האישה שהתיישבה לסעוד – אור שבא מבחוץ, כמקובל באמנות התקופה. אמנם מחוות הידיים היא נוצרית, אבל הריכוז ועצימת העיניים הם אוניברסליים. על השולחן לפני האישה הזקנה מונחים לחם, קערה, נתח של דג, כוס וקנקן, והיא מברכת ומודה עליהם לאלוהיה. מחיוורון פניה של האישה המבוגרת ומשעון החול העומד על המדף לומדת הכותבת על הזמן הקצוב לאישה, רמזים למותה הקרב. בתמונה ישנו גם חתול, שאותו רואה הצופה – אבל האישה עדיין לא. החתול הרעב הזה מאיים לחרב את השולחן ולקחת לאישה את סעודתה. "כמיטב המסורת הבארוקית", כותבת מאלי, "האמן אינו מנציח בסצנה את הרגע הדרמטי, אלא את הרגע שלפניו. פעולה זו מוסיפה ליצירה מתח וקוראת לצופה להשלים את הסיפור בדמיונו" (עמ' 14).
אמנם כן, הדרמה כבר התחילה ואני במתח – מה לציור היפה הזה ולפרשת ויקרא? מאלי הצליחה לעורר את סקרנותי: מה לאישה עטוית השביס הזו ולענייני הפרשה? במקרה שלנו הקפיצה הפרשנית מסתתרת בקורבן המנחה: מתוך המפגש עם הקורבנות שמציעה פרשת ויקרא, בחרה יעל מאלי להתעכב על קורבן זה ועל דברי רש"י על אודותיו, דברים המבוססים על הגמרא במנחות (קד, ע"ב): "ונפש כי תקריב – לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו לנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". קורבן המנחה הוא קורבן זול, כותבת מאלי, ועלול להתקבל אצל הכוהנים בזלזול. "על כן הכתוב רומז: דע לך שקורבן זה, נפש הוא. לדידו של העני, הסולת בלולה בשמן שהוא מביא למקדש היא נפשו שלו המונחת בכפו" (עמ' 16).
מעשה הצירוף שעושה המחברת בין הציור לפסוקי הפרשה כולל גם שירים בני זמננו, והפעם – של שתי משוררות, לאה גולדברג וחוה פנחס־כהן. "והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת, וימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים…". בסופו של אותו מחזור שירי סוף הדרך של גולדברג, מופיע שיר שעוסק בתפילה ובברכה: "למדני אלהי ברך והתפלל / על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל / על החרות הזו, לראות, לחוש, לנשום / לדעת לייחל להיכשל. למד את שפתותיי ברכה ושיר הלל…".
השיר "תפילת האם בטרם שחרית" של חוה פנחס־כהן מסתיים בשורות הבאות: "תן בי אהבתך שיהא בי די לעמוד בפתח הבית ולחלקה / בפשטות בה פורסים לחם ומורחים חמאה כל בוקר / מחדש ניחוח חלב רותח וגולש וריח הקפה מכסים / על קרבן התודה וקרבן תמיד / שאיני יודעת איך נותנים".
האדם בן ימינו, כותבת מאלי, ממשיך לבקש את קרבת הא־ל בדרכים חלופיות. דייסת הסולת מקבילה למנחת הסולת שהוקרבה במקדש, וניחוח החלב וריח הקפה מעלים בזיכרוננו את קטורת הלבונה. אך המשוררת, כמו רובנו, אינה יודעת איך מעלים קורבן.
רק למקרא שורות הסיום היפות של הפרק, הבנתי את תפקידה של תמונת האישה המתפללת בפרק העוסק בפרשת ויקרא. התמונה הזו מציעה, בלשונה של יעל מאלי, "את המתח בין הצד החייתי באדם לבין מרכיב הקדושה בחייו". והלא זהו הנושא שסביבו נערך ספר ויקרא כולו: השראת שכינה בעולם של חולין, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בסופו של דבר, בעזרת השירים והתמונה, יוצרת מאלי דרשה משלה על הפסוק "ונשלמה פרים שפתינו". בעולם שאין בו קורבנות בשר המוקרבים במקדש, הדרך להתקרב לקדושה היא בניע השפתיים, בברכה, בתפילה שלפני הסעודה היומיומית הפשוטה.
הצעקה והעיוורון
"תחילה בוכים / אחר כך הבכי מתאבן / אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד: / את נפילת הבן". הבאת הבית הראשון בשירו של אברהם חלפי, "תחילה בוכים", היא הדרך של המחברת להנכיח ולבטא בשפה בת ימינו את זעקת אהרן הכהן במות בניו, זעקה מושתקת: וידום אהרון. "בדומייתו", היא כותבת, "נשמעת גם הצעקה שקדמה לה. הזעקה והשתיקה, הזעזוע והשריפה" (עמ' 28). התמונה המלווה את פרשת שמיני היא תמונת הצעקה, תמונה מוכרת שצייר מונק ב־1893, שבמרכזה דמות חסרת פנים העומדת על הגשר מעל מים רבים וסופקת את ראשה בידיה. סגולתו של המכחול להפוך אדם שלם לצעקה מופשטת הסעירה לבבות רבים: "ציורי הצעקה היו לסמל לייסורי האדם המודרני ולחרדתו הקיומית", כותבת מאלי בסוף הפרק הזה על ההתקבלות המדהימה של ציור זה בתרבות המערבית (עמ' 32).
"לפני עיוור לא תתן מכשול" – נדמה שמכל הלכותיה ומצוותיה של פרשת קדושים, זו הציורית והבולטת ביותר. ציורית – מפני שהעיוורון הפך למטפורה: "הציווי 'ארור משגה עיוור בדרך' (דברים כז, יח) מתייחס לא רק להטעיית מי שחוש הראייה שלו נפגם", כותבת מאלי, "אלא גם לתועה בדרכי החיים. עיוור, לפי חז"ל, הוא גם עיוור מבחינה תודעתית – כי חסר לו מידע על עניין מסוים, או אדם שיצרו מעביר אותו על דעתו ומעוור אותו. אסור לנצל חולשת אדם זה ולהטעותו" (עמ' 47). המדרש כולל בין מכשילי העיוורים גם את נותני העצות הלא ראויות, המנצלים לרעה אמון עיוור שניתן בהם.
התמונה המלווה פרק זה היא תמונת "משל העיוורים" שצייר פיטר ברויגל האב בשנת 1568, ציורו הגדול האחרון לפני מותו. בתמונה רואים אנשים עיוורים אוחזים במקלות ונשענים זה על זה; כשהראשון נופל, השני נופל אחריו, ויתר העיוורים בשורה – בדרך להצטרף לנפילה ההמונית הזו.
"ברויגל אינו מתייחס אל הדמויות המצוירות באופן סטריאוטיפי", מסבירה יעל מאלי, "הוא רואה כל אחד מהם (ההדגשה במקור). התיאור הוא כה ריאליסטי, שרופאי עיניים אבחנו את הבעיות שמהן סובל כל עיוור. אחד עיניו מנוקרות, השני סובל מגלאוקומה והאחרון סובל מפמפיגוס, מחלה אוטואימונית נדירה" (עמ' 47). בהמשך היא מדברת על הדרך הנפלאה שבה היטיב ברויגל לתאר את קשת הרגשות שהדמויות בציור מביעות: כאב, ייאוש, הפתעה. גם תמונה זו, בעיניה של מאלי, היא משל לכסילות האנושית.
אבל אני מבקשת להתעכב הפעם לא על ההיבט המטפורי אלא על הממשות המציאותית שהתמונה מתארת. אני מכירה את זה מהקולנוע: קורה שסרט על נושא מקראי מצליח לרענן את המבט שלנו באופן שהפסוקים עצמם, כה מוכרים ושגורים, לא מצליחים לעשות. הסרט המצויר "נסיך מצרים" הוא דוגמה טובה להתבוננות חדשה על סיפור גלות מצרים, ויש לכך עוד דוגמאות רבות. את האפקט הריאליסטי הנדרש להנכחת "לפני עיוור לא תיתן מכשול" יוצרת תמונת העיוורים הכושלים, הנופלים זה על זה. היא ממחישה את מצבו של העיוור ההולך בדרך. את נפילתו הבלתי נמנעת, את תלותו בך, האדם הרואה, להגיש לו עזר וסיוע, להנחותו בדרך ולא להכשילו.
מאלי לא מסתפקת בזה. כתמונת תיקון היא מביאה תצלום של ילדים מבית חינוך עיוורים העומדים מול הכותל המערבי, ונשענים, זקופים, זה על זה, תומכים זה בזה. הפסוק המתבקש שבו היא מלווה את התמונה הוא "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מא, ו) – היפוכה היפה והמוחלט של הסיטואציה המתוארת בפסוק בוויקרא.
צייר העטיפה
תמונת העטיפה של הספר היא "לא תרצח", שמן על בד. היא צוירה ב־1970 בידי הצייר היהודי, ניצול השואה, שמואל בק. את בק הכרתי בזכות יעל מאלי. כשחיפשנו, הרב מיכאל אברהם ואני, תמונה לכריכת הטרילוגיה
שלו שאותה ערכתי, פניתי
ליעל כמי שמבינה הבן היטב באמנות וביהדות. זו ההזדמנות להודות לה גם על הפנייתה וגם על מה שההפניה הזו גררה: התכתבות מרתקת, יהודית־פילוסופית, בין הרב אברהם ובין הצייר, המגדיר עצמו "אתאיסט יהודי", וביני, כמשקיפה ושותפה.
ההתכתבות המרתקת הזו המשיכה בימי הקורונה וממשיכה עד היום, כבר חודשים ארוכים, בהנאה רבה. לבק, מגדולי האמנים היהודים החיים בעולם היום, סיפור חיים מרתק. הוא הסתובב בגטו וילנה כילד גאון, שצייר על כל מה שיכול היה להניח עליו את ידו. גם היום, בסוף שנות השמונים שלו, הוא ממשיך לצייר מדי יום בסטודיו שלו בפרבר ליד בוסטון, ארה"ב. ציוריו חזקים ומלאי עוצמה, סימבוליים מאוד, עמוסים סמלים יהודיים, אותיות, לוחות הברית, בעיקר שבורים. מלאי כאב ואהבת אדם. אחדים מהם נמצאים במוזיאון יד ושם, בהם תמונה זו, "לא תרצח", המעטרת את ספרה של מאלי. ספרו האוטוביוגרפי והמרתק של בק, "לצייר במילים", שפורסם באנגלית, מחכה שמישהו ירים את הכפפה ויתרגמו לעברית.
אמנות כפרשנות – פרשת השבוע בראי האמנות
יעל מאלי
ידיעות ספרים, 2020
207 עמ'
