תורת הניגון של הרב עמיטל

עשר שנים חלפו מפטירתו של מייסדה של ישיבת הר עציון וראשה במשך עשרות שנים, מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל, בכ"ז בתמוז תש"ע. הגותו של הרב עמיטל הייתה עשירה, מקורית ומורכבת, ושילבה מחויבות למסורת, תביעה למצוינות בלימוד תורה ושאיפה לחיים של עבודת ה', יחד עם נכונות להתחדש, הכרה במוסר הטבעי של האדם מעבר להלכה הפורמלית, והבעת הערך של חיים טבעיים ללא סטייה מנורמות אנושיות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המעתיקים באקדמיה של היום הם הרופאים של מחר
– כך נחזיר את מעמד המורה למקומו הראוי
– בג"ץ קבע מועד לדיון בעתירה נגד ממשלת החילופים

במרכז הגותו של הרב עמד האדם, על מעלותיו וחסרונותיו. הרב הדגיש, בין היתר, את מקומו של המוסר הטבעי של האדם, שאמור להדריך אותו מעבר להלכה הפורמלית במקרים מסוימים. הוא שלל את הגישה הסוברת שהתייחסות למוסר הטבעי ממעיטה את חשיבות התורה, וטען כי "לפי תפיסה זו, המקנאת, לכאורה, לכבודה של תורה, נוצר נתק בין הקב"ה כיוצר האדם, ובין הקב"ה כנותן התורה" (והארץ נתן לבני אדם, עמ' 27). הרב הרבה לדבר על התמודדות עם סתירות שבין ההלכה למוסר הטבעי, שניתן וצריך למצוא להם פתרונות מגשרים. הוא עסק בחשיבות החוויה הדתית, אך גם הביע דאגה מכך שלעיתים השאיפה לחוויה באה על חשבון המחויבות הבסיסית לתורה ולעבודת ה'.

כחלק בלתי נפרד מהגותו על מקומו של האדם, הרב ראה חשיבות רבה בחיים טבעיים ללא סטייה מנורמות אנושיות. הוא דיבר על הצורך להכיר בחולשותיו של האדם ולא להיבהל מרגעי משבר, והזהיר שלא להציג רף גבוה מדי עבור היכולת האנושית, ומפני חיים של מתח רוחני מופרז. מסר זה לא נבע ממגמות של בינוניות, פשרנות או צמצום בשאיפות. הרב עמיטל בהחלט דרש מתלמידיו להשקיע ולעמול בתורה, יום אחר יום, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. אולם הייתה לרב עמיטל גדלות מספקת כדי להכיר בקטנות האדם. הוא חתר למצוא את האיזון בין שאיפות ריאליות, העשויות להביא את האדם לידי התקדמות, ובין הכרה במציאות שבה שאיפות גדולות מדי עלולות להביא לידי חוסר כנות ותסכול.

פעמים רבות חזר על אמרתו הידועה של הרבי מקוצק על הפסוק: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כב, ל), שכביכול הקב"ה אומר – "מלאכים יש לי די, אני מבקש אנשים, שיהיו אנשי קודש". מתוך תפיסה זו טען הרב עמיטל:

בתקופה האחרונה קיימת מגמה של אידיאליזציה של רבנים גדולים, עד כדי התעלמות מתחושות ומחולשות אנושיות. התורה מציגה יחס הפוך: לכל אדם יש פן אנושי, שאסור להתכחש אליו. גם לנביאים היו לבטים וקשיים. התורה מודעת לכך שהאדם חי בעולם הזה, ואין היא דורשת ממנו להתנהג כאילו הוא חי בעולם אידילי ולא ריאלי (והארץ נתן לבני אדם, עמ' 146).

גישה זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים ובצורות שונות, אולם השפעתה הייתה עצומה. היא הציגה בפני התלמידים אתגר אנושי שניתן לעמוד בו, מתוך כנות ויושר פנימי.

חזר על המילים

במשך עשרות שנים שימש הרב עמיטל כשליח הציבור בתפילות הימים הנוראים. תפילתו הנרגשת יצאה מן הלב ונכנסה לליבם של אלפי תלמידיו במשך השנים, יחד עם ניגוניו הייחודיים שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מאווירת ימים אלו. באופן מעניין, ניתן היה לשים לב לדרכים השונות שבהן שילב הרב את גישתו כלפי דמות האדם בתוך תפילותיו, ואבקש לציין כאן שלושה מן המקומות שבהם נהג כך.

בתפילת מוסף של ראש השנה, כשהרב היה מגיע לקטע: "כי זכר כל היצור לפניך בא, מעשה איש ופקודתו, ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש. אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך", הוא היה עוצר לפני המילים "אשרי איש", ואת המשפט הזה היה אומר בניגון מיוחד, תוך שהוא חוזר פעמיים על המילים "ובן אדם". חזרה על מילים בתוך חזרת הש"ץ איננה דבר מקובל, והרב אכן לא עשה כך בשום מקום אחר בתפילותיו. דומה שבכך הוא ביקש להדגיש את העובדה שאנחנו בני אדם, לטוב ולמוטב, עם כל החולשות והיצרים, כמו גם עם היכולות להתעלות ולהתרומם. בני אדם, שאכן נקראים ל"התאמץ בך", אך גם בני אדם שהקב"ה מכיר בחולשתם ואינו מציב בפניהם דרישות מעבר ליכולתם.

לנוסח התפילה של ישיבת הר עציון הכניס הרב עמיטל שני פיוטים מקבילים בחזרות הש"ץ ביום הכיפורים, "אשר אומץ תהילתך" בשחרית, ו"אשר אימתך" במוסף, שברוב רובן של הקהילות כיום, שאינן נוהגות לומר פיוטים כלל, אין אומרים ממילא גם את הפיוטים הללו. שני הפיוטים מורכבים מצמדי בתים, כשבכל צמד יש בית אחד המדבר על המלאכים, שתהילתו ואימתו של הקב"ה עליהם והם נטולי חטא ויצר, ובית אחד המדבר על ישראל, בשר ודם, על כל הצדדים האנושיים שבהם. אף על פי כן, מדגיש הפיוט, הקב"ה רצה שדווקא בני האדם הם שישבחו ויהללו אותו, וכבודו ותהילתו הם דווקא בכך שבני האדם, על כל חולשותיהם, הם שמפארים את שמו.

בנוגע לפיוט "אשר אימתך" התחדשה לי בשנים האחרונות ידיעה שלא הייתי מודע אליה בחייו של הרב עמיטל, והיא ריגשה אותי מאוד. לפני כמה שנים הלך לעולמו מחותנו של הרב עמיטל, ר' משה ברין ז"ל, ניצול שואה שזכה לעלות לארץ ולהקים משפחה לתפארת, שהמשיכה את עולם התורה שבו צמח בפולין. בנו, הרב שלמה ברין, נשא לאישה את טלי, בתו של הרב עמיטל. והנה, בספר זיכרונותיו של ר' משה, שיצא לאור לאחר פטירתו ("ושמה תעבור", בעריכת ר' שלמה שוק) מתוארת התרגשותו מן הפעם הראשונה שבה שמע את הניגון שבו השתמש הרב בפיוט זה. מסתבר, שניגון זה היה לחן של שיר עממי ביידיש.

אותו שיר ביטא את הפער בין שאיפותיו של האדם ובין חוסר יכולתו האנושית להשיג את כולן (ראו עוד במאמרו של עקיבא ברין). והנה הרב חיבר בין הניגון המבטא מסר זה, ובין הפיוט המדגיש את הפער שבין בני האדם למלאכים. מסתבר שהרב גם ראה את הפיוט כתשובה לתסכול המובע בשיר: הקב"ה איננו תובע מן האדם להשיג יעדים שאין ביכולתו להגיע אליהם, אלא על פי יכולותיו האנושיות ומאמציו.

מאותה סיבה היה הרב מתרגש במיוחד, וקולו היה נשנק, כשהיה מגיע לקדושה של תפילת מוסף: "כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה, עם עמך ישראל קבוצי מטה, יחד כולם קדושה לך ישלשו". השילוב בין המלאכים דרי מעלה, עם עם ישראל, דרי מטה, היה בעיניו של הרב אחת מפסגות התפילה.

הרב אמנון בזק הוא ר"מ בישיבת הר עציון ומרצה לתנ"ך ולתורה שבעל פה במכללה האקדמית הרצוג