בחודש סיוון האחרון, בהפרש של שבוע ימים, הלכו לבית עולמם שני ענקי רוח: פרופ' יוסף פאור ופרופ' יעקב שוויקה. יוסף פאור, פרופסור לתלמוד, רב ודיין, נולד בבואנוס־איירס בירת ארגנטינה בשנת 1934. למד תורה מפי חכמי סוריה בעיר זו ובראשם הרב אליהו פריוה, חכם אליהו סולי ואחרים. במקביל למד לימודי חול בבית הספר הכללי. בשנת 1955 החל ללמוד בישיבת לייקווד בניו־ג'רזי. הוא נחשב עילוי, והיה מתלמידיו הבחירים של ראש הישיבה, הרב אהרון קוטלר. בשנת 1956 החל את לימודיו באוניברסיטת ברצלונה שבספרד, ובשנת 1964 קיבל תואר דוקטור בפילולוגיה שמית על מחקרו בנושא תרגום אונקלוס.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תגבור מערכת הבריאות: צעד חיוני, אם ייושם כראוי
– קיצור בידוד: למה חולי הקורונה משוחררים בלי בדיקה?
– "נותרה שממה": היהודים בסוריה מבכים את בתי הכנסת
שנה קודם לכן הוסמך לרבנות בידי חכם סולימן חוגי עבודי, רבה הראשי האחרון של בגדאד ואב בית הדין בירושלים, ובשנת 1966 הוסמך לדיינות בידי חכם שאול מטלוב עבאדי. בשנת 1968 הוכשר כרב קהילה בידי חכם אהרון יוסף הכהן. בשנת 1967 החל לעבוד כמרצה בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים בארה"ב (JTS); זאת לאחר שנועץ קודם לכן ברבו חכם עבאדי הנזכר, ועם דוד די סולה פול, רב בית הכנסת הספרדי־פורטוגזי "שארית ישראל" במנהטן. כעשר שנים לאחר מכן התמנה כפרופסור מן המניין במוסד זה. עבודתו בסמינר התיאולוגי הקונסרבטיבי הייתה לצנינים בעיני חוגים חרדיים, שהקישו ממקום עבודתו על השקפותיו הדתיות.
רבה הראשי של הקהילה החלבית בניו יורק, חכם יעקב קצין, וחכם שאול מטלוב עבאדי תמכו בפאור וחיזקו אותו. אולם רבנים כגון משה פיינשטיין, עובדיה יוסף ואליעזר שך יצאו נגדו, ובלחצם נסוג הרב קצין מתמיכתו בו. בשנת 1984 עזב פרופ' פאור את בית המדרש לרבנים ועמד להתמנות לרב בית הכנסת "שערי ציון" של הקהילה החלבית בברוקלין. בתגובה למחאתם של חוגים חרדיים נגד המינוי, יצא להגנתו רבה של ירושלים, חכם שלום משאש. הוא כינס בית דין מיוחד בעניינו, אשר טיהר אותו מכל ההאשמות שהוטחו בו. מאחר שהלחץ לא פסק, פאור ויתר ועבר ללמד בשיקגו.
אף שגם הרב מרדכי אליהו הסכים לפסק הדין, הפולמוס נמשך. ב־8 בפברואר 1998 פרסם העיתון יתד נאמן הצהרה חתומה על ידי 17 ראשי ישיבות ספרדיות, שקראה להתנגד למינויו של "רב קונסרבטיבי" לבית הכנסת "שערי ציון". פאור הואשם גם כי דיבר בצורה לא נאותה על חכמי אשכנז בימי הביניים, ושמספריו עולה ריח של כפירה. הלחץ הכבד הביא את הרבנים אליהו ומשאש לחזור בהם מתמיכתם בפרופ' פאור. עם זאת, לאורך כל השנים עד לשנותיו האחרונות הוא לא חדל להרביץ תורה ברבים במוסדות הקהילה היהודית של יוצאי חלב בברוקלין. תומכיו הזמינוהו מדי שנה בשנה לתת סמינר בחודשי הקיץ בדיל, ניו־ג'רזי.
בשנת 1995 עלה פרופ' פאור לישראל והקים בה את מרכז מורשת ספרד, כיהן כחבר סגל המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן, וכפרופסור במחלקה ללימודי משפטים במכללת נתניה. חיבר עשרה ספרים ופרסם למעלה ממאה מאמרים.
בצילו של הנשר הגדול
פאור היה חלוץ לפני המחנה בכך שכבר באמצע שנות השמונים חשף את תלמידיו, יהודים ולא יהודים, למסורת הפרשנות התלמודית של חכמי המזרח התיכון ובעיקר של חכמי סוריה. היהדות הייתה מבחינתו תמצית ההומניזם הדתי. הוא הדגיש את התפקיד שמילאה המסורת התרבותית והאינטלקטואלית הספרדית כממשיכה ישירה של מורשת הרמב"ם, וביקש לחדש את ההיכרות של העם היהודי בפרט ושל העולם בכלל, עם מהותה של המורשת הספרדית.
דומה כי אחיזתו במסורת ההומניסטית הספרדית, שאפשרה ספיגה של תרבות הסביבה לתוכה, היא שהייתה בעוכריו, שכן מתנגדיו, שרובם לא הכירו את תורתם והגותם של חכמי ארצות האסלאם, זיהו את גישתו כדומה יותר לגישת הזרמים החדשים ביהדות. למעשה, עד העשור הראשון של המאה העשרים לא ניתן להכליל את החכמים הללו תחת הכותרת "רבנים אורתודוקסים", שכן בשונה מעמיתיהם באירופה, פסיקתם לא הייתה לעומתית לתופעת הרפורמה ביהדות, אלא המשיכה בקו רצוף את מסורת הפסיקה.
פרופ' יעקב שוויקה זכה על גבי מוסף זה להספד חשוב מאת אחיינו, הרב והסופר חיים סבתו, ועל כן לא ארחיב כאן אודותיו. אך זאת ראוי להדגיש: הוא אמנם היה חבר המחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת בר־אילן, אך תרומתו לעולם מדעי היהדות לא תסולא בפז. די אם נזכיר את תפקידו המרכזי בפיתוח פרויקט השו"ת, ועמידתו בראש פרויקט פרידברג של הגניזה הקהירית.
שני האישים הללו היו צאצאים של משפחות מהגרים בני הקהילות היהודיות בסוריה: פרופ' פאור למשפחה שהיגרה לארגנטינה מדמשק, ופרופ' שוויקה למשפחה שהיגרה מחלב למצרים. את השכלתו התורנית רכש בישיבת "אהבה ואחווה" שייסד אביו, חכם אהרן שוויקה, בקהיר, ואף זכה לשמוע לקח מחכם עובדיה יוסף שכיהן שנים אחדות כדיין בעיר זו. פאור ושוויקה זכו לאריכות ימים ושנים, לאחר שבצעירותם הכירו אישית את זקני חכמי קהילות המוצא שלהם וטעמו מתורתם.
בשל עיסוקי רב השנים ביהודי סוריה זכיתי ששני הענקים הללו יתעניינו במפעלי המחקרי, והיכרות זו הפכה לידידות אישית ותיקה. פרופ' שוויקה שימש שנים ארוכות כיו"ר הוועדה האקדמית של המרכז העולמי למורשת ארם צובה (חלב). באמצעות הוועדה הוא עודד וסייע לי סיוע שיש בו ממש בהוצאת תוכניות המחקר שלי אל הפועל. לשמחתי, גמלתי לו ולמשפחת שוויקה המורחבת בחשיפת עדויות על היות הסבא רבא, חכם אהרן שוויכה (כך הוא כתב את שם משפחתו), החכם באשי, רבה הראשי של קהילת חלב. פרופ' פאור אף הוא עודדני במחקריי, ונהג תדירות להציגני בפני שומעי לקחו כמי שיודע על אבותיהם יותר מהם.
השניים היו לומדים מושבעים של כתבי הרמב"ם והפיצו תורתו ברבים – בספרים שכתב פרופ' פאור, ובשיעורים שמסרו שניהם הן באקדמיה הן בבתי הכנסת. פרופ' שוויקה היה מעביר שיעור ב"יד החזקה" בפני שלושה אנשים בבית הכנסת, באותה התייחסות ובאותו כובד ראש כמו לפני שלוש מאות איש.
הפיוט לכבוד כי"ח שצונזר
כאנשי תורה ומדע בגופם ובנפשם, השניים כאבו את דחיקתה עד כדי היעלמותה של תורת חכמי ארצות האסלאם כפי שהכירוה היכרות בלתי אמצעית. תורה זו מעולם לא דחתה את רכישתה של השכלה כללית. אדרבה, בעת החדשה ראו רבים מחכמי וגאוני ארצות אלו בהשכלה המודרנית, ובעיקר בלימוד שפות זרות שהן המפתח להשכלה רחבה, "שלימות גדול שעובר עתה בכל העולם" (הרב אברהם פלאג'י, רבה של קהילת איזמיר, בתשובתו לרב אליהו בכור חזן; מופיעה בשו"ת תעלומות לב חלק א, יו"ד סימן ד). הרב אברהם אבוקארה, רבה של הקהילה הפורטוגזית בתוניס, כתב אף הוא כי ההשכלה הכללית ובעיקר לימוד השפות "הוא צורך גדול בזה העת, ועליה נאמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, כי רוב העולם רובו ככולו מלמדים לבניהם זה הלשון" (שם).
חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח), הביאה במחצית השנייה של המאה ה־19 את אור ההשכלה לילדי קהילות ארצות האסלאם, בנים כבנות. חכמי קהילות אלו גילו יחס אוהד מאוד לפעילותה החינוכית של כי"ח ופעלו להרחיבה. כך למשל, הרב יצחק אבואלעפיא, מגדולי הפוסקים במחצית השנייה של המאה ה־19, שכיהן כחכם באשי בקהילת דמשק, היה היזם והמניע מאחורי פתיחת בית הספר לבנות של חברת כי"ח בעיר. תלמידי חכמים בקהילות לימדו את לימודי הקודש בבתי הספר, ואף היו בהם מי שהוציאו את בניהם מן התלמוד תורה והעבירום לבית הספר ששילב לימודי קודש עם לימודי חול.
כך גם עשו חכם עבדאללה סומך בבגדאד, וחכם אהרן שוויכה בחלב. היו בין תלמידי החכמים אף כאלה ששלחו מחיבוריהם שי לחברת כי"ח. הרבנים הראשיים נהגו לדרוש בפומבי בבית הכנסת בשבחה של החברה, ולקרוא לציבור להרים תרומות למענה. הרמת תרומות למען כי"ח נעשתה כמעט בכל אירוע של לידה או נישואין, ודבר זה לא יכול היה להתבצע ללא הסכמת הרבנים. לשיאם הגיעו הדברים בפיוט שחיבר גדול פייטני חלב, רפאל טבוש ענתיבי, לכבוד חברת כי"ח:
רם ברך עם הנבחרים/ חברת כל ישראל חברים/ ראשי צרפת היקרים/ לא ישכח לנצח כל פעולם
פאר וכבוד תן להם/ ותוסיף ימים על ימיהם/ כמה נאים מעשיהם/ גמולם הטוב צפון בעולם הנעלם
אשרי זאת החברה/ שהוציאה את בנינו מאפילה לאורה/ דגלם שא נא בכל שנה והרחב גבולם
לעד עוזרים עם דך גבולם/ דרך ככוכב שמם בכל העולם.
אלא שדווקא במדינת ישראל, נשתכחה – וניתן לומר בפה מלא, בחוגים מסוימים אף מושכחת – תורתם של חכמים אלו ושל רבים אחרים, ששמותיהם אינם מוכרים ללומדי התורה ומוקיריה. ולא רק בישיבות האשכנזיות, אלא גם ברוב הישיבות המכנות עצמן ספרדיות. אדרבה, חכמי המזרח התיכון מוצגים הן בספרים הנכתבים על ידי סמי־היסטוריונים חרדים, והן בדרשות של תלמידי חכמים שונים, כבני דמותם של הרבנים האשכנזים החרדים האולטרה־אורתודוקסים באירופה. כך למשל, הפיוט שצוטט לעיל נמחק מספרי הפיוטים או שמילותיו שונו, ושמה של חברת כי"ח לא נזכר בו עוד.
הגשרים נהרסו, השבילים טושטשו
לפני למעלה משלושים שנה כתב פרופ' יוסף פאור את ספרו על אחד מענקי ההוגים והפוסקים של העם היהודי במאה ה־19, הרב ישראל משה חזן. הרב חזן נולד באיזמיר למשפחת רבנים ששניים מבניה, הרב יוסף רפאל חזן (המכונה החק"ל, על שם ספרו המונומנטלי "חקרי לב"), ובנו הרב חיים דוד חזן (שכונה ח"ד בדרא), עלו לירושלים וכיהנו בה כראשונים לציון. הוא עצמו כיהן כרבן של קהילות רומא, קורפו ואלכסנדריה. כך כתב פרופ' פאור בהקדמתו לספר, מה צורך ראה בכתיבתו:
הדברים ידועים, כמעט ואין בהם מן החדש. אף על פי כן ראיתי להעלותם על הספר, כי דרכם של הרבנים הספרדים, יצירותיהם בכל חלקי מחשבת ישראל, והשקפותיהם על היהדות בכלל ועל בעיות הזמן החדש בפרט, אינם ידועים. משהו – נורא ואיום – חל בכל אשר נוגע למסורת התרבותית, הדתית והחינוכית של היהודים הספרדים בימינו. דברים שבעבר הקרוב היו ידועים לכל צורבא דרבנן, אינם ידועים היום אפילו לאלה אשר בשם גדולי דור יכונו. אנו, שגדלנו על פי המסורת החינוכית העתיקה שנתקיימה דור אחר דור בבתי המדרש הספרדים, רואים את המצב החדש בדכאון לב וכליון עיניים. הגשרים עם העבר נהרסו, הציונים שעמדו באם הדרך נעקרו, השבילים טושטשו וכוסו עפר. מה יעשה הנער שרוצה לגלות את העבר שלו? לאן יפנה? מי יורה לו את הדרך?
כאשר ניגשתי לפני למעלה מ־25 שנה לכתיבת ספרי "ספרי אר"ץ – הספרות התורנית של חכמי ארם צובה", באתי אל פרופ' יעקב שוויקה וגיליתי בפניו את דעתי כי ראוי להכין ביבליוגרפיה מוערת של ספרי חכמי ארם צובה המודפסים, כדי להביא את עובדת קיומו של האוצר הנפלא והגנוז הזה לידיעתם של העוסקים בתורה, על מנת שיחזירו את התורה המפוארה הזו למעגל העיון והלימוד התורני החי. פרופ' שוויקה לא רק עודד אותי בכתיבתו של הספר, אלא אף כתב לו הקדמה. כך הם דבריו היורדים חדרי בטן:
דא עקא, גורלה של תורת ארם צובה לא שפר מזה של אחיותיה בקהילות המזרח האחרות. מהמאה הי"ח ואילך, עם תחילת שקיעתה של האימפריה העות'מאנית, דעך זוהרו של המזרח ונתעמעמו לכאורה (אבל רק לכאורה) גם אורותיה של יהדות המזרח. ובעוד שהחכמים הספרדים (במשמעותו הרחבה של מונח זה) הכירו הכר היטב את כתביהם של רבני אשכנז ואירופה, דנו בהם ופלפלו בהם, הקשו עליהם ותירצו אותם והזכירום למכביר בחיבוריהם, הרי שהרבנים האשכנזים כמעט שלא הכירו את כתביהם של אחיהם הספרדים, וממילא לא הזכירום ולא עסקו בהם, וכך הם נדחקו לקרן זווית, ולא זכו להיות עצם מעצמו של העיסוק התורני החי והתוסס של אותה תקופה.
אמור מעתה: אורה של תורת המזרח המשיך והאיר, אלא שהעולם שרוי היה בליקוי מאורות. עד כדי כך מגיעים הדברים, שאף היום סבור חלק ניכר מהציבור האשכנזי, ואף מתלמידי החכמים שבו, שיהדות ספרד של הדורות האחרונים לא יצרה משל עצמה כמעט ולא כלום, ואין היא ראויה להיזכר אלא בזכות אבותיה, גדולי הראשונים שמלפני תקופת הגירוש וקצת אחריו.
"אין מוות בסיר ההשכלה"
מכיוון שבתקופה האחרונה צצה ועלתה השאלה האם ראוי להם לבני הנוער שילמדו בישיבות לימודי חול אם לאו, אני מבקש להביא כאן מכתב שכתב הסבא רבא של פרופ' שוויקה, חכם אהרן שוויכה, בשנת 1878, בעת ששימש כחכם באשי, רבה הראשי של קהילת חלב, להנהלת חברת כי"ח בפריז:
ובא האות לפני מלכים יתיצב להגיד כי ישר, כי פינו מלא תהלות ושירה כים על כל מה שפעלו ועשו לכל אחינו בני ישראל בכל ארצות מושבותיהם הפזורים בכל פאות, להצילם מיד הקמים עליהם ולהציל נפשותם וממונם מיד הצרים אותם, ולהרים קרנם בכבוד לכבוד דתנו הקדושה, ולהזיל זהב מכיסם וממונם לפתוח אסכולאת [בתי ספר] בכל מקום ומקום, ללמדם תורה ומצוות עם דרך ארץ וכתיבת הלשונות, וללמדם אומנות כל אחד לפי שיעורו להביא טרף לביתם. ובפרט אשר עשו חסד גדול עמנו אנחנו יושבי ארם צובה, ופתחו אסכולא ללמד בני ישראל העניים אשר אין לאל ידם לפרנס את עצמם.
ושלי"ת [ושבח לאל יתברך] עלתה מחשבתם לפועל, והשבח השביחו הני דרדקי דבי רב והצליחו בצלח העודף [בהצלחה רבה], אנא דאמרי ישלם ה' פעולם ותהי משכורתם שלימה ובכל אשר יפנו ישכילו, כי דבר גדול עשו ומצוה גדולה. ומודים אנחנו לה' כי לא השבית לנו גואל מצדיקי הרבים עושים חסד לאלפים, להיותם אנשי משמר משמרת הקודש לעמוד בפרץ לכל אחינו בני ישראל להרים דגל ישראל בגלות הזה.
וגם אנחנו חובה עלינו להשגיח על נערי בני ישראל היושבים באסכולת ארם צובה על למודם וכתיבתם עם דרך ארץ. והננו מוכנים ומזומנים, ועשינו כאשר מוטל עלינו. ובכל שבוע ושבוע אני בא לאסכולא הנזכרת, ושומע מה שלמדו בכל השבוע ומשגיח עליהם בעינא פקיחא על למודם וכתיבתם. ושלי"ת הצליחו נערי ישראל העניים יותר מן בני העשירים, כי יש יותר מחמישים ילדים עניים יושבים באסכולא, ויש שני תלמידי חכמים ללמדם תורה שבכתב עם כל פרושם, ותורה שבע"פ גמרת קדושים וגמרת סוכה וגמרת מגילה ועין יעקב. ויש אחר ת"ח [תלמיד חכם] חשוב ללמדם כתיבת לה"ק [לשון הקודש] ויש אחר מלמדם כתיבת ערבי ואחר מלמדם תורכי ובראש סי' בכור נר"ו [נטריה רחמנא ופרקיה] ללמדם כתיבת לשון הפרנסאוי [צרפתית], וכל העם מקצה יודו וישבחו את שם כבודם אשר עשו עתה ואשר יעשו עוד, רב חינא ורב חסדא.
אם כן, חכם שוויכה לא הסתפק בתמיכה פסיבית בבית הספר המשלב לימודי קודש וחול, אלא אף הגיע מדי שבוע לבחון את התלמידים ולהתרשם מהתקדמותם בכל המקצועות. חכם יעקב שאול אלישר, שכיהן כראשון לציון בירושלים, הגדיר במשפט אחד את תמצית התפיסה של חכמי ארצות האסלאם ביחס להשכלה: "אין מוות בסיר ההשכלה". אם תינתן הבכורה ללימודי הקודש, ולימודי החול ייעשו תחת השגחת הרבנים, הילדים יגדלו בתורה וביראת שמיים אך יוכלו גם לטפס בסולם הכלכלי והחברתי ולהיחלץ ממעגל העוני.
ישאלו הקוראים את עצמם, כמה משמות תלמידי החכמים העצומים שנזכרו כאן, ראו עיניהם בפעם הראשונה? באילו מן הישיבות התיכוניות נלמדות הגותם ופסיקתם של חכמים אלו? זאת ועוד, הציבור שומר התורה והמצוות, ובכלל זה גם הציבור המסורתי שהוא הרוב, מחפש מענה למה שנראה לכאורה כסתירה בין נאמנות להלכה ובין המודרניזציה על כל גווניה. עם כל הכוונות הטובות של רבני צוהר, רבני בית הלל ודומיהם, רק אם יכירו לעומקה גם את תורתם של חכמי ארצות האסלאם, שפרופ' יוסף פאור ופרופ' יעקב שוויקה ביכו את השכחתה, הם ימצאו את הכתפיים הרחבות שעליהן יוכלו להישען כדי להוציא אל הפועל את מחשבותיהם הטובות.
פרופ' ירון הראל הוא דקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר אילן
