בדומה לחורבן, עזיבת בתי הכנסת מאפשרת התחדשות

וּמֵרב עֲונֵינוּ, אֵין לָנוּ לא אִשִּׁים וְלא אָשָׁם / …לא הֵיכָל וְלא הַזָּיָה / …לא פָרכֶת וְלא כַפּרֶת / …לא תודָה וְלא תְמִידִים (מתוך הפיוטים שאחר סדר העבודה, מוסף ליום הכיפורים, נוסח האשכנזים)

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "פריחת הדובדבן": הריאיון שמסמל את חילופי האליטה התקשורתית
– "נותרה שממה": היהודים בסוריה מבכים את בתי הכנסת
– ערפל תקציבי: בצה"ל עדיין לא החליטו איזה מסוק יחליף את היסעור

דברים רבים איבדנו בעקבות החורבן. חלקם מנויים בפיוט העצוב הזה, ועליהם נוספים רבים אחרים. בשנים האחרונות עולות בשיח של ערב תשעה באב שאלות שעוסקות במקומו של האבל בחיים שלנו: עד כמה חסר לנו בית המקדש? מה בעצם איבדנו עם החורבן שהתרחש סביב שנת 70? האם ניתן להתגעגע לדבר שכלל לא הכרנו, לא ידענו את טיבו ולא טעמנו את טעמו?

דומה שהשנה יקל עלינו להבין את חוויית החורבן שחוו אבות אבותינו. האירוע שבעיצומו אנחנו נמצאים בימים אלה, מהווה לצד היבטים רבים שהוא כולל גם חורבן מעט, ומדמה במשהו את הגירוש שגורש דור החורבן מבית ה'.

את מקומו של בית המקדש, שהיה במשך זמן רב מקום הפולחן היחיד או העיקרי של עם ישראל, תפס אחרי החורבן "מקדש המעט" שהקמנו בכל מקום בו דרכה כף רגלנו. אמנם לא חסרים מקרים בהיסטוריה שלנו שבהם גורשו יהודים מבית הכנסת שלהם או ראו אותו עולה בלהבות. אולם תמיד הייתה זו חוויה מקומית, שהתרחשה במקום ספציפי או לכל היותר ביבשת אחת (בשנים האיומות של השואה). השנה, עם התפשטות מגפת הקורונה בכל קצוות תבל, לראשונה נזרק עם ישראל כולו, בכל אתר ואתר, מבתי הכנסת. לתקופה קצרה היו בתי הכנסת סגורים לגמרי. לפני כן, כמו גם בעת כתיבת המאמר, רק מספר קטן של אנשים מורשה לפקוד אותם, ורובנו מתפללים בחצרות הבתים או בגינות.

ברצוני לעמוד בשורות הבאות על הדומה והשונה בין הגירוש מבית המקדש לנטישת בתי הכנסת בעטיה של הקורונה, ולאור הדמיון הזה להעלות מספר שאלות ביחס לצפוי בעתיד.

ללא עזרת נשים

מה איבדנו במעבר מבית הכנסת לחצרות?
בפן הדתי, בהיבט של התפילה, לא הרבה השתנה. התפילה בחוץ דומה מאוד לזו שאליה התרגלנו. ועם זאת, יש הבדלים. קטעי תפילה מסוימים אינם יכולים להיאמר בחוץ (לדוגמה תפילת "מגן אבות" בליל שבת, שיש המקפידים לאומרה רק בבית הכנסת), וכן פרקטיקות ייחודיות לבית הכנסת, כמו נפילת אפיים. גם קריאת התורה החדשה, בווריאציות השונות שלה (עולה אחד לשבעת הקרואים או שבעה קוראים במקום אחד) שונה מזו שאליה היינו רגילים. שינוי דומה עברה התפילה בעת שיצאה מבית המקדש אל בתי הכנסת. גם ביציאה הזאת השארנו מאחורינו פרקטיקות שמקומן רק בבית המקדש, כמו אמירת השם המפורש או השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים.

לשינוי בפן הדתי יש גם היבט חומרי. בדומה לפאר הבלתי רגיל שהיה בבית המקדש ולא בבתי הכנסת שהחליפו אותו, ישנם תשמישי קדושה שאצל רבים חיים כעת רק בזיכרון. חלק מהמניינים המאולתרים קצרה ידם מלהשיג ספר תורה, ועליהם להיסמך על מניינים אחרים או לקיים רק חלק מהתפילות. גם אלה שהצליחו להשיג ספר תורה מחזיקים בספר בודד, אותו יש לגלול למקום אחר במקום להוציא ספר נוסף. על הכתרים והרימונים שעיטרו את ספרי התורה אף אחד כלל לא חולם. גם המקום שבו אנחנו מתפללים דל מאוד בהשוואה לבית הכנסת. הכיסאות לא נוחים, שולחנות להניח סידור – אין, האקלים תלוי בחסדי שמיים ואפילו קורת גג אין בנמצא.

לחורבן בית המקדש היה גם היבט חברתי דרמטי. בית המקדש היה מרכז לאומי, שאליו היו מתקבצים המוני בית ישראל וסביבו היו מתאחדים. אחרי החורבן הפכה עבודת ה' של עם ישראל מבוזרת יותר, על פי חלוקה גיאוגרפית. בהיבט הזה, איבדנו בקורונה את הקהילה שאליה השתייכנו, ובעל כורחנו החלפנו אותה בקהילה שמורכבת מדיירי הבניין או הרחוב שבו אנחנו גרים. אלא שבשונה ממה שהתרחש אחרי החורבן, כעת קיבל השינוי גם ממד מאחד. מניינים רבים (לפחות בציבור הדתי־לאומי) מכילים מתפללים מעדות שונות, ומתנהלים בהתאם, כמניינים בנוסח מעורב.

מחיר לא פשוט משלמים מגזרים שבמקומות רבים הודרו מהתפילה בימי הקורונה – הנשים והילדים. הפטור שלהם מתפילה במניין הביא רבים להחליט שבמצב של הגבלה על מספר המתפללים – לבית הכנסת ייכנסו רק גברים. גם רבים מהמניינים שבחוץ הם על טהרת הגברים. גם שם המספר מוגבל, ולכך נוסף העניין הפרוזאי של התקנת עזרת נשים, שעדיין נתפס כסוג של מותרות או כהשקעה מיותרת בסיטואציה הזמנית שאנחנו נמצאים בה. השינוי הזה דווקא הפוך מזה שהתרחש במאה הראשונה לספירה. כשבית המקדש עמד על תילו רק המעטים שעלו לירושלים זכו להתפלל, וגם הם – בעיקר בחגים. אך לאחר החורבן, כאשר התפילה התקרבה לביתו של כל אחד והפכה זמינה – גדל מאוד מספר המתפללים. גם אצלנו בעת הזאת התפילה התקרבה מאוד לביתו של כל אחד, אולם ההשפעה על מספר המתפללים הייתה הפוכה.

אזור הנוחות

בחלוף השנים שלאחר החורבן, את תחושת השבר הגדול החליף ההרגל. הנטייה האנושית להסתגל למצב החדש והעובדה שדורות רבים של עם ישראל לא ראו את המקדש בעיניהם וגם לא שמעו עליו מאבותיהם, הקהו מאוד את תחושת החסר. הכמיהה למקדש נכנסה לנוסח התפילה, אולם נאמרה בפי רבים כמצוות אנשים מלומדה. גם רובנו היום לא חשים בשוכבנו ובקומנו תשוקה עזה לחזות בכוהן גדול יוצא מבית קודשי הקודשים. זה מצער, אך לא מפתיע.

מה שיותר מפתיע הוא הגילוי שאפילו גלות כה קצרה מבתי הכנסת מספיקה כדי לייצר תחושה של הרגל וקולות המבקשים לשמר את המצב הקיים. הנוחות של מניין תפילה מתחת לבית או בסביבתו בשעות שונות על פי רצון איש ואיש, התפילות הקצרות יותר, החוויה החדשה של תפילה בצוותא עם השכנים – כל אלה גרמו לחלק מהמתפללים להתאהב במצב החדש ולהמשיך לקיים את המניינים החדשים גם בתקופה שבה נפתחו בתי הכנסת. על רקע זה צמח הפולמוס סביב החזרה לבתי הכנסת. יש אפילו שרואים במצב שנכפה עלינו מסר משמיים שלפיו בעת הזאת יש להוציא את התפילה אל מחוץ לבתי הכנסת, על מנת להביא את התפילה אל מפתנם של אלה שלא היו מתפללים קודם, ולצרפם למניין.

ככל שעובר הזמן ומועד החזרה לבתי הכנסת מתרחק, מקבלת ההסתגלות למצב החדש פנים מעשיות. יש שמתקינים ארון קודש בחניה, ויש עיריות ששוקלות הקמת מתחמי תפילה בגינות ציבוריות. אם בתי הכנסת יישארו לאורך זמן נעולים או מוגבלים בקיבולת שלהם, במיוחד לקראת עונת החורף, לא אתפלא אם יותקנו מתחמי תפילה גם בחצרות הבתים. מציאות שכזו תעלה שאלות נוקבות אודות יחסנו לתפילה ומה שצפוי לנו בעתיד.

האם נמשיך להתגעגע למה שאיבדנו כאשר גלינו מבית הכנסת? האם ביום שאחרי הקורונה נחזור כולנו לבתי הכנסת או שחלקנו יישאר להתפלל בחצרות? ובדומה לשאלה שבה עסק אחד הגיליונות הקודמים של מוסף זה: האם כשנחזור לבתי הכנסת נחזור אחרים מכפי שהיינו בעבר? האם כמו הגלות מבית המקדש, שנועדה לתקן את עבודת ה' שלנו כדי שנשוב לבית המקדש נקיי כפיים וברי לבב, גם הגלות מבית הכנסת תשיב אותנו אליו עם לב טהור ודעת מכוונת לתפילה זכה יותר?

ד"ר ארי גייגר מלמד במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר אילן ובמכללות אורות ישראל