עם התלהטות הדיון על ה"סיפוח", נזכר אני בגעגוע בפרופ' ישעיהו ליבוביץ. אף שאינני מסכים עימו בסוגיה זו, חשבתי להביא בפניכם את דעתו ולנתחה על רקע עמדתו הפילוסופית ביחס למוסר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ההיסטוריה האמריקנית מוכיחה שלמרות הסקרים, הבחירות פתוחות
– ישראלים, נעים להכיר: התנועה הפרוגרסיבית עשתה עלייה
– טלוויזיה אחראית לא נותנת במה לאיום ברצח
בספר הכוזרי, רבי יהודה הלוי שם בפי מלך כוזר דברים המנבאים את האתגר הגדול העומד בפנינו היום, כשזכינו במדינה עצמאית. המלך לועג לעם ישראל על דלותו ורוע מצבו בגלות. על כך עונה החבר שהן הנצרות והן האסלאם מתגאות דווקא בתקופות הקשות של גיבוריהן, ולא "באותם המלכים אשר גדל שמם ופרצה מלכותם…". על כך משיב מלך כוזר: "כך היה אמנם הדבר אילו הייתה ענותכם דבר אשר בחרתם בו, אבל היא אינה כי אם דבר שבהכרח, וכאשר תשיג ידכם – תהרגו אף אתם בשונאיכם!". המלך טוען שכאשר לנו תהיה ממלכה כמו לשאר העמים, לא נהיה שונים מהם.
ליבוביץ מתאר כיצד טענות מסוג זה התפתחו והביאו לאידיאליזציה של הגלות:
במשך דורות זכה עם ישראל ליהנות הנאה רוחנית ונפשית מן הגלות… ואין כל ספק בדבר שהדבקות בגלות וההתנגדות לגאולה המדינית־היסטורית בפועל, בין רבים מטובי נציגיה של היהדות, נבעו במידה לא מעטה מן הפחד הבלתי מודע מפני מבחן זה… הפחד מפני הפסדה של עליונות דתית־מוסרית שקל לקיים אותה כשאין סיכון הנשקף לה, וקל לאבד אותה בתנאים אחרים.
איני בטוח למי הייתה כוונתו, אבל הוגה שנקט בעמדה כזו ביחס ל"פריווילגיה" של הגלות היה לדעתי פרנץ רוזנצווייג. עד כדי כך שהוא ראה בגלות של תקופתו מעין "אתחלתא דגאולה".
גם הרב קוק עמד בפני אותה דילמה, אלא שהוא פתר זאת באופן אחר מרוזנצווייג. הוא האמין שבאחרית הימים המתקרבת ניתן יהיה לנהל מדינה ללא הזדקקות לאלימות ולמלחמה. הגלות נמשכת "עד אשר תבוא עת… שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות… והנה הגיע הזמן, קרוב מאוד… כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלוקית הברורה" (אורות, עמ' יד).
אלטרנטיבות עצובות
שתי העמדות, זו של רוזנצווייג מחד ושל הרב קוק מאידך, מעמידות בפנינו אלטרנטיבות עצובות: או לדבוק בגלות כדי לא ללכלך את הידיים, או להמתין בגלות עד שניתן יהיה להקים מדינה בלי ללכלך את הידיים. הצד השווה בשתיהן הוא שהם התגבשו בתחילת המאה העשרים. מאז ביטלה השואה את האופציה של רוזנצווייג, ומאורעות הדמים שליוו את שיבת עם ישראל לארצו הוכיחו שחיים שאינם נשענים על החרב אינם אלא חזון שווא.
ליבוביץ, שהיה ציוני, האמין בפוליטיקה מפוכחת השוללת הן את הפציפיזם הן את האוטופיה של הרב קוק: "היהדות אינה פציפיסטית, רק בחזון שאינו מחייב משתקף בה שלום עולמי, ואילו בהלכה… מוכרת המלחמה כחלק מן המציאות האנושית". ובמקום אחר כותב הוא: "הבא להורגך השכם להורגו הוא עיקרון כלל־אנושי טריוויאלי, שרק תלמידי טולסטוי וגנדי שוללים אותו".
כעת, כדי להבין את עמדתו של ליבוביץ בעניין ה"שטחים", אנסה להציג בפניכם בקיצור נמרץ את הגישות הפילוסופיות השונות ביחס למוסר. נהוג לחלק את שיטות המוסר לשתי גישות עקרוניות, ולהן מוסיף אני גישה שלישית. אוהב אני להמשיל זאת באופן הבא. ניתן להסתכל על מחזה תיאטרון משלוש נקודות מבט: זו של הסופר הכותב את המחזה, המייצג את האופן האידיאלי שבו הוא רואה בעיני רוחו את ההצגה; נקודת המבט השנייה היא זו של הבמאי, שצריך ליישם את הטקסט באופן פרקטי ולהפוך אותו להצגה המתנהלת על הבמה. ונקודת המבט השלישית היא של השחקן, שעבורו המשחק בהצגה הוא פסיכודרמה בעלת השפעה על נפשו הוא.
כך ביחס למוסר: הגישה הראשונה היא זו של "ייקוב הדין את ההר". היא מיוצגת למשל על ידי הפילוסופיה של קאנט, ולדעתי זו גם הייתה גישתם של החסידים בתקופת חז"ל. היא מדברת על חובות מוסריות נעלות, אף שלפעמים הן אוטופיות ויישומן במציאות עלול להיות לא מעשי ואף מסוכן. על פי גישה זו, אם אסור לשקר, הרי שאסור לעשות זאת גם כדי להציל אדם מיד רודפו.
הגישה השנייה כופרת בטוטליות של כללי המוסר, ומודדת את מוסריותה של כל פעולה ופעולה בהתאם לסיטואציה הקונקרטית שבפניה אנו עומדים. אותה פעולה יכולה להיות מוסרית בסיטואציה אחת, ולא מוסרית בסיטואציה אחרת. זו הייתה למשל גישתו של בובר, אך גם גישתם של רבים מחכמי היהדות לאורך הדורות. הגישה השלישית היא זו המדגישה את תוצאות הפעולות השונות על נפש האדם ואישיותו. פעולה לא מוסרית משחיתה את הנפש. גם לגישה זו יש ביטויים רבים בהגות היהודית (אצל הרמב"ן למשל), ולדעתי היא נמצאת גם בבסיס הגותו של אריסטו וממשיכיו.
בלי אוטופיות
כאן מגיעים אנו לדעותיו הנחרצות של ליבוביץ ביחס ל"שטחים". ללא ספק, בהיבטים רבים יונק ליבוביץ מהמסורת הקאנטיאנית ביחס למוסר. חייבים לדבוק ב"כללי המוסר", יהיה המחיר אשר יהיה. אולם מעניין לראות שליבוביץ דן בשאלת השטחים גם מהגישה המוסרית השלישית – הסכנה הגדולה לדעתו היא השחתת האופי הלאומי, הפיכת משטרנו למשטר קולוניאלי והפיכת צה"ל לצבא כיבוש: "לפיכך אין לנו ברירה, מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו, אלא להסתלק מן השטחים… וזאת ללא קשר לבעיית השלום".
ליבוביץ בחל ב"ימין המשיחי", אך נראה לי שלא אטעה אם אומר שהוא לא היה שייך לאותו שמאל המתאפיין לדעתי באמונה שקיומה של פוליטיקה מוסרית והכרה בזכויות האויב יבטיחו את קיומה ושגשוגה של המדינה – עמדה הנראית כמו "פסבדו השגחה" כנגד ה"פסבדו משיחיות" של הימין. נראה לי שלא הייתה זאת עמדתו של ליבוביץ. הוא דרש מאיתנו לקיים פוליטיקה מוסרית, מבלי להתחשב בתוצאותיה.
אולם בנקודה זו אינני מסכים עימו. לדעתי, צריך להבדיל בין אופי המוסריות הנדרשת מהאדם הפרטי, ובין זו הנדרשת בניהול מדינה. ייתכן שהפרט חייב לפעול לפי מוסר קאנטיאני ולנהוג בכל אדם העומד מולו כעולם ומלואו, בעל ערך אינסופי שלא ניתן למדידה. אולם בניגוד לכך, בהחלטות של מנהיגי מדינה, העמדה הנכונה חייבת להתחשב בתוצאות ואיננה יכולה להיות אוטופית. עם כל הצער שבכך, ערך האדם כבר איננו אינסופי, וכל החלטה – למשל חלוקת משאבים – חייבת לכלול הנהלת חשבונות מדוקדקת של חיי אדם בכל אחת מהאפשרויות. לכן, בניגוד לדעתו של ליבוביץ, דעתי היא שהמדינה חייבת להתנהל מנקודת מבט של הבמאי – וחייבת לקחת בחשבון את ההשלכות המעשיות של הפעלת הכללים המוסריים על אזרחיה.
