המורכבות בתקופת הקורונה היא הזדמנות לצמיחה חברתית

רבות כבר נאמר ונכתב על התקופה שבה אנו נמצאים, על האתגרים והקשיים, ועל הרווחים שניתן להפיק מהם.

הקושי המרכזי בעידן הקורונה, מלבד הסכנה הבריאותית כמובן, הוא הצורך בריחוק חברתי. עטיית מסכה, שמירת מרחק והימנעות ממפגשים והתקהלויות, עלולים לייצר אצל כולנו הרגלים חברתיים חדשים, שבהם נוכחוֹת ומתעצמות הבדידות וההסתגרות, וכתוצאה טבעית מכך עלולה להחריף השקיעה בחיים הפרטיים, תוך ניכור לסביבה.

אך ישנה גם אפשרות נוספת: זו גם הזדמנות לצמיחה והתקדמות דווקא מתוך המציאות המורכבת. הקורונה אילצה את כולנו לייצר שפה חברתית חדשה, שבה הממד הפיזי אינו הממד היחיד בתמונת חיינו. דווקא במצב כזה, כאשר הקרבה והמגע הפיזי מוגבלים, מתפתחת שפה חדשה לקשר, שפה רוחנית, מופשטת ובעיקר בעלת תוכן פנימי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
–ההיסטוריה האמריקנית מוכיחה שלמרות הסקרים, הבחירות פתוחות
– ארגוני המורים מעדיפים רווח פוליטי על פני החינוך
– חוק החירום: במלחמה בקורונה, אין זמן לקוסמטיקה

תניא, היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נידה (אסורה) לשבעה (ימים)? מפני שרגיל בה, וקָץ בה, אמרה תורה – תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה (נידה לא, ב).

במבט פשטני, ניתן להבין כי ר' מאיר מדגיש שתקופת ההרחקה והאיסור שבין איש ואשתו, נועדו למטרת חיזוק הקשר והשמחה הזוגית "ביום שאחרי". הזוג נדרש "להקריב" את ימי הנידה, כדי לחדש את הגעגוע ואת הכמיהה ההדדית, שיופיעו לאחר מכן.

אך ניתן גם לראות את ההדרכה של ר' מאיר במבט עמוק יותר. החביבות שבין אישה לבעלה אינה מושגת רק לאחר תום ימי הריחוק. כבר בימי הנידה עצמם רוכשים בני הזוג שפה חדשה של קשר, שפה שאינה תלויה בקרבה המוחשית, שפה של נשמות. דווקא ימי הנידה מעניקים לבני הזוג הזדמנות פז לטוות חוטים חדשים, עדינים ודקים יותר, לקשר הזוגי.

כך עלינו להבין גם את דברי רבי יהודה הנשיא:

אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו (אבות ד, כ).

הקנקן הנוצץ עלול להסתיר לנו את התוך. כולנו נכשלים לעיתים בהתמקדות יתר בקנקן, בתשומת לב מוגזמת לעטיפה החיצונית, על חשבון הממד הפנימי.

התרגלנו להפקת אירועים נוצצים, חיצוניים ומנוכרים. חתונה היא אירוע מכוֹנֵן בקנה מידה פרטי, משפחתי ולאומי. אך משום מה, התרגלנו להתעסק בעטיפה – כמות הסלטים, "בר פתיחה" שגומר את התיאבון למשך שבוע, ושאר נצנוצים, במקום להפנות את תשומת הלב לעיקר, לדברים החשובים באמת – הקמת בית נאמן בישראל, השראת השכינה על הזוג הצעיר, ולידתה של משפחה חדשה.

באה הקורונה והכריחה אותנו "לסדר את הקלפים" מחדש. לא עוד 700 מוזמנים, אולם זר ומנוכר, הפקת ענק של מנות גורמה, צוותי תקשורת וצילום ותזמורת פילהרמונית. נפתחה בפנינו הזדמנות לחגוג חתונה בגינה שבחצר הבית, עם המשפחה והחברים הקרובים. הזדמנות זו מאפשרת לראות את היער מבעד לעצים, לשים במרכז את השמחה העדינה של החתן והכלה, ולא להסיח את הדעת מהעיקר אל הטפל, דבר שלעיתים עלול להפוך את האירוע כולו לתפל.

לכן, משמחת מאוד הקריאה של גדולי התורה ומנהיגי הציבור הדתי־לאומי, שהתאחדו באמירה ציבורית בהירה הקוראת לנו, לכולנו, לשנות הרגלים בעניין זה. כל מי שזכה להיות שותף למה שכבר זכה לכינוי "חתונות קורונה", חש עד כמה האווירה שנוצרת מיוחדת, עדינה ומבטאת את הדבר האמיתי – הקמת בית בישראל.

לפעמים, דברים טובים נולדים מהתמודדות מול אילוצים. במשך הדורות זכינו ללמוד ולדייק את עצמנו כאומה גם מתוך קשיים ומשברים. התודעה הגאולית של עם ישראל נולדה כתוצאה מהשעבוד לפרעה, המשכן נבנה מהשלל המצרי שעל שפת ים סוף, וכיבוש עבר הירדן והגולן – מהתעקשותו של עוג שלא לתת לישראל לעבור בגבולו. החוכמה בעניין זה טמונה ביכולת להפיק את הרווחים הראויים מההזדמנויות הנקרות לפנינו.

איננו משלים את עצמנו שבחלוף הקורונה לא יהיה פיתוי לחזור להרגלינו הקודמים. האתגר שעומד לפתחנו מתמקד ביכולת ללמוד ולשנות את סדרי העדיפויות, ולו באופן מסוים; לבנות שפה חדשה של תוכן שלא תהיה תלויה בממד החיצוני, להתמקד במה שבתוך הקנקן ולא להסתנוור מהציפוי הנוצץ שלו. אם נשכיל ללמוד זאת, והיה זה שכרנו.