לאחרונה ציינו שבעים ושבע שנים להולדת המשוררת תרצה אתר. אתר חיה את חייה הקצרים והמרתקים בגבול צילו של אביה, נתן אלתרמן. כמשוררת ויוצרת מבריקה השאירה אתר, על אף שנפטרה והיא אך בת שלושים ושש, שירים רבים, מחזות, תרגומים וספרי ילדים. חייה לא היו קלים. לאחר שירותה בלהקה צבאית נישאה בגיל צעיר לשחקן עודד קוטלר, נסעה עימו לארצות הברית ללימודי משחק וחוותה באותה תקופה משברים נפשיים עמוקים. קשרה המורכב אך העמוק והאמיץ עם אביה הוביל לכך שאלתרמן נסע לניו־יורק על מנת להשיבה ארצה.
בספרו "חגיגת קיץ" (1965) פונה אלתרמן בשיר שלימים התפרסם כ"שיר משמר" ישירות אל בתו: "שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כּוֹחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ". לימים השיבה לו אתר ב"שיר הנשמרת", שבו בין היתר כתבה: "אבל אני שומרת את נפשי מהם וגם איני בוכה, אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה, אני ברוכה, אני ברוכה". השיח השירי ביניהם ככל הנראה מאפיין ומספק צוהר לשיח המציאותי בין השניים.
בבדידות ובקושי
סיפור חייה של אתר מעלה כצל את סיפורה של דמות בדיונית החולקת איתה את שמה, תרצה מינץ, גיבורת הנובלה "בדמי ימיה" אשר כתב ש"י עגנון עשרות שנים לפני הולדתה של אתר.
שתי נשים אלו, תרצה אתר ותרצה מינץ, דומות בבדידותן, בקשייהן הנפשיים בנישואין, בכתיבתן, בעיסוקן, בזיכרונותיהן ובאורח חייהן, במידה שהייתה לי לפלא.
תרצה מינץ, אשר בילדותה מתה עליה אמה והותירה אותה עם אביה הסוחר, פוגשת בנעוריה, בעת לימודיה בסמינר למורות, את אחד המורים, עקביה מזל. מתברר כי מזל היה אהובה הנכזב של אמה ואהבה זו נשמרה בסוד ממנה. תרצה מתאהבת בו עד כלות, ומערכת יחסיהם מתוארת במקביל לקריאתה של תרצה ביומן שכתב עקביה בימי נעוריו, המתאר את מערכת יחסיו עם לאה, אמה. עגנון מעמיד את התיאור הזה העולה מיומנו של עקביה כהקבלה לסיפורי יעקב מספר בראשית.
עקביה, המקביל ליעקב הן בשמו והן בסיפורו, היה סטודנט צעיר ועני לפילוסופיה בעת שהגיע לבית לאה. בעת שיטוטיו בעיר פגש בלאה (המקבילה לרחל של ספר בראשית) והיא הציעה להשקות אותו במים. לאחר הגיעו לביתה השתקע שם עקביה ולימד אותה ואת חברתה מינטשי גוטליב (המקבילה ללאה התנ"כית). לאחר שלאה ועקביה, התלמידה והמורה, מתאהבים ורוצים להינשא – משיא אביה של לאה את בתו לסוחר קטניות אמיד, מר מינץ, אשר לטעמו יוכל לכלכלה כראוי, ומגרש את עקביה מביתו. בכך למעשה הוא "מוכר" אותו בעד נזיד עדשים (קטניות). היומן של עקביה מזל מסתיים במילים: "כלו זיכרונות עקביה מזל".
אהבתה העיקשת של תרצה מינץ (בתה של לאה) לעקביה מזל מובילה לבסוף לחתונתם. אך לאחר מימוש תשוקתה הגדולה של תרצה, הסיפור מתאר את חייה האפורים והיגעים עם עקביה.
הסיפור כולו מתואר מנקודת מבטה של תרצה, כיומנה האישי. הסיפור מתחיל בתיאור שהוא אולי הנוגה ביותר בספרותו של עגנון: "בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה. כל היום ישבה בבית ומן הבית לא יצאה". היומן נחתם בביטוי: "כלו זיכרונות תרצה". מיד לאחר מכן, פסקת הסיום מתארת את מעשה כתיבת זיכרונותיה על משכבה בלילות: "בחדרי בלילות בעשות אישי את מלאכתו ואירא פן אפריע אותו ממעשהו ואשב בדד ואכתוב את זיכרונותיי. יש אשר אמרתי על מה כתבתי את זיכרונותיי, מה החדשות אשר ראיתי ומה הדברים אשר יש עמי להודיע אחריי? ואומר על אשר אמצא מרגוע בכתבי, ואכתוב ככל הכתוב בספר הזה".
מה הופך אדם למאושר
כאמור, הן תרצה אתר והן תרצה מינץ חוו דברים דומים. קווי דמיון רבים שוזרים בין האמת והבדיה, באופן המעמיד את המקריות באור פלאי.
ראשית, מערכות היחסים והמשולשים הרומנטיים המורכבים בדור הוריהן. אצל אתר, החיים של אלתרמן עם שתי נשים נודעו בציבור. לצד חייו עם אשתו ואמה של תרצה, השחקנית רחל מרכוס, הוא חי חלק מימיו עם הציירת צילה בינדר, שגם איירה מרבית מספרי שיריו. אצל תרצה מינץ, אמה לאה נישאה לסוחר מינץ בלחץ אביה, על אף אהבתה לעקביה מזל. שני משולשים מהופכים.
כמו כן יש דמיון מפתיע בקשר הקרוב אך המורכב של שתי הבנות עם אביהן. שתיהן היו בנות יחידות, וקשריהן עם האב חוו תפנית מפתיעה בגיל צעיר, עת שתיהן נישאו ועזבו את הבית (לניו־יורק ולנווה קיץ מחוץ לעיר).
הקשיים הנפשיים של השתיים הובילו אותן להתמקד בכתיבה. אתר כתבה קטעים ויצירות שונות בשהותה בניו־יורק ותרצה מינץ החלה בכתיבת זיכרונותיה, ושתיהן כתבו גם מכתבים לאביהן. בתקופה זו תרצה מינץ מעידה על עצמה שהייתה כ"אבן ללא תנועה" וכי ביקשה נפשה למות. אתר לעומתה (בתיאורו של אלתרמן) מתנהגת "כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב", אך גם "קופאת כמו שמחה".
באחד מסיפוריה שנכתב בעת שהותה בניו־יורק אתר כותבת כך: "רציתי לנבוח מצער, יבבה חדה ולא נגמרת, כאותו כלב מחריד המעיר אותי מזה שבועיים מדי עלות השחר… ואז נכנסו הזיכרונות, כך… באו למלא אותי באפלה ופחד. נכון שיש זיכרונות מוארים ונהירים אחרים. נכון שיש, איפה הם, אם כך?". עיסוקן של שתי התרצות בזיכרונותיהן, אצל זו כמפלט ואצל זו כאימה לנוס ממנה, אך לעיתים כנוסטלגיה טובה, מציג עד תום את הדמיון ביניהן.
גם בין האבות ישנו דמיון, על אף ההבדל המהותי באופיים – אלתרמן המשורר ואיש הרוח ומר מינץ הסוחר. אצל עגנון, לאחר נישואיה של תרצה לעקביה מזל חווה מר מינץ טלטלה גדולה בחייו. בעוד בתו היחידה מבלה את ימיה שלא בטוב, הוא מתחיל לקרוא בעיתונים ולשתות יין. דומה שבסוף הסיפור השינוי שחל במר מינץ הוביל אותו להידמות לאלתרמן.
החשוב ביותר בשותפות הגורל המפתיעה של תרצה ותרצה הוא ששתיהן תישארנה חקוקות בספרות העברית לדורות רבים. הכאב והמצוקה של אורח חייהן, שבדמיונן יכול היה להיות מושלם אך במציאות הוליד קשיים רבים, יצרו כתיבה שאין שנייה לה, המעוררת מחשבות רבות על השאלות מה הופך אדם למאושר, מהו משבר, כיצד משפיעה טרגדיה אישית על תא משפחתי ומנין נולדת כתיבה.
