את עיקרו של ספר הזיכרונות "גיא צלמוות" כתב הרב סיני אדלר זצ"ל, שנפטר אתמול (שבת) בגיל 92, מיד בסיום מלחמת העולם השנייה. בספר מובאים לא מעט סיפורים של מסירות נפש לקיום תורה ומצוות: איך שכב בצריף ליד יהודי שלמרות הקור העז, הרעב והעייפות, למד מזיכרון דפי גמרא עם אותו ניגון ישיבתי. איך מסר את נפשו על הנחת תפילין למרות שהיה מדובר בגזר דין מוות אם ייתפס, או איך ביחד עם חבר נוסף, אמר את ההגדה של פסח או קיים את מצוות סוכה באושוויץ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– להתפלל בשביל עצמך זה לא אגואיזם בהכרח
– פוליטיקה כושלת ופקידות נחשלת: שינוי תפקוד המדינה הוא צורך קיומי
– "בנט מוזמן לשבת איתי, לא להקים גוף מקביל"
אבל בעיניי, הסיפור המרתק מכולם לא התרחש במחנה ההשמדה אושוויץ או במחנה גונסקירכן משם שוחרר הרב סיני בסיום המלחמה – אלא דווקא ביום שבו עלה לארץ.
מבית הבראה בפראג שם החלים והשתקם, טס הרב אדלר במטוס תובלה לאנגליה יחד עם מאות בני נוער ניצולי שואה מארצות שונות. הוא התבשר כי קיבל סרטיפיקט (אישור עליה בימי המנדט) ולאחר כמה חודשי המתנה עלה על אוניה בדרכו לנמל יפו.
בספרו כתב: "קשה לי להביע במילים את הרגשתי בשעה זו. לאחר הצרות והתלאות הרבות שעברו עלי בשנים האחרונות זיכני ה' בחסד גדול זה, לנסוע ולעלות לארץ ישראל…. בשבת כ"ב באדר א' קמתי בשעה מוקדמת. התפללתי ועליתי אל סיפון האונייה. לפתע נגש אלי אחד המלחים הצביע על רכס הרים שנראה באופק ואמר: 'אלו הרים של פלסטינה'. קשה היה לי להאמין שאני רואה בעיניי את ההרים של ארץ ישראל, ארץ שכל כך אהבתי מבלי להכירה, ובה תליתי את כל תקוות חיי. ארץ שהקב"ה בחר בה, ונתנה לנו, ארץ שאבותינו חיו בה, בה עמדו בתי המקש ונביאנו נבאו בה. זאת הארץ שממנה גורשו אבותינו לפני כאלפיים שנה, והנה אני הקטן, אוד מוצל מאש זוכה כעת ומתקרב אליה".
כשהרב סיני הבין שהאונייה תעגון בשבת, הוא מגיע למסקנה הלכתית שהירידה מהאנייה מותרת כשלעצמה, אך היא כרוכה בחילולי שבת של אחרים – ולכן החליט שלא לרדת. אחיו, שחיכה לו בנמל, קיבל דרך הפקידים שעלו לאונייה את ההחלטה: "ביקשתי למסור לו", הוא כותב בספרו, "שעבורי העלייה לארץ ישראל היא דבר יקר מאוד ואני מוכן לשלם על כך ביום ציפייה נוסף. ראויה השבת שנשמור אותה גם במצב מיוחד כזה".
בלילה מתחילה סערה חזקה מאוד שמקשה על הגישה לנמל, וכך ממתין הרב סיני – שעבר את כל מוראות השואה – עד יום חמישי באותו שבוע, ורק אז הוא יורד לאדמת ארץ ישראל שאליה כל כך השתוקק וחיכה, ונפגש עם אחיו.
המסירות לשמירת התורה והמצוות מתקיימות גם תוך כדי הניסיונות האיומים ביותר במחנות שבהם עבר: אושוויץ, מצעד המוות, מחנה מאוטהאוזן וגונסקירכן. בספר אחר שנקרא "דבר סיני – שאלות בגיא צלמוות ובארץ החיים" הוא דן כשזמנו וספריו מצויים, בשאלות הלכתיות שנתקל בהן בזמן ההישרדות הבלתי פוסקת. כך למשל הוא מספר שבגטו טרזין היו מקבלים בשר סוס, שנאמר לו שאם יקבלו חלב מיד לאחר מכן, מותר לשתותו מיד בלי להמתין כמקובל אחרי אכילת בשר כשר. בספרו הוא דן האם נכון הדבר.
במקרה אחר הוא מספר כי בנסיעה ברכבת מטרזין לאושוויץ בשבת, עשה אביו ז"ל קידוש על פרוסת לחם יבשה בתוך חושך מוחלט למרות שעל פי ההלכה, הדלקת נר בשבת אינה רשות, אלא חובה. בספרו הוא דן בשאלה האם מותר היה לערוך את הקידוש בחושך מוחלט.
בדיון הלכתי נוסף, מספר הרב אדלר זצ"ל את סיפור המעשה שהתרחש בערב פסח בשנת תש"ה במחנה מאוטהאוזן: "את מנת הלחם היומית חילקו לנו בשעות הצהריים. בתחילה רציתי להימנע מאכילת החמץ לפחות בשעות הראשונות של האיסור שמתחיל כבר בערב פסח בשעות הצהריים ולהמתין באכילתו עד למחרת היום וזאת רק כדי לזכור שפסח היום, ולתת איזה שהוא ביטוי לתחושה הפנימית. אחד האסירים, שנודע לו על כוונתי, הזכיר לי שעדיף לאכול את החמץ מיד כדי להימנע מהשהיית החמץ שאסורה גם בערב פסח אחר הצהריים. קיבלתי את דעתו וכך עשיתי. לאחר מעשה, ראוי לעיין האם אמנם צדקו דבריו".
מלבד ההיכרות עם סיפורו ומסירותו המופלאה למצוות ורצון ה' גם בתוך התופת הנוראה דרך ספריו, זכיתי לראיין את הרב אדלר לפני עשר שנים לעיתון "מעייני הישועה". ציינתי בפניו שלא מעט ניצולי שואה מספרים בדרך כלל סיפורים שמתארים את המקום הנמוך שנאלצו להגיע אליו ואילו הוא מספר בעיקר סיפורים על קידוש ה'. "זה בוודאי בכוונה", השיב לי הרב, "ראשית כל, אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אני חושב שהאנשים שהושחתו שם זה כמו שכתוב 'וירעו אותנו המצרים' – שעשו אותנו רעים. לא צריך לספר את זה, וזה לא התפקיד שלי לספר את הסיפורים הללו".
על השימוש של הנהגת המדינה בשואה כצידוק להקמת מדינת ישראל אמר הרב: "אני חושב שזה דברים בטלים. אנחנו אדונים על העולם? אני ודאי שמח ומודה לקב"ה וזה אמצעי אדיר אבל צריך מדינה בלי החשבון של השואה אלא בגלל שעם ישראל צריך להיות אדון לעצמו ולא תחת שלטון הגויים. הקב"ה הביא אותנו ממצרים או מבבל כדי שנגיע לארץ ישראל ונשמור את מצוותיו. יש חשיבות גדולה בהקמת מדינת ישראל, אבל זה מבטיח שלא תהיה עוד שואה? למה מפחדים מאיראן אם יש לנו מדינה? אני הייתי בטוח שאחרי השואה העם היהודי ייתן גט כריתות לכל העולם, יארזו את המזוודות ויגיעו לארץ ישראל".
לאחר עלייתו ארצה, למד הרב בישיבת חברון ומאוחר יותר היה ממייסדי ישיבת ההסדר הראשונה, ישיבת כרם ביבנה יחד עם ראש הישיבה הראשון שלה, הרב חיים יעקב גולדוויכט. בשנת תשכ"ב (1962) הוא מונה להיות הרב הראשי האשכנזי של העיר אשדוד.
בשנות השמונים, לאחר פטירת אשתו, עזב את הרב את אשדוד ועבר למבשרת ציון שם החל ללמד בכולל מר"צ שם גר עד לפטירתו.
