יש הנוסעים לחוץ לארץ לצפות בנופים, אחרים אוהבים לבקר בשווקים, ורבים מעדיפים לבקר במוזיאונים. אבל אנוכי הקטן חסיד של ביקור בבתי כנסיות ובבתי קברות יהודיים. אם מסתייע מילתא ויש בית כנסת אשר בצדו בית קברות, הרי שאני מרגיש כמוצא שלל רב. בתי כנסת הם החלון כדי להבין ולהכיר את ההיסטוריה היהודית ואת הקיום היהודי של המקום שבו אני מבקר.
בכל מסעותיי, דבריו הבאים של הרב י"ד סולובייצ'יק עומדים כנר לרגליי. הרב סולוביצ'יק מסביר אמרה מוזרה של חז"ל: “רבי ישמעאל בן אלעזר אומר: בעוון שני דברים עמי הארץ מתים – על שקורין לארון הקודש ארנא [ארון], ועל שקורין לבית הכנסת בית העם" (שבת לב, א). העוון הראשון לכאורה מובן, שינוי מעמדו וקדושתו של ארון קודש לכדי ארון רגיל. אולם מה טבעה של העבֵרה השנייה? מה חמור כל כך בקריאת בית הכנסת בשם בית העם? משיב על כך הרב סולוביצ'יק (מתוך מאמרו "בית הכנסת: מוסד ורעיון"):
מדוע מגונה הוא הביטוי "בית־עם"? בית־הכנסת משכנה של כנסת ישראל הגדולה והנעלמה הוא, על פני הדורות כולם והתקופות כולן. בית־עם אינו אלא ביתם של בני דור ההווה. אולם, לא די בתפילה עם בני ההווה. יש לשאת תפילה עם עדת־הברית כולה, השרויה בבית־הכנסת, וממסתורין נורא זה נובעת קדושתו של בית־הכנסת. בעקבותיו נתלים ועומדים שלושה ממדי הזמן: העבר טרם חלף, העתיד כבר הינו, ואנו, העשרה, המניין ההווה, כורכים יחדיו עבר ועתיד… יש כנסת ישראל גלויה, המורכבת מבני דורנו, שלושה עשר מיליוני בני אדם, ויש כנסת ישראל טמירה, החובקת כל יהודי שחי אי־פעם ולא את בני דורנו לבדם.
דברי הרב סולוביצ'יק מלמדים אותנו שיש לראות את הקיום היהודי בכלל ואת בית הכנסת בפרט לא רק כביתם של בני דור ההווה. דורות העבר ודורות העתיד מתחברים יחד בבית הכנסת. כאשר אדם מתפלל בבית הכנסת הוא מתחבר לקולם, בכייתם ותפילתם של בני הדורות הקודמים אשר שפכו את ליבם לפני אבינו שבשמים במקום ובכך גדולתו. כך הרגשתי במסעי האחרון בעקבות בתי כנסת בטורקיה.
30 יהודים בלבד
כיום מפוזרים בטורקיה כ־60 בתי כנסת. בחלק מהם מצאתי מניין מתפללים, באחרים פגשתי את היהודי האחרון המחזיק את מפתח בית הכנסת. בחלק מהמקומות התפללתי בבתי כנסת שהפכו למסגדים, במקומות אחרים מצאתי בתי כנסת ריקים, ששימשו רק כזיכרון למה שהיה ואיננו עוד. לעיתים כל שמצאתי הוא בניין חרב, ואף על פי כן הצלחתי לשמוע את הקולות של המתפללים שעדיין מהדהדים בכל מקום.
בתי הכנסת קרויים בפי יהודי טורקיה "קהילה" או "קהל" (בלאדינו "קאל"). כך, למשל, השם "ק"ק בית ישראל" משמעו בית הכנסת הקדוש "בית ישראל". המבנה הכללי של בתי הכנסת שבהם ביקרתי הוא מעגלי. הבמה באמצע והמושבים בעיגול או ריבוע סביב לה, לקיים מה שנאמר במעמד הר סיני "והגבלת את העם סביב".
התחלתי את מסעי בנסיעה לאנטקיה וגזיאנטפ (בעבר אנטפ) בדרום טורקיה, 30 קילומטר מהגבול עם סוריה. משם המשכתי לקירקלרלי, צ'ולו, אדירנה (היא אדריאנופוליס), צ'נקלה, בורסה ואיסטנבול (על ביקורי בבתי הכנסת באיזמיר ובאיסטנבול כתבתי בעבר במדור זה).
העיר אנטקיה נקראה בעבר אנטיוך או אנטיוכיה, ונחשבה למרכז יהודי חשוב. המסורת מספרת שחנה ושבעת בניה קבורים באנטיוכיה וייתכן שסיפורם המופיע בספר המקבים התרחש שם. העיר אנטקיה הוקמה במאה הרביעית לפנה"ס וצורפה לשטחים העות'מאניים על ידי יבוז סולטן סלים ב־1515. העיר מוזכרת בתלמוד הירושלמי בשמה הקדום: "לשלוש גלויות גלו ישראל: אחת לפנים מנהר סמבטיון, ואחת לדפני של אנטוכיא, ואחת שירד עליהם הענן וכיסה אותם" (ירושלמי סנהדרין י, ו), וכן במדרש רבה: "בשעה שעלה נבוכדנצר לכבוש את יהויקים עלה וישב בדפני של אנטוכיא. ירדה סנהדרי גדולה לקראתו. אמרו לו: הגיע זמנו של בית הזה ליחרב, אמר להם לאו".
ראשוני היהודים באנטקיה הגיעו אליה מהאי קורפו לפני כ־400 שנה. מאוחר יותר הצטרפו אליה גם יהודים מחלב שבסוריה. יהודי אנטקיה היו בקשר קרוב עם אנשי דמשק וחלב, והרבנות הראשית של חלב הייתה אחראית לרבנים ולשוחטים של הקהילה. לפני מלחמת העולם הראשונה גרו בעיר כ־200 משפחות יהודיות ואילו כיום חיים במקום כ־30 יהודים בלבד. יהודים אלו מקיימים בכל שבת מניין בבית הכנסת היחיד שנשאר בעיר, מתוך כ־15 אשר היו בה בעבר.
באחד הבקרים הלכתי להתפלל שחרית עם נשיא הקהילה בבית הכנסת היחיד שנותר בעיר. לא היה שם מניין אבל התפילה הייתה מיוחדת. פתיחת ארון הקודש הייתה עבורי חוויה ייחודית, שכן בתוכו מצויים שמונה ספרי תורה שהוברחו מחלב. ספרי תורה אלו כתובים על גוויל וללא ספק הם בני מאות שנים. באותו מעמד של פתיחת ארון ביקש ממני נשיא הקהילה, יהודי חם ואוהב עם ישראל אשר קיבל את פניי בשירת "הבאנו שלום עליכם", לברך אותו.
ניסיון מעבר כושל
בביקור באנטקיה, הלכתי לבקר מספר יהודים בעלי חנויות בשוק המקומי. אחד היהודים שפגשתי סיפר לי שהוא נוסע פעמיים בשנה 600 קילומטר לדמשק לבקר 12 משפחות יהודיות אשר נותרו בעיר וחיות את יהדותן בסתר. הוא מבקר אותן לפני פסח כדי להביא להן מצות ולפני סוכות כדי להביא להן את ארבעת המינים. התרגשתי ממסירות הנפש של היהודי ועלה במוחי רעיון. כיוון שאנטקיה נמצאת ממש מול העיר ההיסטורית חלב, שבה הייתה קהילה יהודית מפוארת, ביקשתי מאותו יהודי שילווה אותי ויחד ננסה לעבור את הגבול לסוריה כדי לגלות אם נותרו בחלב יהודים בודדים. בסך הכול היה צריך לנסוע כ־60 קילומטר כדי להגיע ליעד.
היהודי הופתע מבקשתי אבל לאחר שכנוע קל הוא הסכים לנסות. נסענו ביחד ברכב לגבול. אם עד לפני כמה חודשים באזור הגבול היו לוחמים רבים של דאעש, היום הוא מוצף בפליטים המחפשים מקלט על אדמת טורקיה. עברנו את הגבול ויצאנו מהמדינה. הגענו לדלפק ההגירה בסוריה ומסרתי את דרכוני מתוך תקווה ותפילה שאצליח להגשים את חלומי לבקר בחלב. לאחר עיון של מספר דקות בדרכון הפקיד פנה אליי ואמר: "אתה יכול להיכנס לסוריה אבל עליך לנסוע למדינה אחרת לקבל ויזה בדרכונך ואז תוכל להיכנס". חזרנו לגבול הטורקי כלעומת שבאנו.
בגזיאנטפ אין כיום יהודים. בעיר התגוררו אלפי יהודים, שהגיעו ברובם מסוריה, אך בשנת 1970 עזבו כולם את העיר. בית הכנסת היחיד הנמצא ליד השוק העירוני שופץ בשנת 2012 על ידי העירייה המקומית והקהילות היהודיות בטורקיה, והוא משמש כיום מעין מוזיאון – אין בו ספרי תורה וגם לא ספסלים אלא רק היכל בחזית ובימה במרכז. המעניין הוא שגם בעבר לא היו בבית כנסת זה מושבים, והמתפללים היו יושבים על שטיחים ומחצלות קש בעת התפילה.
יש המסבירים שהשם הטורקי גזיאנטפ קשור לשם "עין טב" המוזכר בתלמוד: "אמר לו רבי לרבי חייא: זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח סימנא – דוד מלך ישראל חי וקיים" (ראש השנה כה, א). בבית הכנסת בגזיאנטפ התפללתי תפילת מנחה וגם שם שמעתי את ששמעתי לאורך כל מסעי – את קולות הדורות הקודמים.
