עצמאות מחשבתית וחינוך למורכבות: משנתו של הרב עמיטל

בערבו של יום ג' בכסלו תשכ"ט, ערב גשום וקר, נפתחה בכפר־עציון ישיבת ההסדר "הר עציון". כשהתלמידים התכוננו לתפילת ערבית ראשונה בישיבה, עלתה השאלה באיזה נוסח יתפלל החזן – אשכנז או ספרד. הוחלט להתקשר לראש הישיבה הרב יהודה עמיטל, ששהה בביתו בירושלים. התלמידים התקשרו לרב דרך המרכזייה של הבסיס הצבאי הסמוך, והוא ענה להם: "הישיבה היא אתם ואתם תחליטו. אם קשה לכם להכריע, תִּספרו ותחליטו לפי הרוב". באותו סגנון השיב הרב עמיטל לתלמידיו גם כששאלו אותו באיזו תדירות מן הראוי שיבקרו בבתיהם: "אתם חבר'ה מבוגרים, תחליטו לבד".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כך נחזיר את מעמד המורה למקומו הראוי
– מחאה לא תרבותית: כשגיא פינס מתבלבל
– "אין כסף, השיקים חוזרים": הסוחרים ברש"פ מיואשים

הטלת האחריות על התלמידים לא נבעה אצל הרב עמיטל מבריחה אישית מקבלת אחריות. הוא הקפיד להיות מעורב בכל החלטה שהייתה חשובה בעיניו, ועם זאת ראה לנכון לשדר לתלמידים שהישיבה היא שלהם והם האחראים העיקריים לעיצובה.

האחריות האישית שהרב עמיטל חינך אליה את תלמידיו לא הצטמצמה רק לתחום סדרי הלימוד בישיבה. פעמים רבות סירב לענות גם לשאלות אישיות, משום שרצה לחנך אותם לאחריות ולעצמאות מחשבתית. "אני לא הרֶבֶּה שלכם", אמר להם שוב ושוב, וסירב לקבל בעבורם החלטות שלדעתו הם היו צריכים להחליט בעצמם. לא פעם גיחך על מנהגם הנפוץ של בחורי ישיבה לשאול רבנים שאלות מיותרות שאינן קשורות כלל להלכה אלא להפעלת שכל ישר. כך למשל היה נוהג לספר על בחור שבא לשאול את הרב שלו האם במעמדו כתלמיד חכם מותר לו לרוקן את פח הזבל בביתו. "והרב התיר לו", לגלג הרב עמיטל.

"אני לא ספרייה"

גם בשאלות הלכתיות השתדל הרב עמיטל לחנך את תלמידיו לנטילת אחריות אישית באמצעות לימוד עצמי של ההלכה. כשאחד התלמידים ניגש אליו פעם בשאלה פשוטה שניתן למצוא לה תשובה בספרי ההלכה, אמר לו הרב עמיטל: "סלח לי, אבל אני לא ספרייה". לעיתים, כשתלמיד ניגש אליו ושאל אם מותר או אסור לעשות דבר מה, היה הרב עמיטל מוביל אותו אל התשובה במקום לענות לו: "למה אתה חושב שאסור? ולמה שיהיה מותר? תגיד אתה בעצמך מה אתה חושב". גם כשנתן תשובה לתלמיד, הוא השתדל לא להתייחס אליה כהוראה לציבור. לעיתים אפילו אמר לתלמיד בפירוש לא לפרסם את התשובה שקיבל, כדי שלא תהפוך להוראה. הוא רצה שהתלמידים יבררו בעצמם את ההלכה ולא שיְחַקו אותו. "אני לא רוצה עמיטלים קטנים", נהג לומר להם בהזדמנויות שונות.

החינוך לעצמאות מחשבתית וללקיחת אחריות אישית היה אחד מאבני היסוד במשנתו של הרב עמיטל. עשר שנים לאחר פטירתו, נדמה שהמסרים הללו נעשים יותר ויותר רלוונטיים. בשנים האחרונות אנו עדים לתופעות של ריבוי בשאלות רב, הן בתחומים הלכתיים שבהם התשובה יכולה להימצא בקלות על ידי השואל והן בתחומים שאינם קשורים להלכה. די לקרוא את השאלות שמופיעות במדורי השו"ת הסלולרי בעלוני בתי הכנסת או את השאלות באתרי האינטרנט, כדי להיווכח בחוסר הביטחון העצמי ובעצלנות המחשבתית של השואלים.

החינוך לעצמאות מחשבתית בא לידי ביטוי גם בתפיסתו של הרב עמיטל בנוגע ל"דעת תורה". הרב עמיטל סבר שבתחומים שאינם הלכתיים – שאלות פוליטיות, ביטחוניות או רפואיות – אין מקום לשאלות רב:

היום זה הפך להיות מובן מאליו. גם חלק מאנשי הציונות הדתית החשים רגשי נחיתות תרים אחרי "דעת תורה". אבל במקורות – ברמב"ם, בשולחן ערוך או בשאר פוסקים – אין כל הד לכך שבתחומים שאינם הלכתיים יש לשאול "שאלת חכם"… במקום שבו נולדתי וחייתי עד גיל שמונה לא שמענו מעולם על מונח כמו "דעת תורה". כמובן, בשאלות הלכה היו פונים לרב. לא אחת היה הרב זועק חמס ומשמיע קולו גם בשאלות מוסריות. אבל תפיסה שלפיה כל ענייני הקהל נחתכים על פי הרב? לא היה כדבר הזה, זו תופעה חדשה. (מתוך שיעור שניתן בישיבת הר עציון בשנת תשנ"ז)

גם המסר הזה הפך לרלוונטי יותר בעשור האחרון בציונות הדתית. אנו עדים לפוליטיקאים הממתינים למוצא פיהם של רבנים בסוגיות שאינן הלכתיות, לקהילות דתיות המעדיפות שרב הקהילה יחליט עבורם בסוגיות ציבוריות במקום לנהל דיון ולקבל החלטות באופן דמוקרטי, ולאנשים פרטיים המבקשים שרב יכריע עבורם בסוגיות רפואיות או כלכליות.

מזמין את החולקים

העצמאות המחשבתית והבירור העצמי מביאים פעמים רבות למפגש עם השקפות שונות ומגוונות. גם כאן, הרב עמיטל נשא דגל של חינוך למורכבות והדגים בחייו פתיחות וביטחון בהבאת עמדות שונות משלו. אחד הצעדים המפתיעים היה הזמנתו את הרב אהרון ליכטנשטיין, זמן קצר לאחר הקמת הר עציון, לכהן כראש ישיבה לצידו. למעלה מארבעים שנה הנהיגו הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין את הישיבה בשותפות מלאה כשהם מפגינים זוגיות מפליאה ומעוררת השתאות, חרף הבדלים לא מעטים ביניהם, בלימוד ובהשקפה.

כשהרב ליכטנשטיין הגיע לישיבה, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, הרב עמיטל הרבה לדבר על מדינת ישראל במונחים של גאולה ברוח משנתו של הראי"ה קוק. הרב ליכטנשטיין, לעומתו, כתלמידו וחתנו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, התייחס בספקנות להגדרת המדינה כ"אתחלתא דגאולה". בהתייחסו לאווירה המשיחית ששרתה לאחר מלחמת ששת הימים, אמר לא פעם לתלמידים – בנימה מעט צינית – שאינו רואה את המשיח מסתובב ברחובות ירושלים.

התלמידים התקשו לקבל את עמדתו וחלקם אף ניהלו איתו ויכוחים סוערים בנושא. הם באו, מתוסכלים, "להתלונן" על הרב ליכטנשטיין בפני הרב עמיטל, והוא בתגובה מסר שיחה הפוכה לגמרי בתכניה, חוצבת להבות. התלמידים לא הסתפקו בכך, וניסו לרמוז לו שיקרא את הרב ליכטנשטיין לסדר. על כך הוא הגיב: "הרב ליכטנשטיין אדם גדול. הוא צריך להשמיע את שנראה לו נכון להשמיע. תשמעו אותו, תשמעו אותי, ותחליטו".

כעשור לאחר מכן החל הרב עמיטל להשמיע בפומבי עמדות מדיניות מתונות. לקראת סוף שנות השבעים התנסח בחיוב על הסכם השלום עם מצרים, ובהמשך התנגד למאבק נגד עצירת הנסיגה מסיני. נקודת הציון הבאה בגיבוש זהותו הציבורית החדשה הייתה במלחמת לבנון, כשהתנגד לכיבוש ביירות ותבע הקמת ועדת חקירה על אירועי סברה ושתילה שאותם הגדיר כחילול השם.

גם בשלב הזה הוכיח הרב עמיטל פתיחות לעמדות שונות בתוך ישיבתו. בערב שבו הסביר לראשונה את עמדותיו לתלמידים, אִפשר לחנן פורת, אז חבר כנסת בסיעת התחייה, לחלוק עליו בבית המדרש. הוא הזמין את פורת בתנועת יד רחבה ובמאור פנים לעלות לדוכן ולשאת דברים מהמקום שבו נשא הוא את דבריו. לא בכל יום מאפשר ראש ישיבה לאדם שכבר אינו נושא בתפקיד בישיבה, לצאת חוצץ נגד דבריו בנאום מול כל התלמידים בבית המדרש. כשפורת סיים את דבריו הנוקבים, הרב עמיטל לא ביקש להגיב עליהם. מבחינתו, התלמידים שמעו כבר את דבריו ויכולים כעת לשפוט בעצמם.

ביקור באוהל המחאה

כעשור לאחר מכן זכיתי לראות מקרוב את פתיחותו של הרב עמיטל כלפי עמדות שונות משלו. חורף 1993 היה חורף קשה במיוחד בעבור המתיישבים ביש"ע. לא רק שמחאתם הגוברת נגד הסכם אוסלו לא זכתה להישמע, פיגועי טרור קשים ערערו את שגרת חייהם. חלק ממחאת הימין באותם ימים הופנתה נגד כוונת ממשלת ישראל למסור נשק למשטרה הפלסטינית, במסגרת מימוש הסכם אוסלו. הרב יעקב מדן, אז ר"מ בישיבת הר עציון, פתח בשביתת רעב תחת הכותרת "אל תתנו להם רובים". במשך עשרה ימים ישב הרב מדן באוהל השביתה שהוקם ברחבת המשביר לצרכן בירושלים, קיבל את פניהם של התומכים במאבקו ומסר שיעורי תורה לאורחיו הרבים. הייתי אז תלמיד שיעור א' בישיבת ההסדר החדשה בירוחם.

באחד הימים נסענו מהישיבה לבקר את הרב מדן, לשמוע ממנו שיעור תורה ולחזק אותו במאבקו. במהלך השיעור הגיע לפתע לאוהל הרב עמיטל, שלא הסכים עם עמדתו של הרב מדן. למרות חששותיו, הוא תמך אז בהסכמי אוסלו. בגלל קרבתו ליצחק רבין הוא גם חשב שיצליח להשפיע על ההסכמים ולדאוג לעתיד ההתיישבות ביש"ע. את מסירת הרובים לפלסטינים ראה כעניין סמלי בלבד. ובכל זאת, כחלק מהשקפתו הפתוחה, הגיע הרב עמיטל לברך את תלמידו על עצם יציאתו מבית המדרש כדי למחות על דבר שמכאיב לו ושמנוגד בעיניו לטובת עם ישראל.

כדי להמחיש את שביעות רצונו מהמעורבות החברתית שגילה הרב מדן, חזר הרב עמיטל וסיפר לנו, הנוכחים באוהל, את הסיפור שסיפר אינספור פעמים לתלמידיו על בעל התניא, נכדו והתינוק הבוכה. "הרב יעקב", פנה הרב עמיטל לרב יעקב מדן, "אתה יודע שאני, עקרונית, מתנגד לשביתות רעב, וגם את המפה הפוליטית אני רואה אחרת ממך, אבל לא אוכל לומר לך שאיני מרגיש גאווה מול תלמיד המחזור הראשון של הישיבה, שמקיים את המסר החינוכי הזה: כשילד יהודי בוכה, הוא סוגר את הגמרא ודואג לבכיו של התינוק".

נדמה שהחינוך למורכבות ואי־ההתרגשות משמיעת דעות שונות, הם מהמסרים החינוכיים הרלוונטיים ביותר במשנתו של הרב עמיטל. בשנים האחרונות חווה העולם הדתי־לאומי תופעות של סירוב לדיאלוג עם בעלי השקפות מסוימות, פסילה של בתי מדרש או של רבנים מסוימים וספריהם, ובעיקר חשש מהתמודדות עם קולות שונים ומגוונים בעולם התורה. עשור לפטירתו של הרב עמיטל, רבים מתלמידיו מזדהים כיום עוד יותר עם המשנה החינוכית שביקש להנחיל.