זהו ספר שונה מאוד מהמוכר בנוף הספרותי כיום. על כריכתו תמונה של אדם עטוי טלית בתפילה; שם המחבר – מאיר בן־שלום – אינו שמו האמיתי של המשורר; לשירים נלווים הערות שוליים רבות המתייחסות במפורש למקורות – מפסוקי תנ"ך ועד הלכות בשולחן ערוך, והספר יוצא בהוצאת מכון "שם עולם – המפעל להנצחת תרבות ומורשת היהדות".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שר החינוך מודיע: "בתי הספר יפתחו באחד בספטמבר"
– ארגוני המורים מעדיפים רווח פוליטי על פני החינוך
– ריחוק חברתי: גילוי האהבה הנעלה ביותר
בן־שלום הוא משורר חרדי המתגורר בבני־ברק, וספר שיריו, כמו כל ספר שירה לירית, עוסק ביסודות חייו: אהבת התורה והתשוקה לקרבת ה', שירי געגועים לרעיה המתה, וכמה שירים נוגעים ללב במיוחד בליבו של הספר, העוסקים בהתמודדות עם מצוקה דתית כמו ספקות באמונה, שאלת רב והיעדרו של אדמו"ר (נראה כי בן־שלום, בעקבות רמז זה ושימוש בשפה פנים־חסידית, הוא חסיד חב"ד).
מכיוון שהוא משורר חרדי, הדיבור השירי בספר הוא בעת ובעונה אחת אורגני לשפה הדתית והעולם הרוחני מחד, אך זר לקורא הישראלי מאידך. התחושה הזו איננה נובעת מהתכנים הדתיים וגם לא מהשימוש התכוף בפסוקים, אלא בשל התחושה של היעדר מסורת ספרותית: בעוד שהמשורר רווי וספוג בעולמות הקודש היהודיים על עושרם העצום, הוא נמנע מהשימוש בהם – אין בספר שירים במתכונת הפיוט, למשל.
בן־שלום בוחר לכתוב בעברית ישראלית, אלא שניכר ששפת השירה הישראלית אינה טבעית לו משום שהוא כמעט אינו מכיר אותה; מבחינה זו הקריאה ב"הרהור עצמי" היא קצת כמו מסע בזמן, ומזכירה את ספרי השירה הראשונים שנכתבו בעברית, שעה שמשוררי תקופת ההשכלה ניסו להשתמש בלשון הקודש של התנ"ך והמשנה כדי לגבש לעצמם שפה חדשה. התוצאה היא מין שעטנז (מותר ורצוי, כמו זה שבציצית) של השקפת עולם ושפה חרדית וישראלית. הספר נכתב בידי משורר הנאמן לשפה ולמבט החרדיים, אך מציג הסתכלות מורכבת על העולם, ויש בו מבט מלא אהבה וכאב כלפי דמויות ישראליות – מיהודים חובשי כיפת שמיים ועד לנער השופך מררתו בעקבות רצח רבין.
על אף יופיו ורגישותו, חשיבות סוציולוגית איננה מעידה על חשיבות ספרותית. "הרהור עצמי" הוא ספר מלא כנות ורגש הצועד אל מקומות עדינים, אך יש בו שירים שמעוררים קצת תחושה של קורס ביהדות, ולמרות הרגש הדתי העמוק שבהם נוטים לפשטנות לשונית ודידקטיות, או לפרגמנטים אישיים שאינם שירה. ועם זאת, במקומות (כמו בשיר להלן) שבהם הכותב מסיר מעצמו את הרצון לחנך או לפרש הכול דרך שפה דתית, עולה ובוקעת כתיבה כנה ונוגעת ללב.
אֲנִי כּוֹתֵב בְּעַל כָּרְחִי / וְשָׁר כְּשֶׁאֵין לִי עַל מָה, / מִכֹּחַ דַּחַף לֹא נוֹדָע / לִכְתִיבָה וּלְשִׁירָה הַשּׁוֹלֵט בִּי. / שִׁירָתִי שׁוֹמֶמֶת / מִכָּל הָגוּת וְרַעְיוֹן. / מִן הָרִיק אוּכַל לִתְפֹּר לִי / אַדֶּרֶת עֲנָוָה וְשַׁלְוָה / תִּפְרַח וְתִצְמַח שִׂמְחַת חַיַּי / מֵאֳדָמָה שׁוֹמֵמָה.
הרהור עצמי
מאיר בן־שלום
מכון שם עולם, 128 עמ'
