היחס הנכון בין מניעת מוות מנגיף הקורונה ובין המשך קיום החיים הנורמלי, הוא יסוד הדילמה שהאנושות כולה מתלבטת בה בימים אלה: עד כמה יש לפתוח את המשק על אף סיכון החיים הכרוך בו, ועד כמה אנו מחויבים לשמור על חיינו, ובעיקר על חייהם של הנמצאים בקבוצות הסיכון, גם במחיר של צמצום מרחב החיים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
יהודי, נוצרי, מוסלמי ובודהיסטי משיקים אפליקציית תפילה לקורונה
רגע מכעיס של שיטור יתר הוא לא סיבה להתנגד לאכיפת מסכות
בחבטה אחת: כך נפגע המוניטין של הטניסאי הבכיר בעולם
למעשה, השאלה מורכבת הרבה יותר, שכן המשוואה איננה כה פשוטה. מחד גיסא, הצלת החיים אינה מתרחשת רק בהעצמת הבידוד החברתי, שכן בהמשך קיום החיים טמון הרבה מאוד מהצלת החיים. מערכת הרפואה הכללית תקרוס בלי קיום מצבים כלכליים, וגם לבדידות ולסגר יש משמעות רפואית הפוגעת ביכולת ההתמודדות עם הנגיף. מאידך גיסא, מספר גדול של נפטרים אינו מאפשר את קיום החיים הרגילים, ועל כן פתיחת המשק עלולה גם להרוס אותו. חיפוש היחס הזה מורכב אפוא מחישובים "מתמטיים" של מושגי סיכון־תועלת, אבל הוא נושא בחובו גם הרבה מאוד ממערכת הערכים המוסרית וההלכתית: עד כמה מותר לסכן את עצמנו ולסכן אחרים, בעיקר מבוגרים, כדי לקיים את דרך הארץ הטבעית של העולם.
מהי נורמליות
כשאנו באים לעולמה של ההלכה אנו נתקלים באתגר מהותי. צד אחד של המטבע נידון בהיקפים עצומים, והוא מוגדר למדי. החובה למנוע פיקוח נפש היא יסוד בסיסי בהלכה, ונקבעו סביבה הלכות רבות: החובה שלא לעמוד על דם רעינו; הקביעה שפיקוח נפש דוחה כמעט את כל התורה כולה; החובה שלא לשים דמים בביתנו ולמנוע שפיכות דמים, ועוד ועוד. המורגלים לפעול בעולמה של ההלכה, המשפטית והמוגדרת, מוצאים את דרכם היטב בצד הזה של ההתלבטות. עצם הקביעה שגם ספק פיקוח נפש מחייב, השפיעה הרבה על ההלכה, ואף שיש מחלוקות כמה רחוק הולכים עם עיקרון זה (כגון: ניתוחי מתים כדי ללמוד רפואה לצורך הצלת נפשות) – העולם ההלכתי רגיל בדיונים אלה.
לעומת זאת, ההגדרות בצד השני – מהו קיום אורח החיים הרגיל, הינן אווריריות יותר. אנו מתקשים למצוא הגדרה הלכתית ל"עצם קיומם של החיים הנורמליים", או בניסוח אחר: לקיום דרך הארץ הטבעית והמקובלת באנושות.
הקושי הוא משולש. ראשית, לא מופיעה מצווה מוגדרת האומרת "לא תהרוס את דרך החיים הטבעית" או משהו בדומה לזה, ואנו, שרגילים בעיצוב ההלכה לאור תרי"ג מצוות, לא מוצאים את מה שאהבה נפשנו. שנית, בשל כך גם לא מופיע כימות כלשהו או הגדרה כלשהי מהי דרך הארץ הזו – איזה חלק של החיים נתפס בעיני ההלכה כמהותי, ואיזה חלק מיותר ואף תובע הסרה (כגון שאלות היחס לעולם האמנות). ושלישית, והיא הסוגיה המעסיקה אותנו היום: אין אנו מוצאים הגדרות שיטתיות להכרעות באותן דילמות שבהן דרך הארץ הטבעית של העולם מתנגשת עם שמירת החיים; מהם המצבים שבהם אנו רשאים, ואולי אף חייבים, להסתכן כדי לקיים את שגרת החיים הפשוטה.
דיונים קרובים לכך הם הדיונים סביב שאלות כמו עד כמה מותר לעסוק בספורט אתגרי, שיש בו סכנת נפשות; איזה אחוז מתקציב מדינה המתנהלת על פי ההלכה צריך להינתן לבריאות מצילה חיים, ועל מה מדינה יהודית כזו נדרשת לוותר בשל העיקרון של הצלת חיים; האם מותר לנסוע לשמחות בדרכים שיש בהן סכנה ביטחונית (שאלה כואבת שנכחה מאוד בחיינו בתקופות האינתיפאדה) וכדומה. אלה דוגמאות בלבד, המבליטות את הטיעון דלעיל: איסור ההסתכנות מבוסס בהלכה; מהם חיים נורמליים, ומה משקלם ההלכתי – פחות. על כן קשה מאוד לתת תשובה לשאלות אלו במסגרת הרגילה של הדיון ההלכתי, שכן ספורט אתגרי, תקציב מדינה והשתתפות בשמחות אינם כלולים בדרך כלל בהגדרות ההלכתיות, בדרך הרגילה של ההלכה.
בעבר, נידונו סוגיות אלו בעיקר בנושאי פרנסה. מדברי מדרש ההלכה עולה שמותר לאדם לסכן את חייו כדי להתפרנס ("ואליו הוא נושא את נפשו)"; ספרות השו"ת עסקה מעט בשאלה האם מותר לאדם לנסוע ליריד דרך יערות מסוכנים, וכדומה; ואכן, כל פוסקי דורנו מביאים מקורות אלה כיסוד הדיון בשאלות החיים. אבל כשאנו מחפשים הרחבה של מושגי החיים מעבר לפרנסה, ולאמיתו של דבר, גם בענייני פרנסה אין כימות לשאלה מהי רמת החיים שעליה מדברת ההלכה – המקורות נדירים יותר. אחד המקורות המשמעותיים לדיון זה הוא ההיתר לצאת למלחמת רשות, למען הישגים שאינם פיקוח נפש, ואף כימות של מספר ההרוגים שמותר למלך לסכן, אך הוא אכן מקור נדיר בקיומו ובמשמעותו.
ההתמודדות ההלכתית עם נגיף הקורונה הציפה את הסוגיה הזו, וטמונה כאן הזדמנות עצומה. מדובר בשאלות ברמות שונות. בין ברמה האישית – עד כמה מותר לסכן ולהסתכן כדי לקיים יחסים משפחתיים, ספורט, התאווררות או כל ביטוי אחר מסוג זה; בין ברמה הציבורית הכללית – כיצד אכן צריכה להיראות מדיניות ראויה של מדינה המתנהלת לאורה של ההלכה, בתחום היחסים שבין שמירת הנפשות ובין קיומה הממשי. ברוחב המלא של שאלות אלו צפה ועולה דרך הארץ המקובלת של קיום העולם כיסוד ממשי, אף שהוא לא מוגדר פסיקתית. קשה לי למנות את מספר השאלות בנושאים אלה שהופנו ל"צהר לאתיקה", וביטאו חיפוש דרך במקום שהיא די נעלמת.
להתבסס על העולם
ניתן להתמודד עם סוגיות אלו בשתי דרכים. ראשונה בהן, היא לנסות להכניס את "דרך הארץ" של העולם למושגים כמותיים, כפי שאנו רגילים לעשות בעולם ההלכה. בנושאים רבים אנו אכן נוהגים כך: אנו מכמתים את הצניעות; אנו מגדירים מלאכות בהגדרות משפטיות כמותיות; אנו מגדירים הלכתית את התפילה, וגם בחיים הציבוריים – אנו מגדירים מהי מלחמת מצווה (נושא שעלה רבות בדיונים סביב מלחמת לבנון הראשונה) ומתי חובה להתגייס אליה. גם כאן, אפשר לצעוד בנתיב הזה ולנסות למשל לכמת אחוז נפטרים שממנו ואילך חובה לעשות סגר, או ליצור העתקה כמותית מתחום אחד לאחר בשאלות מעין אלה.
ברם, דרך זו פשוט אינה פועלת. הדבר בלתי אפשרי מבחינה מעשית, שכן ממש לא ניתן לכמת זאת בגדרים הלכתיים מקובלים. אולם מעבר לכך – טבעה של "דרך הארץ" המקובלת של העולם אינו מוגדר ואינו כמותי. הוא מופשט. מכאן חולשתו, שכן, כאמור, הייצוג של פיקוח הנפש בהלכה מוגדר, ואילו כאן אין מדובר בהגדרה ממשית: מיהו העולם שאליו אנו מתייחסים? מה נחשב כ"נורמלי" (ובמערכות הבחירות האחרונות שאלה זו עלתה במלוא עוזה); אך מכאן גם עוצמתו הגדולה – כי אנו חושפים בכך את אחד היסודות המהותיים ביותר של ההלכה, והדיונים ההלכתיים והאתיים השונים בנושא הקורונה מנכיחים את העובדה הזו.
ההלכה נחשפת כמי שמקבלת את העולם, ובנויה מעליו. היא מתגלה כמי שמכירה בדרך הארץ הטבעית של העולם, ורואה בעצם הקיום את התשתית שלה. אף שדרך הארץ הזו אינה מוגדרת בהגדרות הלכתיות מובהקות וכמותיות – היא נוכחת כל הזמן. אורח החיים הרגיל של בני אדם לא נקבע על פי ההלכה: ההלכה לא קבעה את הזדקקותו ליחסים חברתיים; את מקום הטיול וההתאווררות; את רמת החיים הבסיסית, שמהווה את בסיס הרשות להסתכן עבורה, ועוד ועוד. ההלכה רואה את כל אלה כנתון, מקבלת את דרך הארץ של נוהג העולם, ומחילה עליה את יסודותיה: לעיתים היא מבקרת את דרך הארץ הזו ותובעת לסגת לאחור, בעיקר כשאנו עוסקים במושגי הקדושה והטהרה; לעתים היא בונה קומות נוספות; לעתים היא מסמיכה את דרך הארץ של העולם; יש לה דרכים שונות ומגוונות לעשות זאת, וחלק בלתי נפרד מהמחלוקות מבוסס על כך – כגון על עצם דרכה של "תורה ועבודה" – אך לא ניתן להכחיש את עצם הקיום הזה.
וכאן טמונה הזדמנות עצומה. שכן משעה שאנו מודעים לכך, אנו מבינים הרבה יותר את ההערכה היסודית שההלכה מקבלת בה את העולם, כתשתית קיומה. קבלה זו היא בסיסה של ההלכה, ומכאן היחס לכל ההופעות הטבעיות של העולם – למן התפרנסות מיגיע כפיים ובניין הזוגיות, דרך לימודי החול, ועד התרבות והאמנות. תפיסה זו חורגת בהרבה משאלות פיקוח נפש: ההלכה מקבלת את תמונת הזוגיות כפי שהיא קיימת בעולם מכוח דרך הארץ שלו, ועל בסיס הזוגיות הזו היא מעצבת את דיניה, למן שאלות טהרת המשפחה ועד סוגיית דיני לשון הרע בשיח הפנים־זוגי; ההלכה מקבלת את רמת החיים המקובלת בעולם, ועל בסיס זה היא מעצבת את הלכות צדקה; וכן על זה הדרך.
המודעות הזו משפיעה השפעה ניכרת על פסיקת ההלכה. היחס המכבד והמעריך לדרכו של העולם הוא חלק בלתי נפרד משיקוליה, ובשל כך גם הופך להיות חלק מתפיסת העולם של שומרי ההלכה. על אף העובדה שהדברים אינם מוגדרים דיים – הם נוכחים מעצם הווייתם, ומשפיעים השפעה ניכרת על כל החיים הדתיים. גם מי שטוען שאין הוא מקבל את דרך הארץ של עולם – עושה זאת בעל כורחו, וניתן להוכיח מתוך דבריו שלו עצמו כי חלק גדול מעולמו ההלכתי והאמוני מבוסס הרבה על דרך ארץ זו.
ההתמודדויות ההלכתיות עם סוגיות היסוד שהתעוררו בצורה מרוכזת בתקופת הקורונה מכוננות צוהר נפלא להתבונן על הסוגיות ההלכתיות המגוונות שעלו בהן, בעיקר בתחומי קיום החיים ופחות בסוגיות מנייני המרפסות, ואפשר שההתעוררות הזו תביא לכינונה של הלכה מבוססת עוד ועוד על דרך הארץ של העולם ומביאה לו את בשורתה. #
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת אורות שאול וראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
