יעלה לנו ערך הילדות לא רק בתור הכשר לאישות וגדלות, כי אם חטיבה יקרה בחיים מצד עצמה. ולפעמים תעלה אצלנו בתור המעולה שבתקופות החיים… כמה קדושה ותום, כמה טהרה ומדות נעלות נמצא בנפש הנקיה והאהובה הילדותית שבקרבו… פרח שושן זה, כמה קדוש וטהור הוא (מאמרי הראי"ה).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כך נחזיר את מעמד המורה למקומו הראוי
– "אין כסף, השיקים חוזרים": הסוחרים ברש"פ מיואשים
– עלייה במספר החולים קשה: שינוי הקריטריונים אינו הגורם
לעומת תפיסה הרואה בתקופת הילדות שלב שהוא בעיקרו הכשר לתקופת הבגרות, מבטא כאן הראי"ה קוק עמדה שונה. הילדות בעיניו היא "חטיבה יקרה מצד עצמה", והוא הולך ומונה את מעלותיה.
סבי מורי, הרב יהודה עמיטל, ראה והכיר בייחודיות ובפלא שיש בתקופת הילדות. בסיפורים, באמירות ובמעשים הוא שרטט עבורנו את המאפיינים המאפשרים לה להיות "המעולה שבתקופות החיים".
לא תיקן טעויות
סבא הדגיש והעריך את הבריאות הטבעית שבחיי הילדות. כך למשל, כשנשא דברים מול קהל רב־גילאי, הוא נהג לציין שרעש הילדים כלל לא מפריע לו. כנכדים ידענו שבבית של סבא וסבתא מותר ורצוי לשחק ולהשתעשע, ורק "אסור להתקוטט". סבא הכיר וכיבד את האוטונומיה של הילדים. בשלבי רכישת השפה של ילדיו העדיף להשתעשע מהטעויות הלשוניות בלי שראה צורך לתקן ולהעיר על כך. כשגדלו הקפיד שלא להסתכל במחברות של הילדים ללא רשותם.
פעמים רבות העלה סבא על נס את שמחת החיים של הילדים כסימן לגאולה, בצטטו את דברי הנביא זכריה (ח, ד־ה): "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". וכך הסביר:
בסך הכל יש כאן תיאור פסטורלי פשוט, של חיים נורמליים. סבים וסבתות יושבים בירושלים, משענתם בידם, וילדים וילדות משחקים ברחוב. הראה לי פעם חבר עיתון ואמר "אין כאן שום דבר", ואילו אני ראיתי שם דבר גדול: חנכו גן ילדים חדש בירושלים. גן ילדים בירושלים – אני רואה בכך משהו משיחי.
תודעה זו ליוותה את סבא לאורך חייו בעקבות המלחמה הנוראה באירופה. מכיוון שבמשך חודשים ארוכים של עבודות כפייה לא ראה נשים וילדים יהודיים, כשהגיע לארץ היה רגיל ללכת להתבונן בילדים משחקים בגן השעשועים. הוא ראה בכך פלא של חיים יהודיים נורמליים, בעוד הילדים חשבוהו לתמהוני וכינוהו בשמות.
לתקופת הילדות ממד נוסף. המדרש מתאר את תפקיד העוללים במתן תורה:
באותה שעה געו כולם ושפכו לבם כמים בתשובה ואמרו: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". אמר הקדוש ברוך הוא: ערֵבים אני צריך… אמרו: בנינו יערבונו. אמר: הרי ערֵבים טובים! (מכילתא דרשב"י)
המדרש מלמד שלא רק טבעיות וחיות בריאה יש בילדות, אלא אף חיבור עמוק לתורה ולנותנה. הקב"ה סומך על הילדים שלא ישכחו את התורה, ועל כן הם "ערבים טובים". ילדי ישראל שלא טעמו טעם חטא, מהווים את המסד לברית הכרותה בין עם ישראל לקב"ה. באותה רוח אמר ריש לקיש בגמרא בשבת, כי "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן".
המלמד שעיכב את המשיח
אימוץ הכוחות הרוחניים הייחודיים הגלומים בתקופת הילדות היה מרכיב חשוב באישיותו של סבא. אל הקדושה והתום של הילדות היה חוזר סבא בשעה שסיפר כיצד כילד דמיין בעיניו את ביאת המשיח:
כבן ארבע־חמש הייתי, ואני זוכר כל פרט בבהירות. שיחקנו בחצר, והנה ראיתי כדור אש יוצא מן השמיים. כנראה שהייתי בעל דמיון, וסיפרתי זאת לחבריי. הילדים התרגשו מאוד, והחלטתי שסימן הוא שהנה משיח בא. ההתרגשות הייתה גדולה, ורצנו ליטול ידיים להיטהר לקראת בוא המשיח. עץ עתיק היה שם בחצר, ורקדנו סביבו "וטהר לבנו לעבדך באמת". ואז יצא המלמד לראות על מה המהומה, קרא לכולם להיכנס ולחזור לחיידר, והשבית לנו את השמחה. אילולא קריאתו של המלמד יתכן שהמשיח היה בא.
להבנתי, הסיפור אינו מתאר רק את כיסופי הילדים לביאת המשיח, אלא אף את יתרון מעלתם החווייתית והטהורה על פני המלמד המבוגר והמקובע, שלא השכיל להיות קשוב ולהבין את המתרחש בנפשות הילדים שבחוץ.
בילדותנו הקפיד סבא שלא להתערב באופן ישיר בחינוך הנכדים ולהשאיר את התפקיד להורים. לקראת הגיעי לגיל מצוות רציתי מאוד לעלות לתורה בבית הכנסת הקהילתי, היכן שכל חבריי עלו לתורה. אבא חשב שנכון יותר יהיה לעלות לתורה בבית המדרש בישיבה. פניתי לשאול את סבא, ולהפתעתי הוא ענה נחרצות: "בר־מצווה תעשה בישיבה". תהיתי לסיבת הדברים, וסבא לא הסביר. מסתבר לי שאף שסבא ראה עצמו חלק מקהילת בעלי הבתים שאותה החשיב והעריך, בתשובתו הוא ביקש להעמיק את הזיקה שבין הילדות לעולם לימוד התורה ובית המדרש. את משמעות הערבות של ילדי ישראל לברית סיני, קטונתי מלהבין באותה שעה.
הסיפור, שהפך אולי למפורסם במסריו של סבא, הוא הסיפור על התינוק הבוכה. תמצית המעשה היא אמירתו של בעל התניא לבנו האדמו"ר האמצעי, שהיה שקוע בלימוד ולא שמע את בכיו של התינוק: "כשלומדים תורה ולא שומעים בכיו של תינוק יהודי, משהו פגום בלימוד".
המסר הפשוט של הסיפור הוא הדרישה להיות קשוב לזעקתם וסבלם של הסובבים, מבלי שלימוד התורה יבוא על חשבון רגישות זו. פעמים רבות ההקשר שבו סיפר סבא את הסיפור היה הצורך להיות קשוב לכלל ישראל, שכמו התינוק לא תמיד יודע לבטא את רצונותיו. השוואה זו שיצר סבא בין כלל ישראל לתינוק, וההכרה שלעם ישראל מאוויים ייחודיים גם כשהדברים לא נשמעים בבהירות, מגלמת את האמונה בטהרתה של כנסת ישראל ובתום שבה. האזנה רגישה להמיית הלב של האומה הישראלית ויחידיה, תגלה שמאחורי בכיו של התינוק ישנו צמא לברית, ישנה קריאה – בואי הרוח.
שתי קומות אלו – הטבעיות היסודית והפשוטה, ומעליה טהרת הרוח והתמימות – השתקפו והוקרנו מדמותו העשירה של סבא. כילדים־נכדים חווינו את לילות הסדר שבהם הקפיד לדבר איתנו בשפתנו. כך גם בהתכנסויות המשפחתיות בנר שני של חנוכה, שבהן סיפר והודה על נס ההצלה שלו מגיא ההריגה. בני אלון־שבות יכולים להעיד כיצד בשנים רחוקות יותר היה סבא נכנס לגני הילדים של נכדיו, ומספר בהנאה ובאופן מרתק על החגים והמועדים המתקרבים.
מפתח לפשטות
נדבך נוסף בדמותה של הילדות מתבאר לאור דברי המדרש:
כמה חביבין תינוקות לפני הקדוש ברוך הוא; גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, וכיוון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם (איכה רבה, א)
על פי המדרש, תיתכן השראת שכינה ללא סנהדרין וללא משמרות, אך לא כשהתינוקות בגלות. ומכלל לאו אנו שומעים הן – חזרת השכינה למקומה מותנית בשובם של הילדים מגלותם. הזיקה בין הילדות והשראת השכינה מופיעה אף בגמרא (סוכה ה, א), המבארת כי מראה פניהם של הכרובים הנמצאים בקודש הקדשים כמראה פני התינוקות.
תהליך חזרת השכינה למקומה יחד עם הילדים מהדהד בתיאור הנביא על ילדי ירושלים המשחקים ברחובותיה. אולם עיקר הביטוי לרעיון זה בעולמו של סבא היה מגיע מדי שנה עם בוא הימים הנוראים, ימים של ציפייה דרוכה לפגישת הדוד עם הרעיה ולהשראת שכינה. כך דרש סבא באחת משיחותיו בהיכל הישיבה לפני תקיעת שופר:
המדרש מספר שבשעת קריעת ים סוף, תינוקות שמטו דדי אימותם ואמרו "זה אלי ואנווהו". דברים שהם פשוטים וטבעיים צריכים לבוא לידי ביטוי אפילו אצל התינוקות היונקים משדי אימם.
אחד הייעודים הגדולים שימי הדין ותקיעת השופר מציבים בפני האדם, הוא לחזור לפשטות. לשוב לגעייה הטבעית, לפעייתו של התינוק, קודם שנסתבך האדם בהמון החיים ושאונם. כבני תורה מחזיקים אנו בסם חיים, חיים לעולם כולו, ואף על פי כן איננו מצליחים לעורר אמון. דווקא לתינוק, ישנו מפתח לאותה פשטות המתעלה מעל הסיבוכים.
על מנת להמליך עלינו את הקב"ה ולהיזכר לפניו לטובה, ביקש מאיתנו סבא לשוב להיות כתינוקות הגועים בבכי. אנו נזקקים לכנות הגלומה בבכי זה כדי לעורר את אמונו של מלך מלכי המלכים ביום הכתרתו.
נאה דרש, נאה קיים, נאה ניגן בקולו הערב כשליח ציבור בתפילת המוסף של יום הכיפורים:
אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ / בְּאֶרְאֶלֵּי אֹמֶן / בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ / בִּבְלוּלֵי קֶרַח / בִּבְדוּדֵי קֶדַח / וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם..
ואָבִיתָ תְהִלָּה / מִבָּשָׂר וָדָם / מֵהֶבֶל וָתֹהוּ / … וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים / וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם
לפיוט זה, המתאר את מעלותיו של האדם המוגבל אל מול המלאכים, הצמיד סבא לחן מיוחד. שורשיו של הלחן נטועים במחוזות ילדותו של סבא, בזמר שהושר ביידיש, ומתאר (בתרגום חופשי): "אמא הורתה לנו לקטוף אגוזים, אך אבוי! ענפי העץ גבוהים כל כך, והילדים נמוכים כל כך, להשיג את הפרי – אינם יכולים".
את הביטוי לשאיפה העמוקה ביותר של קרבה לקב"ה למרות החידלון והעליבות האנושית, את הכמיהה לזכות להשראת שכינה ולהלבנת לשון של זהורית ביום הקדוש בשנה, ביטא סבא דרך הרצון הילדי, הפשוט והכן. העץ גבוה, הילדים נמוכים, איך נוכל להשיג את הפרי?
