בהמשך לרשימה הקודמת, רוצה אני להציג בפניכם קצת מגישתו הבלתי מתפשרת של ישעיהו ליבוביץ ז"ל בעניין "תורה לשמה", ולהראות את מקורותיה. וגם בעניין זה, ארשה לעצמי לחלוק עליו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בג"ץ קבע מועד לדיון בעתירה נגד ממשלת החילופים
– פגע והפקיר: "במקום לרצוח יותר משתלם לדרוס ולברוח"
– "כואב הלב על הזלזול": עובדי החינוך שנותרו מאחור
בפילוסופיה של קאנט, המוסר הינו צו קטגורי בלתי מתפשר שעל האדם להיענות לו. אך לפי קאנט חשובה גם הפסיכולוגיה: הציות צריך לבוא מתוך כבוד לחוק המוסר ולא משום סיבה אחרת, אצילית ככל שתהיה: לא ממניעים של "יצר הרע" – כמו כבוד או טובות הנאה אחרות שיצמחו מכך, אך גם לא ממניעים של "יצר הטוב" – סיבות אידיאליסטיות אחרות, כמו היענות לנטיות הטבעיות, ורגשות החמלה והרחמים.
הבחנה זו הביאה את קאנט להוציא פסק דין חמור נגד היהדות. לדעתו, במוסר היהודי יש פסול ב"לשמה", שמקורו איננו בסיבה אגואיסטית אלא בסיבה אידיאליסטית בלתי ראויה בעיניו, דהיינו בעשיית המוסר לשם עבודת ה'. בהקשר זה, היחס לדת לפי קאנט הוא כיחסו ליצר הטוב. אם אנו מוסריים בעקבות אמונתנו הדתית, הרי אנו פוגמים במוסר.
ליבוביץ הלך בעקבות הרעיונות של קאנט ביחס למוסר, אך בניגוד אליו הוא יישם זאת גם ביחס למצוות הדת. קיום המצוות, אליבא דליבוביץ, צריך להיות "לשמה" במובן המוחלט, מתוך הכרה של האדם בערך זה ולא מכל סיבה אחרת, בוודאי שלא כתוצאה מכפייה דתית או ברצון לקבל שכר. לדעתו, גם מחשבה שהמצוות מוסריות או טובות לאדם המקיים אותן, פסולה ואף שקולה בעיניו לעבודה זרה.
הדת מעל האידיאלים
אכן, דרישתו של ליבוביץ לעבודה "לשמה" אינה זרה במסורת היהודית. אמנם במקורו המושג "לשמה" הוא מושג הלכתי טכני (למשל הכוונה לצאת ידי חובה בתקיעת שופר), אולם בהמשך הדורות התפתח מושג זה וקיבל משמעות פסיכולוגית הנוגעת לרצונות העמוקים של האדם. הייתה זו החסידות שפיתחה מאוד רעיונות אלו. אין הדבר מתמיה, שהרי החסידות ראתה מאז תחילתה את העיקר בלב, כשכל המצוות אינן אלא ביטויי האהבה לקב"ה.
אכן, בניסוחים המזכירים את ניסוחיו של ליבוביץ, תפסו הוגים חסידיים מסוימים את הפגימה בעבודה לשמה כעבודה זרה. ב"אגרא דכלה", ספרו של אחד מגדולי החסידות, ר' צבי אלימלך מדינוב, הוא מסתמך על הנאמר בספר "חובת הלבבות" של רבינו בחיי ואומר:
דהנה 'עבודה זרה' לא תקרא דווקא בהולך ומשתחוה לצלם… רק ידוע תדע שעבודה זרה מיקרי כל דבר אשר אדם עושה, אפילו מצוה, וחושב שלא לכבוד השם רק לשם איזה פנייה [=אינטרס] בעולם, כגון להתפארות בני אדם ועושר וכבוד, הנה הוא עובד את הדבר ההוא, היינו את הבן אדם או את הממון.
אין כאן רק דרישה של עבודה לשמה כפי שמצאנו פעמים רבות במקורות, אלא טענה שעבודה שלא לשמה אינה אלא עבודה זרה, כי האדם בעצם איננו עובד את ה' אלא אדם אחר, או את הצורך הזר שלמענו הוא עושה את מה שהוא עושה.
גישת "תורה לשמה" מתנגדת לרואים בדת אמצעי המיטיב לאדם או לעם, כי אז אנו בסכנה שהדת תהפוך לכלי משחק בידי האידיאלים. מכאן תוקף הקביעה שלפיה הדוניזם, פטריוטיזם או כל איזם אחר, קולקטיבי או אינדיווידואלי, עלולים להפוך לעבודה זרה. זו גישתו של ליבוביץ, שכידוע התנגד מאוד לשימוש במושגים דתיים בכל הקשור להתנהלות החברתית והמדינית. ובניסוחו של ר' צבי אלימלך:
וישים האדם נפשו בכפו לראות את מי הוא עובד, [ה]אם עבודתם [היא]עבודה שלימה ותמה רק לה' באמת, כי בקל[ות] יוכל לבוא לידי טעות, ויוכל להיות אפילו בעוסקו בתורה ומצוות.
גם בצד השני של הקשת הדתית, בתנועת המוסר, מוצאים גישה דומה, שאותה הביאו עד לקצה. הסבא מסלבודקה דורש מהאדם להשתמש באנליזה עצמית חדה וחריפה על מנת לוודא שאין שום אינטרס אישי במעשי המצוות שלו. כך למשל, האדם האוסף אל ביתו אנשים מסכנים מקיים לכאורה את מצוות אהבת הרע. אולם האם לא חבוי כאן אינטרס אישי? "שהרי אפשר שאהבה זו נובעת ממקור אהבתו העצמית של הנדיב הזה, שמכיון שהוא הבריא והשביע את האומללים, הוא היה הגורם להכשרת קבלת הטוב".
צדקה פעמיים
אך האם באמת האדם מסוגל לכך? אם נשאל את הפסיכולוגים ממשיכי פרויד, בוודאי שנקבל תשובה שלילית. לדעתם לא תיתכן כלל פעילות מוסרית אותנטית של האדם. אך גם ללא עמדה קיצונית זו, עדיין נישאר בספק גדול: האמנם מאחורי מעשינו הטובים לא מסתתר אף פעם שום אינטרס אישי?
שאלות כאלו אף יובילו בסופו של דבר לאבסורד ולמעגל קסמים: האם הפעולה המתבצעת לכאורה ממש "לשמה", לא תיפגם מזה שנוצרת אצלי שמחה והנאה מכך שפעלתי "לשמה"? ביטוי לאבסורד זה ניתן על ידי אחד מתלמידי הראי"ה, המספר שתלמיד ישיבת המוסר חשקה נפשו בפרוסת עוגה מפתה. הוא "שבר" את יצרו ולא אכל ממנה. הצלחה זאת הביאה אותו לידי גאווה, וכדי "לשבור" יצר גאווה חדש זה דווקא אכל את הפרוסה. התוצאה מופלאה: גם אכל את העוגה וגם פעמיים שבר את היצר!
לדעתי, המוצא היחידי מהאבסורד מצוי בעזיבת דרישות בלתי אפשריות אלו. המוטיבציה האמיתית באה לידי ביטוי בסופו של דבר במעשים ולא בתודעה העצמית. אין לאדם להתייסר יותר מדי ב"טיהור" כוונת ה"לשמה". יתר על כן, יש בכך סכנה לא מועטה, כי בעצם דורשים מהאדם לדכא את רגשותיו הטובים, להתעלם מהם ולנתקם מהמעשים שהוא עושה. הדבר יכול לגרום להתמקדות במעשה הטכני של המצוות, ואפילו אם תהיה בכך התאכזרות כלפי הזולת.
ואם בכל זאת רוצים לצאת ידי חובת ליבוביץ, הפתרון מצוי אולי בסיפור על רבי שמחה בונם מפשיסחה שפגש חסיד עני. הוא נתן לו מלוא חפניים מעות לקנות בגדים לו ולמשפחתו. כאשר עמדו להיפרד, לקח האדמו"ר כמה רובלי כסף נוספים ונתן לו. תמה על כך אותו חסיד. ענה לו ר' שמחה בונם: מה שנתתי לך קודם היה בתורת רחמנות וזה גורם לשמחה, ולכן לא יוצאים בכך ידי חובת צדקה. וכך, אולי אנו חייבים בפרוטה נוספת לצאת ידי חובת המוסר הקאנטיאני. ואולי באופן דומה, מספיק לקיים מצווה אחת לשמה כדי לצאת ידי חובת ליבוביץ.
