פרשת מטות-מסעי: בביתו במדבר

פרשת מסעי משמשת אפילוג לתקופת המדבר. כפי שנהגנו לכל אורך הספר, נעיין במשפטי המדרש הראשונים לפרשה:

הלכה: מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מהו שיחלל את השבת? כך שנו רבותינו: מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "כואב הלב על הזלזול": עובדי החינוך שנותרו מאחור
– בג"ץ קבע מועד לדיון בעתירה נגד ממשלת החילופים
– "אין כסף, השיקים חוזרים": הסוחרים ברש"פ מיואשים

המדרש פותח בשאלה ההלכתית של הימלטות מרודפים בשבת, ומביא את הכרעת "רבותינו" שההימלטות מותרת אפילו כשהיא מחללת את השבת.

בהקשר זה מספר המדרש:

מעשה שבאו לגדולי ציפורי כתבים רעים מן המלכות. הלכו ואמרו לר' אלעזר בן פרטא: רבי, כתבים רעים באו לנו מן המלכות, מה אתה אומר, נברח? והיה מתיירא לומר להם בִרחו. ואמר להם ברמז: ולי אתם שואלים? לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד. מה כתיב ביעקב (הושע יב): "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב", וכן במשה (שמות ב):"וַיִּבְרַח מֹשֶׁה", וכן בדוד (שמ"א יט): "וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט". וכן הוא אומר (ישעיה כו): "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ". אמר להם הקדוש ברוך הוא: וכאלו כל גדולי עולם יראו וברחו מן שונאיהם.

כשרבי אלעזר נדרש להכריע בשאלת סדרי העדיפות שבין סכנה אפשרית להימלטות בשבת, הוא מביא דוגמאות לבורחים גדולים, מאבות האומה. ההימלטות אל מחוץ לסיטואציה קשה, היא אפשרות סבירה והגיונית במציאות. אל רצף דוגמאות הבורחים מצטרפת המובאה מנבואת ישעיה: "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ, חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם". ישעיהו מבקש מהעם להתכנס אל החדר על גבולותיו המגינים, ולהסתגר בו עד יעבור זעם. זו בריחה אחרת, פנימה.

יומן מסע

ממשיך המדרש:

כל אותן ארבעים שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח, אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם במה שהייתי עמכם. ולא עוד, אלא כמה נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם, שנאמר "נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב" (דברים ח), ולא הנחתי אותם להזיק אתכם. לכך אמר הקב"ה למשה, כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שיהיו יודעים מה נסים שעשיתי להם.

התיאור של שנות המדבר אחר לגמרי, הפוך, ממה שראינו למעלה. ארבעים שנות המדבר חלפו בלי בריחות. במדבר עומד העם במלוא נוכחותו לפני אויביו המגולמים בתיאור "נחש שרף ועקרב", וזאת מכוח ובזכות הניסים שאפפו אותו והגנו עליו.

חוויית המדבר מועמדת פה על ידי חכמים כמנוגדת להיסטוריה היהודית כולה, המשתרעת מימי יעקב (ישראל) הבורח, דרך ימי ישעיהו ועד ימי חכמי המדרש. תולדות האומה מזוהות כאן עם חוויית הבריחה וההימלטות, שהיא מצב קיומי נפשי ההופך להיות חלק מהזהות היהודית. אבל כשעומדים מול שנות המדבר, האמירה היא אחרת: זה לא חייב להיות כך. המדבר מעניק פרספקטיבה אחרת של 42 מסעות שיש בהם הוויית ביטחון, ומציע אפשרות לזהות העומדת על שלה ומתעמתת עם אויביה בלי פחד, בזכות.

בין ארבע קירות

השאלה ההלכתית שבה פותח המדרש תמוהה, שהרי הכלל "פיקוח נפש דוחה שבת" ידוע. אבל ייתכן שיש פה רצון להעמיד את תנועת הבריחה אל מול תנועת השבת. השבת ניתנה במדבר, והציווי הראשון שקיבל העם היה "אל יצא איש ממקומו" בפרשת המן. הדבר הראשון שהשבת יוצרת הוא את המרחב, על ידי הגבלת היציאה. המקום הנוצר הוא מקומו של האדם, בו נבנים חייו. בין הקירות מתגבשת הזהות, האישית והמשפחתית. "קירות ביתו של אדם מעידים עליו" (תענית יא, ע"א) – הם זהותו הפנימית, הגרעין שמאפשר אחר כך גם גדילה החוצה.

השבת ניתנת בכניסה אל המדבר. מרכיבי המדבר והשבת דומים – שניהם מרחבים שכל הצרכים מסופקים בהם. במדבר יש אוכל, מים וענני כבוד שמגינים. שמלתם ומנעליהם של ישראל לא בלו, כמו רחם שעוטפת ומזינה. השבת דומה לכך. אין יציאה החוצה, כי ההכנות לשבת יצרו תנאים של כבוד ועונג. המרדף אחרי מה שבחוץ נגמר, ואין בו עוד צורך. כל זאת מול הבריחה שהיא גילום של אי־היכולת להגן על עצמי, ליצור את המרחב האישי שמאפשר חיים. הבריחה היא תנועה של גלות במלוא המובן הקיומי של ההוויה הזו. ובמדבר אין לגלות ולבריחה הזו דריסת רגל.

בהפטרה לפרשת מסעי נקרא את הפסוק המפורסם מראשית נבואת ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". במדבר הוקם הבית הראשון, אוהל ההתוועדות, וזה דבר שהוא בלתי נשכח למרות כל הקשיים שנלוו לו. המדבר הופך ממקום פיזי לישות שניתן לומר עליה דבר, שניתן לדבר בה, שיש עימה יחסים. המדבר הפך ל"אות" שמאותת על משהו, קצת כמו השבת.

ולמה חשוב לומר את כל זה בסיום הספר? נראה בעיניי שפרשת מסעי היא לא רק סיכום התקופה, אלא ניסיון לומר משהו גם על ההמשך. ההשקעה הגדולה של התורה ומפרשיה בסיפור המדבר וניסיו, בפירוט ובהרחבה, מבקשת להנחיל בנו משהו גם הלאה, אל חיי הארץ והטבע. משהו מהוויית המדבר ומאפיוניו יכול וצריך להמשיך אל חיי העם בארץ.

העולם הוא עולם המעשה. שישה ימים אנו טרודים בתיקונו ובבנייתו, ורק שביעית מזמננו אנו מעידים על בריאתו ומחקים את שביתתו של הקב"ה. השבת מטעימה אותנו משהו מהוויית העולם הבא, עולם שכולו טוב של שפע חומרי ורוחני, מציאות שבה אפשר לחוות נוכחות אלוהית ולחסות תחת כנפי השכינה. השבת נותנת לנו בית ונוטעת בנו את האיכויות שלו, יוצרת את זהותנו ומזכירה אותה. השבת מזכירה לנו את המדבר, ביתנו הראשון, ומתוכו נובעים געגוע ותשוקת המפגש: "אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שיר השירים ח).