לפני שנים רבות, בהיותי רב ראשי באורוגוואי, ארגון הסטודנטים היהודים ביקש לקיים פעילות לכבוד ראש השנה ויום כיפור. הם הזמינו את ארבעת הרבנים של הקהילות השונות כדי להרצות על ימי החג הקרבים ובאים. היינו שלושה רבנים אורתודוקסים ורב אחד קונסרבטיבי. לאירוע היו צפויים להגיע כ־400 צעירים יהודים, מספר מכובד בהחלט.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אין כסף, השיקים חוזרים": הסוחרים ברש"פ מיואשים
– "כואב הלב על הזלזול": עובדי החינוך שנותרו מאחור
– עלייה במספר החולים קשה: שינוי הקריטריונים אינו הגורם
אחד הרבנים האורתודוקסים נזעק וטען שאסור לנו להשתתף ולשבת לצידו של הרב הקונסרבטיבי, וביקש לבטל את השתתפותו. הוא טען שבעצם נוכחותנו אנו נותנים "לגיטימציה" והכרה לתנועה הקונסרבטיבית. הצעירים עמדו על דעתם שהם מוכנים לקיים את האירוע רק אם כל רבני הקהילות ישתתפו, שכן חשוב להם להציג אחדות בין הקהילות והמנהיגים. כל ניסיונותיי לשכנע את הרב הנ"ל שיגיע לאירוע עם הרב הליברלי, כדי שלא נמנע לימוד תורה מ־400 צעירים, עלו בתוהו.
בסופו של דבר הציע אותו רב פתרון: "אם לצד הרבנים יזמינו מרצה נוסף שאיננו רב אלא סופר, עיתונאי או פסיכולוג, הוא מוכן להשתתף". באופן כזה, נימק, הוא לא מכיר ברב הקונסרבטיבי כרב, שהרי יושבים לצידו על הבמה גם מי שאינם מוגדרים רבנים. אף שלא הסכמתי עימו, זו הייתה הדרך היחידה לקיום האירוע.
בסופו של דבר הצעירים הזמינו פסיכולוג יהודי שהיה ראש היהדות ההומניסטית בעיר. האירוע התקיים, וארבעת הרבנים השמיעו דברי תורה יפים ומעוררי השראה לקראת הימים הנוראים. האורח החמישי, אשר הוזמן כדי "להכשיר" את הרב הקונסרבטיבי, דיבר דברי כפירה ואפיקורסות. בתום האירוע האשמתי את ידידי, שבגלל רב אורתודוקסי 400 צעירים שמעו דברי אפיקורסות.
סיפור זה, אחד מרבים, מלמד על הדילמה של מפגש עם בעלי השקפות שונות בעולם היהודי בימינו. לדעתי, מפגש עם אדם אחר, ובכלל זאת רב ליברלי, איננו מהווה הכרה בו, והכרה איננה מהווה קבלת דעותיו של השני. רב קונסרבטיבי מוגדר כרב מתוקף מעמדו בקהילה קונסרבטיבית ובשל התפקיד הציבורי שהוא ממלא, ולא בגלל הרב האורתודוקסי שיושב לצידו באירוע.
משבר שנות החמישים
שאלות רבות עולות לדיון בקהילות בתפוצות, בדבר הקשר הרצוי בין הרבנים והקהילות האורתודוקסיות לעמיתיהם הקונסרבטיבים והרפורמים. האם אפשר לבקר בבית כנסת רפורמי? האם מותר לתת עלייה לרב קונסרבטיבי או רפורמי במניין אורתודוקסי? האם רב אורתודוקסי יכול להעניק כשרות בקהילה רפורמית? האם חזן אורתודוקסי יכול לומר "יזכור" בטקס יום השואה בבית הכנסת הרפורמי? שאלות אלה ואחרות מלמדות על החשש מקרבה יתירה בין התנועות השונות.
נדמה שבשאלות מסוג זה אין הלכה פסוקה, אלא יש צורך להפעיל שיקול דעת ולחשב את הרווח וההפסד הצפויים מישיבה משותפת עם רב רפורמי או החרמתו. הנה דבריו ברוח זו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי, ממנהיגיה הבולטים של יהדות ליטא לפני מלחמת העולם השנייה, כאשר דן בפולמוס הפרדת הקהילות בגרמניה בסוף המאה ה־19:
לא כן פתרון שאלה זו. יסודתה ביחוד בהכרה גמורה והשקפה בהירה… לחכם המכיר את מקומו, החי ודר באותו גליל וקהילה, יודע כל תכונות אנשי הקהילה ופרטיהם, קשור אתם בכל הנימים המקשרים ומפקח על צרכים, לו עין בוחן לשום לב בעיון היטב למשאלות הדת ויכול לראות את הנולד לדור יבוא… באשר השאלה אינה נפתרת על פי מקורים מהתלמודים והפוסקים, רק על פי סברא ישרה והשקפה נכונה ומאירה… על הבית דין שבאותו מקום להעמיק חקר בזה, לעשות קו ומשקולת לשיעור ההתקרבות וההתבדלות. כי לא כל המדינות ולא כל המקומות והזמנים שוים בזה (אחיעזר קובץ אגרות, א, איגרת קנ; ראו גם שו"ת אחיעזר, ד, עמ' יב־כ)
הפסיקה המצויה בתשובותיו של הרב משה פינשטיין נגד הציבור הקונסרבטיבי בצפון אמריקה, מבטאת פסיקה לדורו מתוך גישה של התגוננות ורצון לניתוק מוחלט מהזרמים שאיימו על המשך עולם הישיבות והאורתודוקסיה. בשנות החמישים והשישים של המאה ה־20, עולם הישיבות, חצרות האדמו"רים והקהילות האורתודוקסיות היו בשלבי התארגנות מחודשת, ואילו התנועות הלא אורתודוקסיות היו בפריחה גדולה ובתי הכנסת שלהם צמחו כפטריות אחרי הגשם בערים ובפרוורים.
מציאות זו גרמה לתחושת משבר ופסימיות בקרב ההנהגה האורתודוקסית, ולתהליך של התבדלות והתכנסות כדי שלא להיות מושפעים מהשקפת הזרמים האחרים, מהחילוניות ומהתרבות האמריקנית. כך קרה שבשנת 1956, אחד־עשר ראשי ישיבות ובראשם הרב אהרן קוטלר מלייקווד, הטילו חרם על קשרים ומפגשים בין רבנים אורתודוקסים לרבנים קונסרבטיבים ורפורמים.
הרב פיינשטיין דן את הרבנים הקונסרבטיבים והרפורמים כאפיקורסים, כמעט ללא הבחנה בין הזרמים. הוא פסל אותם לעדות, אסר כניסה לבתי כנסת ליברליים ופסל את הגרות והקידושין שלהם:
כי פשוט וברור שאסור להתחבר עם הראבייס דקאנסערוואטיוון ורעפארמערי…. דכל ישראל קבלו עלייהו רק תורה אחת מן השמיים על ידי משה רבנו, בין תורה שבכתב בין תורה שבעל פה, ומי שאינו מאמין בזה ולא בחז"ל שקבלו איש מפי איש ממשה – אינו שייך זה לאמונתנו הקדושה והטהורה, ואם כן לא שייך שיהיה לנו קשר עמהם (אגרות משה, יורה דעה ד, טז).
קשה לקבוע זאת בוודאות, אולם נראה שחלק מפסיקתו והשקפתו של הרב פיינשטיין היו לשעה ולדורו כדי להחזיר את עולם התורה למקומו. כיום האורתודוקסים מהווים כ־12 אחוז מיהדות צפון אמריקה, ומספרם מצוי בצמיחה מתמדת. הקהילות, בתי הספר, הישיבות ובתי הכנסת של הזרם האורתודוקסי התחזקו באופן משמעותי, ואין סיבה לחשוש מהשפעה של הזרמים האחרים.
העולם היהודי הוא עולם דינמי. קריאת המציאות היהודית במאה ה־21 איננה דומה למציאות ההיסטורית במאה ה־15 וגם לא במאה ה־20. דווקא הרצון לחשוב על עתידו וחיזוקו של עם ישראל, מחייב אותנו למחשבות על דו־שיח, הכרת הדעות השונות ושיתופי פעולה.
הרב סולובייצ'יק לא חתם
באחד מביקוריי בעיר פרינסטון בארה"ב, נפגשתי עם רב המקום. כאשר הגיע זמן מנחה הוא הזמין אותי לתפילה במניין. התפילה התקיימה בבית המדרש של בית הכנסת הקונסרבטיבי, הרב האורתודוקסי היה החזן, ושליח חב"ד המקומי אמר את דבר התורה בין מנחה למעריב. כמו כן, בקמפוסים רבים בצפון אמריקה מתקיים שיתוף פעולה הדוק בין רבנים אורתודוקסים, קונסרבטיבים ושליחי חב"ד לטובת הסטודנטים היהודים.
הרב סולובייצ'יק נמנע מלחתום על החרם שפרסם הרב אהרן קוטלר. הוא הוביל קו שונה בנושא, וגרס שיש מקום לקיים קשר מוגבל ושיתוף פעולה ביחס לנושאים שאינם הלכתיים ובכל תחום שיכול להועיל לקיום היהודי:
כאשר מדובר על ייצוג יהודים או אינטרסים יהודיים כלפי חוץ, ועל הגנה על זכויותיהם בפני העולם הלא־יהודי, חייבות כל הקבוצות והתנועות להתאחד. אסור שיתהווה איזשהו בקיע בשטח זה, באשר קרע כלשהו במחנה היהודי עלול להוות סכנה לכלל הציבור היהודי…. כלפי פנים, במקום שבו מתבססת אחדות ישראל על מושג העדה, הרי ראוי יותר מבחינה הלכתית ונבון יותר מבחינה מעשית שלא להתמזג עם תנועות רפורמיות או רפורמיות־למחצה. הרמוניה רבה מדי עשויה להביך ולבלבל, והיא תטשטש מבחינה חיצונית את הגבול שבין האורתודוכסיה לבין תנועות אחרות (איש על העדה, עמ' 180)
ברוח זו הסביר גם הרב הלורד עמנואל יעקובוביץ, אשר היה הרב הראשי של בריטניה ונשיא ועידת רבני אירופה, את החלטתו להיפגש עם רבנים ליברלים:
אין ביכולתי להוציא את היהודים שאינם שומרי מסורת מתחומי דאגתי ושיתוף הפעולה שלי. הדבר עלול לפגוע קשות באינטרסים של האורתודוקסים, וכן באחדות הקהילתית ובמאמצים המבוססים עליה, בעיקר בתמיכה בחינוך היהודי. אין ביכולתי להצטרף אל הרפורמים בתחומים המושפעים מהתנגדותם למסורות שלנו, אולם אעבוד עמם בנושאים שבהם אנו מאוחדים כמו מדינת ישראל, יהודי בריה"מ, סעד והגנה יהודית.
ללא ספק, ההבדלים בין היהדות האורתודוקסית ליהדות הקונסרבטיבית והרפורמית יוצרים מחלוקת עמוקה ביחס לשאלות היסוד מהי יהדות, מיהו יהודי וכיצד לבנות את עתידו של העם היהודי, אולם כולנו חלק מגורל וייעוד משותף. הגישה הפשטנית שלפיה מטרת התנועות הליברליות היא לעודד ולקדם התבוללות ונישואי תערובת, איננה מדויקת היסטורית ועכשווית.
שאלת היחס לזרמים שונים ביהדות איננה חד־ממדית, ואיננה נוגעת לאמונתנו שהיהדות המסורתית ההיסטורית היא דרך האמת. יש לראותה כחלק ממכלול שאלות הקשורות לאחדותו של העם היהודי. העיקרון המנחה צריך להיות כיצד לקרב בין יהודים ליהודים ובין יהודים ליהדות. "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך".
