נקודת המוצא של הספר נדירה ומסקרנת. חנה טואג היא סופרת דתית־לאומית, אישה בעלת הכרה דתית עמוקה וקבלית באופייה. ועם זה, עוד בספרה הקודם "הרובע הקטן" פיכה מוטיב של שכנות טובה עד קרבת נפש בין יהודים לערבים – ובספרה זה, "אהבה מסותרת", המוטיב היה לנושא, וקרבת הנפש הייתה לנישואים. המבט של טואג פיוטי, האהבה היא לב עניינה, ההווי הערבי מסתלסל בערבסקות רומנטיות מתוקות כריח נרגילה, הקשיים והאסונות המלווים את חיי הזוג המעורב אנושיים מאוד – לאן תוליך זאת המחברת, היהודייה הגאה?
טואג נלחמת בפיתוי הדידקטי האורב לה מכל צד. משמאל פוער פיו פיתוי החיבוק הצפוי מצד הממסד הספרותי והתקשורתי: תני לנו מהדורה חדשה של סיפור ליאת וחילמי מ"גדר חיה" של רביניאן! תני לאהבה לנצח, אם לא בעלילה לפחות ניצחון מוסרי! ומימין מלהטת חרב ההתבוללות וקוראת לסופרת: תני לנו בעל ערבי מכה, הכולא את היהודייה הפתיה! הראי לקוראות שרע ומר להתבולל! נהיותיה של טואג אחר הרגש, אחר אידיליה יהודית־ערבית וגם אחר נצח ישראל מפלסות בין התהומות הללו דרך זהירה.
זו דרך המתפתלת לאיטה בנופים של אהבה ושל חיי נישואים מסובכים. אהבתם של ורדה המתאסלמת וחמודה בעלה המוסלמי עדינה ועשירת תוכן, אך היא נתקלת בעוינות הלאומנית מצד הסביבה, וגם בנסיבות משפחתיות של אסונות ומקרי מוות ושל מכשולים בהולדה ובגידול הילדים. ציר ההווה של העלילה, שממנו אנו נזרקים לעיתים אל תחנותיו המוקדמות של הקשר בין השניים, הוא אמצע העשור השני לנישואיהם. הם חיים בכפר ערבי ליד צפת, בצל תופעות אקטואליות כגון התגייסות של קרוב משפחה לדאעש. באהבתם של בני הזוג שזור ומתעבה פתיל של מתיחות, אך לרוב אורך הספר נדמה הזיווג היהודי־ערבי הזה עניין שכיח למדי, נטול אלימות, ודי מוצלח אפילו.
הנסיבות דוחפות את ורדה בהדרגה להכרה כי מקומה אינו בכפר. טואג מיטיבה לארוג את שטיח האירועים והדמויות המקדם את העלילה אל ההכרה הזו. ישנה למשל החותנת, שמאז אובדן שני ילדיה בתאונת רכבת מאשימה את היהודים בכל רע, ועל כן נוטרת לוורדה וגוזלת ממנה את בנותיה. אנו זוכים לתמונה חיה של הכפר הערבי בן זמננו, על ריבוי פניו ועל ההתרוצצות המתרחשת בו בין שאיפת השתלבות לבין בדלנות ואסלאמיזם. עדיין, חסרה לי חקירה מעמיקה יותר בנפשה של ורדה, הבנת המנגנונים הפסיכולוגיים שאפשרו לה לעשות את הצעד הקיצוני שעשתה. ואולי – יש סימנים לכך – התאסלמותה נראית למחברת מעשה כמעט רגיל.
פגם עקבי בספר הוא הכתיב של המילים הערביות הרבות. לא חייבים להשתמש בכללי התעתיק המדעי, אבל ראוי לנקוט כתיב שישקף איכשהו את ההגייה. אפילו כינוי הגוף החבור של האות כ, הזהה לזה שבעברית, משובש ונכתב ב־ק ("שו איסמק", מה שמך). גרש ניתנת על ח (והופכת אותה ל־כ רפה) דווקא היכן שלא צריך (למשל בשם חמודה); והמצאה חסרת שחר של גרש על ו לציון צליל w, כגון בשם ורדה, דוקרת את העין ומחבלת באותנטיות.
