לבנות צלפחד מעמד סימבולי בקרב פמיניסטיות דתיות בנות זמננו. יכולתן לשלב כוחות למען מטרה משותפת, ועוז רוחן להתייצב בפני ההנהגה הבכירה ביותר במקום הנישא ביותר ("לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אוהל מועד") על מנת להציג את תביעתן – "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" – מהווים דוגמה ומופת לנשים הנאבקות באי־צדק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חוק החירום: במלחמה בקורונה, אין זמן לקוסמטיקה
– יהודי, נוצרי, מוסלמי ובודהיסטי משיקים אפליקציית תפילה לקורונה
– האם השר רפי פרץ יאלץ להתפטר מהממשלה?
אך מעמדן של בנות צלפחד כסמל נשי לא נתעצב בימינו. אחת הדוגמאות המרתקות ביותר והידועות פחות למעמדן של בנות צלפחד מצויה בתביעתן של בנות "בית יעקב" לקבל לידיהן סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת. מפלגת אגודת ישראל (הלא־ציונית) קיבלה מהסוכנות היהודית סרטיפיקטים יקרים, לחלוקה בקהילת חבריה. מספר המבקשים לעלות לישראל עלה באופן ניכר על מספר האשרות. הרבי מגור פסק כי הסרטיפיקטים יחולקו לגברים בלבד, מטעמי צניעות, כדי לשמר את חוות ההכשרה לעלייה לארץ ישראל לגברים בלבד. בעמוד הראשון של "בית יעקב ז'ורנל", כתב עת ביידיש של רשת בתי הספר בית יעקב, כתבה רחל בת־טובים (שם בדוי) מחאה תחת הכותרת "תנה לנו אחוזה", ותבעה חלוקת סרטיפיקטים גם לנשים.
הכותבת הבהירה שהיא פועלת על בסיס של צדק בלבד, לפי התקדים של בנות צלפחד, והכחישה נמרצות מניעים פמיניסטיים. וכך היא כותבת (כל התרגומים שלי, ב"ב):
אנו, שגדלנו ברוח התורה, יודעות שביהדות אין מקום להיאבק למען זכויות נשים… ואין בכוחן של סיסמאות שקריות ומטופשות להניענו לשנות ממצוותיו הקדושות של הקדוש ברוך הוא… אולם כעת שומה עלינו לעמוד על שלנו על פי הזכויות שהתורה העניקה לנו. היום, לאחר שצלח מאבקה של האגודה (אגודת ישראל; ב"ב), מאבק שבו נטלנו חלק, לקבל זכויות עלייה לארץ עבור חבריה, תובעות אנו את אותן הזכויות. גם לנו זכות לחלק בארץ ישראל. על האגודה לתקן את העוול שנעשה לנשים יהודיות… השולל מהן את חלקן הצודק בסרטיפיקטים.
המחאה נשאה כנראה פרי, ובסוף 1934 קיבלה קבוצה של בנות אגודת ישראל סרטיפיקטים לעלייה.
ברחו למנזר
אירוע היסטורי זה מובא בספרה של פרופ' נעמי זיידמן, "שרה שנירר ותנועת בית יעקב: מהפכה בשם המסורת", שראה אור לפני כשנה בארה"ב. הרעיון לכתיבת ספר העוסק בבית יעקב התגבש כאשר בביקורה בקרקוב בשנת 2010 פגשה המחברת, בעצמה בוגרת בית יעקב בברוקלין, קבוצה של בוגרות בית יעקב צעירות בדרכן להתפלל על קברה של שרה שנירר, מייסדת בית יעקב. בעוד השתטחות על קברי אדמו"רים מהווה מנהג נפוץ אצל גברים, הייתה זו הפעם הראשונה שבה נתקלה פרופ' זיידמן בתופעה נשית דומה. זיידמן מתמודדת בספרה עם השאלה: האם ניתן לאפיין את בית יעקב כתופעה פמיניסטית?
במאמר לזכרה של שנירר התייחס יהודה לייב אורליאן, חסיד גור שניהל את הסמינר למורות של בית יעקב בקרקוב אחרי פטירתה של שרה שנירר, לביקורת על בית יעקב שהושמעה מצד מתנגדיה בציבור החרדי: "האם היא לא שינתה את מעמדה הפחות של האישה היהודייה? האם היא לא מיקמה אותה ברמה שווה לבעלה המלומד, שהיה תמיד מתגאה בידע שלו?"
אורליאן הכחיש את האפיון הזה וטען שלשרה שנירר לא הייתה כל כוונה להפוך את הסדר המסורתי; היא נותרה צנועה, וקיבלה את ההשקפה שגברים ראויים למעמדם הגבוה מכוח חובתם ללמוד תורה. בכך הדף אורליאן את הטענה נגד בית יעקב שלפיה המייסדת שלה הושפעה מאידיאולוגיות זרות ליהדות, ושאסור להעניק לבנות חינוך תורני בבתי ספר.
שרה שנירר עצמה הייתה חייבת להצהיר שוב ושוב שייסדה את בית יעקב ב־1917 כדי להציל את המשפחה היהודייה שבה בנים קיבלו חינוך תורני ובנות חינוך חילוני, ופער בלתי־ניתן לגישור בין הערכים של שניהם הקשה על נישואים. בנוסף, החינוך שקיבלו בבתי ספר ציבוריים, שבהם למדו ספרות רומנטית ושלטה אווירה קתולית, תרמה לתופעה של בנות שזנחו את שמירת המצוות, ולפעמים אף המירו את דתן. בתחילת המאה העשרים ברחו בנות ממאות משפחות חסידיות למנזרים, כתוצאה מניכור שנבע מבורותן בתורה.
גם אם תנועת בית יעקב הכחישה כי הושפעה מהפמיניזם, היא ראתה עצמה כתנועה נשית, ובאופן בלתי נמנע אף ניהלה מאבק משותף עם ארגוני נשים בכל העולם נגד סחר בנשים. לאחר שד"ר ליאו דויטשלנדר – מחנך יהודי גרמני שתרם להפיכת בית יעקב לארגון מקצועי המבוסס על מערכת שעות, תוכניות לימודים ופדגוגיה מתקדמת – נאם בכנס בלונדון של "הארגון היהודי להגנה על בנות ונשים", פעילים של המאבק נגד סחר בנשים תרמו לבית יעקב ופרסמו כי מדובר בתנועה חינוכית המגינה על בנות, נערות ונשים יהודיות שבעקבות העוני שלהן הפכו לטרף קל לתנועת העבדות הלבנה, כלומר לזנות.
התרשמות זו מקבלת חיזוק מסוים מנייר המכתבים של המשרד המרכזי של בית יעקב בלונדון משנות העשרים של המאה הקודמת, שעליו נכתב באנגלית כי מדובר בארגון "בתי ספר לבנות בית יעקב לחינוך, טיפוח והגנה על בנות יהודיות". דויטשלנדר ואחרים כנראה סברו שהדגשת נושא זה מתאימה כדי לחזק עוד את התמיכה הכספית הגדולה שבית יעקב קיבלה מארגון הג'וינט ומגורמים אחרים באמריקה ובמערב אירופה.
לעומת זאת, בנייר המכתבים של התנועה במזרח אירופה ובהתכתבויות פנימיות בפולין, מרכיב זה של הגנה על הבנות נעדר והתמקדו בנושא החינוך גרידא, גם מטעמי צניעות. הם נמנעו מלהתייחס לנושא שבעולם היהודי הרחב דובר אז כבר עשרות שנים. זיידמן מסיקה שעל ידי ההימנעות מדיבורים על זנות, והתמקדות בחוויות הדתיות של בנות ונשים ולא בפגיעוּת המינית שלהן, הפנתה בית יעקב את תשומת הלב מנשים כאובייקט מיני לאישה כאישיות דתית ונשית ברשות עצמה. באופן אירוני, טוענת זיידמן, ייתכן שבית יעקב הייתה פמיניסטית יותר מארגוני נשים ליברליות.
אחווה נשית חדשה
השיח הפנימי שהופנה למורות ותלמידות הציג את הבנות כחלוצות ולוחמות, גם אם ברור שבעתיד הלא רחוק יינשאו ויהיו לאימהות. בית יעקב שמרה על קשר עם הבנות במשך כל חייהן במסגרת תנועות בלתי־פורמליות, החל מ"בתיה" לצעירות, "בנות אגודת ישראל" למתבגרות, ו"נשי אגודת ישראל" לנשים נשואות. המוסד דאג לבוגרותיו למסגרות חברתיות מתאימות להתפתחותן הרוחנית בחברה של הפרדה מגדרית. בדאגה גם להשכלה תורנית, ניתן לראות ביטוי לשאיפות שבחברה שומרת מצוות היו נחלתן של גברים.
זיידמן מסיקה שבהתייחסות של בית יעקב ל"שאלת הנשים" ובמלחמתה נגד הפמיניזם היה באופן פרדוקסלי הישג פמיניסטי. על בית יעקב היה להפריך את האפיון של היהדות כפטריארכלית ומדכאת נשים, ולהפגין כי היהדות, התורה והאורתודוקסיה מכירות בזכויותיהן ובערכן של נשים יהודיות. בבניית האפולוגטיקה הזו נשענו על תורתו של הרב שמשון רפאל הירש, שבכתביו ובדרשותיו הציג את האישה במהותה כבעלת רמה רוחנית גבוהה מזו של הגברים, מה שמסביר את הפטור שלה ממצוות עשה שהזמן גרמן, וכבעלת תפקיד רם מעלה בתוך המשפחה כמשלימה את הגבר בחינוך הילדים בדרכה של תורה.
הרב הירש הנהיג בבית הספר שהקים בפרנקפורט חינוך דתי שוויוני, כשההבדל היחיד בין בנים לבנות היה שבנים למדו תורה שבעל פה, ובנות לא. שיטת "תורה עם דרך ארץ" השפיעה על שרה שנירר ועל המחנכים שהגיעו מגרמניה באמצע שנות העשרים ללמד בבית יעקב. אלה הגיעו לפולין בהזמנת אגודת ישראל, ש"אימצה" את בית יעקב והקימה את "קרן התורה" כדי לתמוך הן בישיבת חכמי לובלין הן בבית יעקב. הם בנו תוכנית לימודים המאמצת את השיטה של תורה עם דרך ארץ, מלבד זאת שהגרסה הפולנית תבעה הפרדה מגדרית.
יתרה מזו: בפולין נוספה לחינוך הבנות בהשראת האורתודוקסיה הגרמנית, גם ההתלהבות החסידית. היסטוריונים הצביעו על כך שבמאה ה־19 וראשית המאה ה־20, נשים נותרו מחוץ לחוויה החסידית. המרכיבים של אחווה גברית, הערצה של הרבי, שירה וריקוד, עברו טרנספורמציה בבית יעקב. התלמידות סיפרו סיפורים על שרה שנירר כאילו היא הרבי שלהן, התפללו, שרו ורקדו יחד, ביקרו יחד בקברי רבנים וטיילו יחד בין העצים במחנות קיץ של התנועה.
מטרת בית יעקב הייתה לגרום ל"מהפכה בשם המסורת", כלשון כותרת המשנה של ספרה של זיידמן. כלומר, להעצים נשים יהודיות להתפתח רוחנית ושכלית גם למען עצמן, אך גם למען תרומתן לכלל ישראל בעידן של חילוניות סוחפת. בהרצאה על הספר אומרת זיידמן שבתום כתיבתו החלה להסתכל על בית יעקב בדור הראשון והשני כתנועה של חזרה בתשובה, כאשר הפנייה הייתה לכל המשפחות בציבור היהודי, גם אלה שכבר סרו מדרך של שמירת מצוות. גם בנות ששמרו מצוות היו עלולות לחדול מכך בהגיען לאוניברסיטה, ובית יעקב נועדה לחזק אותן באמצעות עיצוב אלטרנטיבה מושכת של לימוד וחוויות רוחניות.
בזכות העצמאות
השאלה המתבקשת היא האם שרה שנירר עצמה פעלה בעקבות השפעה של תנועות פמיניסטיות. אחד הסיפורים המכוננים על ייסוד בית יעקב הוא של אירוע בעת שהותה בווינה, כשברחה עם משפחתה מגליציה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. בהיותה בבית הכנסת, בשבת חנוכה, היא האזינה לדרשתו של הרב ד"ר משה דוד פלש, אשר הושפע משיטת תורה עם דרך ארץ של הרב הירש. הוא חזר על הסיפור המפורסם על יהודית שהרגה את הולופרנס והצילה את אחיה היהודים, ואז פנה לעזרת הנשים ושאל מה הן עושות כדי להציל את עמן בדורן.
אלא שזוהי תמונה חלקית. שנירר נחשפה לרעיונות פמיניסטיים הרבה לפני נסיעתה לווינה, כפי שעולה מיומן שכתבה בפולנית בין השנים 1913־1909, ושקטעים ממנו פורסמו בגרסה מצונזרת בעברית בשנת 1955 מבלי להזכיר את מקורו הפולני. בין השאר כתבה שהיה עליה לעזוב את לימודיה בגיל 13 לאחר שאחותה הגדולה התחתנה, כדי לעזור לאימה בגידול עשרת ילדיה ובפרנסת המשפחה כתופרת. היא התחננה בפני הוריה, חסידי בעלז, שייתנו לה לפחות לסיים כתה ח', והם הסכימו. היא חלמה להמשיך את לימודיה בתיכון, אך חלומה זה לא התגשם. במקום זאת היא הייתה אוטודידקטית בלימודי יהדות, כאשר אביה סיפק לה ספרים.
בהיותה צמאה לדעת, השתתפה שרה שנירר הצעירה בהרצאות בפולנית שנועדו לציבור שלא זכה להשכלה גבוהה, נשים ופועלים. לא היו מסגרות לבנות ונשים דתיות, ובמועדונים של הציונים התקיים חילול שבת שהיא לא סבלה. חלק מההרצאות בפולנית ניתנו על ידי פמיניסטיות פולניות שקשרו בין שיפור מעמדן של נשים והשכלתן. שרה שנירר הייתה משוקעת בתרבות הפולנית, ציטטה מהמשוררים והסופרים הפולנים הגדולים, שמעה הרצאות על פילוסופיה וספרות גרמנית וביקרה בתיאטרון הפולני, גם אם חשבה לפעמים שהנושאים לא מתאימים לאישה דתית.
כמה שנים לפני הבריחה לווינה, כתבה שנירר ביומנה:
14 באוגוסט 1910 – האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי!… לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו… לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות… האם אני יוצאת מדעתי?… איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!…
שנים לאחר מכן היא כתבה לג'ודית גרונפלד־רוזנבאום, אשת הדיין גרונפלד מאנגליה, מורה שהגיע מגרמניה לעזור בארגון מחדש של בית יעקב ובהתרמות:
הרכבות העוברות אל השטעטלאך הקטנות (שבהן מתגוררים האדמו"רים) עמוסות. אלפי חסידים בדרך אליהם לבלות את הימים הנוראים עם הרבי. בכל יום רואים המונים חדשים של זקנים וצעירים בלבוש חסידי, להוטים להבטיח לעצמם מקום ברכבת, להוטים לבלות את הימים הקדושים ביותר בשנה באווירה של הרבי שלהם, כדי לחלץ ממנו קדושה רבה ככל האפשר… ואנחנו נשארות בבית, הנשים והבנות עם הקטנטנים. יש לנו חג ריק.
בית יעקב אפשרה חוויות רוחניות דומות לאלה של הגברים, במיוחד בסמינרים למורות. הבנות גרו, אכלו, התפללו, שרו ורקדו יחד – בשבתות ולפעמים גם בחגים. כמו בישיבה, היא הוציאה את הבנות מהמסגרות המשפחתיות שלהן. בבית יעקב הדגישו את חשיבות המשפחה, אבל חלק מהפעילוֹת היו רווקות שבנו בתי ספר הרחק מהבית, עניין שלא היה מקובל בחברה שלהן. בנות לא חזרו הביתה כשסיימו את הסמינר בגיל 15 או 16, אלא נשלחו להקים או ללמד בבית יעקב רחוק מהבית, כדי שיוכלו להקדיש את כל מרצן לעבודתן החינוכית בלי לחץ של שידוכים והפרעות מהסביבה הקרובה.
שנירר דרשה גט מבעלה הראשון שלו נישאה בסוף שנות העשרים לחייה בלחץ הוריה, למרות הספקות האם הוא באמת מתאים לה. ואכן, הוא לא תמך בשאיפות שלה. הפעילות שלה נעשתה בשנים שבהן הייתה לבד, אישה גרושה בלי ילדים. המורות והתלמידות של בית יעקב ראו בה דמות אם, והיו ל"ילדות" שלה; הן פנו אחת לשנייה כ"שוועסטר" (אחות). היא תפקדה כמו רבי חסידי, ואלפים ליוו אותה בדרכה האחרונה. היו גם שקרעו את בגדיהן, והעניקו לבנותיהן את השם "שרה" בשנה שאחרי פטירתה.
מחקרה של זיידמן, שזכה בארה"ב ב"פרס הלאומי לספרים יהודיים" היוקרתי, מתאר באופן כרונולוגי את התפתחות בית יעקב, את פעילותה ודמותה הכריזמטית של שרה שנירר, ואת אימוץ המיזם שלה ומיסודו על ידי אגודת ישראל. על בסיס ניתוח טקסטים מה"בית יעקב ז'ורנל" – המהווה מקור עשיר להבנת עולמן התרבותי של בנות בית יעקב – טוענת זיידמן שבית יעקב בנתה שיח מבוסס־מקורות שפיאר לימוד תורה ואקטיביזם דתי של נשים לכתחילה, ולא רק הגן עליהם בדיעבד. המחברת משרטטת את קשת ההשפעות על בית יעקב כ"מהפכה בשם המסורת": האורתודוקסיה הגרמנית, מוסד הישיבה ועולם החסידות, וכן התנועות החדשות של סוציאליזם, ציונות, יידישיזם וכמובן פמיניזם. בחלקו האחרון של הספר תרגמה זיידמן לאנגלית מבחר כתבים של שרה שנירר ובהם חלקים מיומנה, ומאמרים ומכתבים מעוררי השראה.
הספר המעניין והקָריא מאיר את אופייה והתפתחותה של מהפכת חינוך הבנות בעולם החרדי, ומצביע גם על ההבדלים הגדולים בין בית יעקב בדורותיו הראשונים לבית יעקב בדורנו. נראה לי שהוא ראוי מאוד לתרגום לעברית.
