במבט ראשון נראה כי מהפכת לימוד התורה של נשים הושלמה; שערי הלימוד עבור נשים החפצות ללמוד תורה, גמרא והלכה, קבלה וחסידות – פתוחים במרחבים שונים (גם אם לא בכלל מרחבי הלימוד בעולם הדתי). בחוגים מסוימים של העולם הדתי נשים למדניות מגיעות להישגים לא מבוטלים, ואף משפיעות מתורתן ומחוכמתן על קהל של נשים וגם קהל רחב.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
טלוויזיה אחראית לא נותנת במה לאיום ברצח
המחיר ששילמנו תמורת הכותרת "השגריר הבדואי הראשון"
הבנאים באים: סודה של משפחת הכשרונות המפורסמת בישראל
אולם, לאחר הכרת הטוב, ומתוך תודעה היסטורית רחבה, אי אפשר שלא להבחין בתהום הפעורה עדיין בין מעמדן של נשים תלמידות חכמים לזה של מקביליהן הגברים, שהרי גברים זכאים להיבחן במבחני הרבנות הראשית והם זוכים להכרה מן המדינה הפותחת בפניהם מגוון תפקידים מתוקף תוארם הרבני; ובנוסף, לימודיהם נחשבים על פי תקנות המדינה כמקבילים לתואר ראשון במקרים מסוימים, ובכך פותחים בפניהם דלתות נוספות. נשים שהקדישו את מיטב שנותיהן ללימוד תורה אינן זוכות להכרה רשמית, ועל כן נותרות בפועל מאחור הן בעולם התורה והן ביכולתן לשמש את הציבור.
רוב הנשים שמגיעות כיום ללימודי הלכה נמצאות בשלבים מתקדמים בחייהן, וכבר צברו תואר אקדמי אחד או יותר. מעטות הן הנשים הצעירות אשר מוכנות להקדיש את השנים הקריטיות של בניית קריירה ומשפחה ללימודי תורה מעמיקים, וזאת מתוך ידיעה שלא יקבלו על כך הכרה רשמית (כפי שהיו מקבלות באקדמיה), שאין להן אופק תעסוקתי (בקהילה, במוסדות חינוך ולימוד) ושהן לא יזכו בהטבות כלכליות (למשל, הנחות במסגרות החינוך של הילדים מול התמ"ת). בכך הפער מובנה עמוק במערכת, וממשיך לקבע את נחיתותן המעמדית של נשים המבקשות לסלול לעצמן דרך בתורה ובהוראה, גם אם כבר התגברו על האפליה שפגשו בה בילדותן ובנערותן והשלימו פערים לימודיים שנצברו בהשוואה לבני גילן הגברים.
"למה אתן בכלל מבקשות הכרה?" שואלים המקשים, שכמובן אינם מפנים את שאלתם לגברים לומדי הלכה שנושאים תעודות. דיונים כאלה אינם מתקיימים על מבחני הבגרות או על לימודים אקדמיים; ומה ההבדל? כל עוד המדינה היא הגורם המעניק הכרה בידע התורני – הכרה שטומנת בחובה פריווילגיות כלכליות ותעסוקתיות – אין למנוע מנשים את מה שזכאים לו הגברים. כל עוד זהו מבחן הידע הרשמי בחסות המדינה, עליו להיות פתוח לאזרחיות ולאזרחים כאחת.
במאה העשרים החלו יותר ויותר נשים לפנות בעצמן לרבנים בשאלות הלכתיות, כנראה בעיקר בענייני נידה, ללא תיווכו של האיש, ובכך כבר עלתה האוטונומיה שלהן על גופן ועל חייה. אך עדיין, כתובת הפנייה נותרה הרב
העובדה כי נשים היום כבר משיבות בהלכה, למרות אי־ההכרה הרשמית בהן, מעוררת שאלה על אופן ביצוע התפקיד על ידן, והאם הוא שונה מהותית מדרכי הפסיקה של גברים. אני סבורה שאין הבדל מהותני בין נשים המשיבות בהלכה לעומת גברים, אלא שלעיתים יש יתרונות לאישה המשיבה בהלכה, בעיקר בתחום הלכות נידה וטהרה, שבהן יש לה ידע מעשי מלבד זה התיאורטי. אכן, כל סמכות הלכתית נדרשת להשיב גם על שאלות שלא התמודדה עימן למעשה (אבלות, גירושין ועוד), אבל קיומו של ניסיון להוות יתרון. הענקת תשובה הלכתית איננה חותרת לקול אובייקטיבי המזדקק מכל מקורות הלימוד, אלא מבקשת לכלול בשיקולי הדעת גם את הפונה. על כן, יש מקום להרהר על מקומה של אישה משיבה בהלכה בהלכות נידה, כמעניקה מבט רחב יותר שטומן בחובו מענה רחב יותר.
בלי תיווך
נראה שהאפשרות לפנות לדמות נשית בשאלות בהלכות נידה וטהרת המשפחה, כבר מקובלת ונפוצה כיום במגזר הדתי. בחלוף הזמן והודות למסגרות לימודים ייעודיות, נשים הפכו לכתובת הלכתית בתחומים רבים. מדובר בתפנית היסטורית, שכן לאורך הדורות נשים מיעטו לפנות בשאלות בעצמן. על פי רוב פנה הבעל אל הרב הפוסק, בין אם מדובר בהלכות כשרות, נידה או שבת, או שלעיתים הן בחרו להתייעץ עם נשים אחרות, בדרך כלל בנות משפחה מבוגרות ומנוסות.
במאה העשרים החלו יותר ויותר נשים לפנות בעצמן לרבנים בשאלות הלכתיות, כנראה בעיקר בענייני נידה, ללא תיווכו של האיש, ובכך כבר עלתה האוטונומיה שלהן על גופן ועל חייה. אך עדיין, כתובת הפנייה נותרה הרב – גבר שפסיקתו בהכרח מבוססת על ידע תיאורטי בלבד משום שבעצמו אינו מקיים את הלכות נידה בספירת הימים, הבדיקות והטבילה, אלא כנלווה לאשתו בחיי הנישואין. בכך אין מחיקה של עומק ורוחב ידיעותיו, מצבור השאלות שנשאל והתשובות שהשיב – אלא הכרה בכך שלעולם יישאר מחוץ למים אלו.
אינני מטילה חלילה שמץ של פסול בפוסקי ההלכה לדורותיהם, שאת מימי תורתם אני שותה ולאורם אני נוהגת ומורה לאחרות ולאחרים. אך ישנם ניואנסים הנובעים למשל מחוויית הטבילה בפועל של נשים, שפוסקי ההלכה הגברים לא יכלו להבין ולדעת
רק על סמך הידע התיאורטי שעליו התבססו
השינוי הדרמטי שהתחולל בשנים האחרונות יצר מציאות שלא הייתה קיימת בעבר: אישה בעלת סמכות הלכתית, המשמשת כתובת לשאלות הלכתיות בכלל (ואף בענייני נידה). בכך היא מגלמת שני תפקידים שבעבר היו מפוצלים: היא גם בעלת הידע והבקיאות בחומר ההלכתי, והיא גם אישה המכירה על גופה ובשרה ממש את מהות השאלות המופנות אליה.
התשובה הניתנת לשואלת מבוססת על ידע תיאורטי שנקנה בלימוד ובעמל של תורה, אך בהכרח מושפעת – במודע ושלא במודע – מניסיונה האישי. לעניין זה אין חֲכמה כבעלת הניסיון, שהרי אינו דומה ידע תיאורטי לידע המשלב תיאוריה עם ניסיון. וכפי שבכל תחום בחיינו נעדיף את עצתם המלומדת של בעלי הניסיון, קל וחומר שבפנייה בשאלה הלכתית גופנית נעשה כן. לא נשים בלבד אלא זוגות ואפילו גברים פונים יותר ויותר לנשות הלכה, מתוך הכרה ביתרון שנקנה בחיי המעשה.
נדמה שלתשובה שמגיעה מאשת הלכה בהלכות הייחודיות ישנו טיב אחר, והיא בבחינת "מבשרי אחזה אלוה" – ידע שמשלב השכלה תורנית, היכרות מעמיקה וניסיון חיים. ניתן אף לראות כי האופן שבו נשים משיבות בהלכה, בשלב זה של ההיסטוריה, מגלם פעמים רבות דיאלוג מפורט עם השואלת וניסיון להקנות לה כלים, למען לא תזדקק לתְלות בסמכות ההלכתית כאשר שאלה דומה תעלה בעתיד. יתירה מזו, פעמים רבות הדיאלוג עם המשיבה בהלכה יוביל, בעצה מפורשת או באופן הנחווה כ"טבעי", לדיאלוג עם האיש על מנת לשאת יחד במחויבות ההלכתית באופן נהיר יותר, המכבד את שני בני הזוג, ואף יאפשר שיח שימשיך ביניהם.
אין "פסיקה נשית"
מה מקומו של גוף האישה בהלכות נידה? לכאורה מדובר במובן מאליו: גופה של האישה הוא העומד במוקד הלכות הנידה, אך המבט המסורתי שקבע את אותן הלכות היה מבטם של רבותינו פוסקי ההלכה, הגברים. הגוף הנשי היה מושא להתבוננות, ללא מעורבות של נשים בפסיקת ההלכה העוסקת בגופן שלהן.
כיום, כאשר נשים נמצאות גם בצד השני של המתרס, כסובייקט ולא רק כאובייקט, גם הגוף מקבל פתחון פה. ולפתע נפתח אולי מקום לידע שלא נאסף בספרים, לְמה שלא נכתב ולא יכול להיכתב, ידע שאינו מילולי אלא כזה המצטבר ונטמע בגוף על ידי התנסות מעשית של מי שמקיימות בעצמן את ההלכות הללו, הלכה למעשה. כן, גם בעת הזו שבה שאלות רבות מלוות את קיום המצוות דווקא בתחום זה, ושאלת היחס לנשים בהלכה בכלל מתרחבת, שיחה עם מי שמתמודדת עם השאלות העקרוניות והמעשיות עשויה להוות מענה משמעותי לדיון הפנימי שבו נתונים השואלים.
אינני מטילה חלילה שמץ של פסול בפוסקי ההלכה לדורותיהם, שאת מימי תורתם אני שותה ולאורם אני נוהגת ומורה לאחרות ולאחרים. אך ישנם ניואנסים הנובעים למשל מחוויית הטבילה בפועל של נשים, שפוסקי ההלכה הגברים לא יכלו להבין ולדעת רק על סמך הידע התיאורטי שעליו התבססו. האם הנשים המשיבות בהלכות נידה מביאות לעולם תשובות אחרות מאלה שמופיעות בדיונים ובפסיקות של מקביליהן, פוסקי ההלכה?
לאמיתו של דבר, אנחנו בראשיתה של התרחשות בתולדות חיי הדת היהודית, והנכון הוא בעיקר להמתין ולזהות מגמות מתוך פרספקטיבה של שנים. מתוך היכרותי את המרחב אני מתרשמת כי גם בתחום זה מגולמת ההנחה כי דעותינו מרובות, כשם שפרצופינו שונים. סוגיות שונות של העת הזו משקפות לנו, שמהרגע שבו נשים מתחילות להשמיע את קולן מעבר למחיצה, מתוככי בית הטבילה ומבית התפילה – מתווספות לתמונה נקודות מבט חדשות ומשמעותיות. מעצם הרחבת השורות מתרחבת היכולת לבחור ממי לקבל תשובה – מסמכות הלכתית של גבר או של אישה – ובכך מתרחב מנעד החיבורים להלכה וליישומה.
הרב יצחק יוסף מוזמן
ובכל זאת, פטורה בלא כלום אי אפשר. בתחום של ענייני נידה, ההבדל לדעתי אינו מהותני כי אם מהותי: הגוף הנמצא במרכז הסוגיה הוא גוף נשי, ועצם המעמד של אישה העומדת מול רב ושואלת עליו, מעורר מבוכה וקושי בעניינים שבצניעות ועשוי להשפיע על אופן הצגת השאלה ופריסתה. מטבע הדברים, בפנייה למורת הלכה השואלת חשה נינוחה יותר, והשאלה נשאלת באופן אחר. ולא מדובר רק בחוסר נוחות, אלא יש לכך השלכה קריטית על שורת הדין ההלכתית: ככל שהשאלה מפורטת יותר, כך תינתן לה תשובה מדויקת ונכונה יותר. ומעבר לכך, לתשובה ההלכתית המלומדת המגיעה מאישה לאישה עשויה להתווסף גם תמיכה הנובעת מהבנה הדדית ומהחלפת ידע בין נשים, שלא ניתן לרכוש אלא על ידי הניסיון.
מדובר בקול שונה, בסוג אחר של קשב ומענה. לאורך שנותיי כמורת הלכה למדתי כי תרומתו של הקול שלי ושל חברותיי אינה רק עבור נשים, אלא יש בה ערך גם לזוגות ולעיתים גם עבור הגברים, החשים באיכותו האחרת של מענה המשלב ידע ומעשה, ומבקשים להסתייע בו בחייהם.
בשנים האחרונות הפכנו, חברותיי ואני, לכתובת לא רק בהלכות נידה, אלא גם בענפי תורה נוספים. בזכות לימודינו אנו מקובלות כיעד לשאלות הלכתיות, ותפקיד מורת ההלכה איננו מתוחם להלכות נידה בלבד. הדבר מעיד על פירות הלמדנות, ולא רק על מה שחיי המעשה מוסיפים לשיקולינו. יהי רצון שנמצא חן ושכל טוב בעיני א־לוהים ואדם; שהציבור שעבורו אנו משמשות בקודש יתרחב בבקשת התורה, ושאנו נזכה להיות ראויות לכך, נגדיל תורה ונאדיר.
נוכח הליכות חיינו כמשיבות בהלכה, פנינו יחד עם ארגון "עתים" לרבנות הראשית לישראל בבקשה להיבחן במבחנים הקיימים, המתקיימים במערך הממומן מכספי המדינה ומקבלים הכרה רשמית ממוסדות המדינה. אנו מבקשות לקבל את שאנו זכאיות לו בזכות. עמלנו לאורך שנים בלימודי הלכה בתחומים שונים. בעתירתנו לבית הדין הגבוה לצדק של מדינת ישראל ביקשנו להיבחן בהלכה. העתירה הוגשה לאחר שקודם לכן שלחנו את כל הטפסים הנדרשים לבחינה ברבנות וקיבלנו תשובה שלילית. לא בגלל הטפסים, אלה מולאו כראוי; ביקשנו להיבחן בהלכות נידה, והתשובה שקיבלנו הייתה: "אישה לא יכולה להיבחן בהלכות נידה. המבחנים פתוחים רק לגברים".
בתשובה העדכנית שקיבלנו לאחרונה מן המדינה, לאחר ישיבות עם גורמים רמים במשרדים ממשלתיים רבים, הוצע לקיים את הבחינות במערך בחינות חלופי שיוקם לצורך העניין. בבסיס התשובה נאמר באופן ברור כי המצב הקיים עתה מהווה אפליה שאינה יכולה להתקיים בחסות המדינה. יש לציין כי בחתימת התשובה שקיבלנו נאמר כי הפתרון המוצע מקובל על הגורמים השונים, ובכללם מנכ"ל הרבנות.
הרב עובדיה יוסף זצ"ל עמד בהקדמה לספרו "טהרת הבית" על מחירי הבורות ההלכתית, ותיאר עד כמה מסוכנת הבערות אשר מביאה להחמרות, טעויות והלבשת רעיונות רוחניים לכאורה, הזורים חול בעיני מבקשות ומבקשי חיים של מחויבות לשלשלת הפסיקה. ראוי כי גם בנו, הראשון לציון הרב יצחק יוסף, ישמח בעמל התורה ובנשיאה המשותפת של חיי ההלכה תחת כנפי צור ישראל, באופן של הליכה משותפת בנתיבי האבות והאימהות, ובהכרת הטוב על יכולות הלמידה ושימוש הציבור. רבנים ורבניות רבים לימדונו, בחנו אותנו ושוחחו איתנו. הרב מוזמן למפגש של לימוד ובקשת תורת חיים ודרך ארץ גם יחד.
