וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ההיסטוריה האמריקנית מוכיחה שלמרות הסקרים, הבחירות פתוחות
– משבר הקורונה: סגר יוטל על ביתר עילית
– ארגוני המורים מעדיפים רווח פוליטי על פני החינוך
דברי ה' אל משה מלאי עוצמה ורגש. הרצון לכלות את בני ישראל הוא תוצר של החֵמה והקנאה העזה של הקב"ה, שרק מעשה קנאתו של פנחס הצליח לעוצרן. מילת הקישור הסיבתית "לכן", בין התיאור הזה ובין נתינת ברית השלום, מרתקת. מהו הקשר בין הקנאה ובין השלום?
שני קטעי המדרש הראשונים לפרשה עוסקים בכך:
"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – אמר הקדוש ברוך הוא: בדין הוא שייטול שכרו, "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". גדול השלום שניתן לפנחס, שאין העולם מתנהג אלא בשלום, והתורה כולה שלום, שנאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ואם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום, וכן שחרית שואלין לו שלום, ובאמש כך שואלין בשלום. שמע ישראל חותמין "פורס סוכת שלום על עמו", התפילה חותמין בשלום, בברכת כהנים חותמין בשלום. אמר רבי שמעון בן חלפתא: אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום" (במדבר רבה)
השלום אופף את האדם, מצוי מבוקר ועד ערב, חותם את חלקי התפילה, ומבטא בכך את השלמות והמושלמות. אך האם השלום הוא דבר בפני עצמו, מהות כלשהי? המדרש מכנה אותו "כלי מחזיק ברכה". השלום רק אוגר אל תוכו את הברכה, משמש אותה, אבל אינו הברכה בעצמה.
בבחירה בין אור (תוכן, מהות) לכלי (צורה, תבנית), הנטייה היא לראות את האור כגבוה ומהותי יותר. הכלי "רק" מאפשר לאחר להיות בו, לקבל את צורתו. אבל הרבה תפקידים חשובים בעולם הם כאלה, שבהם אינך עומדת במרכזם אלא מאפשרת לאחרים להיות. הורות היא כזו, וגם הוראה. מהותן היא להוביל ולגדל אחרים אל מקומם הנכון להם. ניהול טוב הוא כזה שמצמיח ומאפשר לעובדים להתפתח ולפרוח. השלום הוא הדבר היוצר כלי לכל הקולות להיות בו, להיבלל בו נכון. הוא נותן להם צורה, וממילא את אפשרות הקיום בעולם. ככזה, הוא כלי מחזיק ברכה ההופך לברכה עצמה.
ריקוד משותף
אבל לא מדובר פה רק על החזקה הרמונית של המכלול, אלא על ברכה שיש בה מודעות ועבודה. המדרש ממשיך ומדלג באופן מפתיע אל פרשת מינוי יהושע תחת משה, המצויה לקראת סוף הפרשה:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה', יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה". הלכה, אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם – אומר ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם חכם הרזים. כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן שווין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו. וכן הוא אומר "לעשות לרוח משקל" – לרוחות של כל בריה ובריה. תדע לך שהוא כן, שכן משה מבקש מן הקדוש ברוך הוא בשעת מיתה; אמר לפניו, ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, וכשאני מסתלק מהן בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם לאחד ואחד לפי דעתו, שנאמר "יפקוד ה'" – הרוח אינו אומר, אלא הרוחות.
משה פונה אל ה' בבקשה למצוא לו מחליף ראוי כמנהיג, "איש על העדה". הוא משתמש בכינוי הייחודי: "אלוהי הרוחות לכל בשר". הכינוי שאיתו אנחנו פונים בתפילה או בשיחה עם הזולת הוא דבר משמעותי, מכוון אל המהות המבוקשת. משה רואה את מהותו של ה' ברגעים הללו כמי שמצוי ברוחותיהם של בני האדם וקשור בהן. באופן דומה נאמר בהמשך שיהושע נבחר כיוון שמעלתו היא "איש אשר רוח בו". לרוח יש משקל ומשמעות גדולה, לא ניתן להנהיג בלעדיה.
רש"י מפרש: "איש אשר רוח בו, שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". ייחודו ואיכותו של מנהיג נעוצים ביכולת לחוש את רוחו של כל אחד, ליצור עימה שיח, הליכה המותאמת אליה, ריקוד משותף שנותן לה ביטוי ממשי. "לעשות לרוח משקל".
בכל אחד יש סוד
לשם כך נדרשת תחילה אבחנה בייחודיות של כל אחת ואחד, לפני שמכניסים אותה אל הכלי המאחד ששמו שלום. המדרש פותח באחת מברכות הראייה, "חכם הרזים", הנאמרת כאשר אדם רואה ציבור גדול המכונס במקום אחד. הרז המתגלה פה ושעליו מברכים הוא ריבוי הפרצופים והדעות של בני האדם. קיומו של סוד דורש שני מרכיבים הפוכים. מצד אחד חייב להיות משהו מכוסה, אחרת הסוד אינו סוד, אבל כדי שנדע שהוא ישנו, משהו ממנו חייב להתגלות.
בתלמוד הירושלמי (ברכות ט, א) נקשרה הברכה הזו ביכולת האבחנה של התרנגול, השכווי: "קרא הגבר, אומר ברוך חכם הרזים". המהלך הראשון הקודם לשלום הוא ראיית המפריד והשונה, וזוהי ברכת הייחודיות המצויה בכל אדם ואדם. כדי שהמנהיגות תוכל להלך כנגד רוחו של כל יחיד ויחידה בציבור, היא צריכה להבחין בה במדויק, עד רמת הרז. מתן מקום, הכרה וביטחון לזהות ולרוח הייחודיוֹת, יאפשרו לבריות להיכנס אל הכלי נושא הברכה של השלום.
השלום איננו מובן מאליו, הוא נטען ומעמיק. זו תנועה של השלמה, לא של שלמות. מאמץ מודע ליצור שלם מתוך ועם השונות. פעולה אקטיבית של ראיית השלם ושל בניית השלם, כך שיהיה גדול מסך חלקיו. השלום הוא פעולה מתמשכת של בנייה ואיחוי. החולם בשירה של לאה גולדברג "שבריו של שלם" בוכה ביודעו: "הלא שבר עם שבר / לא יחובר / וכל שבר היה בידו / לשלם / וחזר ונשבר". פעולה מעגלית של ריפוי, כלי נושא תקווה.
