לאחרונה, כשהוא כמעט בן 96, שב מנחם בן־יש"ר ועלה להר הבית – בצעדים איטיים, בעזרת הליכון שמסוגל להפוך גם לכיסא בעת הצורך, ובליווי חלק מחתניו ומנכדיו, שלוש בנותיו ואשתו חדווה בת ה־92 (שהמתינו לו מחוץ למתחם). חתנו, ד"ר חגי בן־ארצי, הדריך את הקבוצה, וגם חתן נוסף של בן־יש"ר טרח ועלה – עמוס סבח מכוכב־השחר, המשמש כאקולוג יהודה ושומרון ברשות הטבע והגנים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אם ז'בוטינסקי רואה את הליכוד, הוא עושה סאלטות בקברו
– "נותרה שממה": היהודים בסוריה מבכים את בתי הכנסת
– שיחת היום: במצרים נאבקים בהטרדות המיניות
"חותני התעקש שהוא מעוניין לעלות להר", מספר בן־ארצי. "לא רציתי בזה כל־כך כי פחדתי על בריאותו, אבל הוא לא ויתר. מנחם אמר שבלי הר הבית הוא לא מסוגל להתפלל. אין מי שמתמיד כמותו לעלות ההרה, כבר 53 שנים". מכיוון שבעלייתו לפני קרוב לשמונה שנים, גם אז בגיל לא צעיר, נעצר בן־יש"ר בהר כששוטרים חשדו בו שהשתחווה אפיים ארצה בניגוד לכללי המשטרה, הזהיר אותו בן־ארצי ש"הפעם לא ישתחווה ולא יעשה בעיות". "אני תמיד חושד בו שלא יצליח להתאפק וישתחווה", מסביר בן־ארצי בחיוך מדוע היה צריך להזהיר קשיש בן כמעט 96 שלא ישתטח ארצה במקום הקדוש.
על האירוע החגיגי העיבו צווחות רמות של אנשי הוואקף כאשר בן־יש"ר בחר להתיישב לנוח מתחת לעץ סמוך לשער הרחמים. "על אף גילו ולמרות החום, חמי הקיף את ההר ללא כל מניעות, אבל בשלב מסוים חשתי שהוא עייף וזקוק למנוחה. לא רציתי שיישב סמוך לשאר הקבוצה כי חשבתי שזה מסוכן לו, בגלל הקורונה. היה שם עץ גדול שתחתיו ישב איש ואקף, והצעתי למנחם לשבת גם הוא במקום, בעוד אני מדריך את הקבוצה. עד אז, לאורך כל הנתיב הלא קצר הוא התעקש שלא לשבת. איש הוואקף לא אהב את הבחירה של חמי להתיישב שם. הוא התפרץ עלינו, ומכיוון שגם השוטרים גיבו אותו ותבעו מאיתנו להתקדם, נאלצנו להקים את חמי ולהמשיך בדרכנו".
בן־יש"ר עצמו, לעומת זאת, לא התרגש מהמהומה שהתחוללה סביבו. "היה ביקור מרשים לעומת הביקורים הקודמים", תיאר זאת. "אנשי הוואקף צעקו קצת, אבל אני לא הרגשתי בזה. אולי אחרים הרגישו".
בן־יש"ר, במקור זילברברג, נולד בברלין בחג הראשון של סוכות תרפ"ה, 1924. ילדותו עברה עליו בעיר הגרמנית ברסלאו, כיום ורוצלב שבפולין. "מאז שאני זוכר את עצמי אני זוכר הצקות מהסביבה הגרמנית", הוא מתאר. "הרבה פעמים צעירים התנפלו עלינו, הילדים היהודים. בדרך כלל מבוגרים או שוטרים נהגו לעצור בהם. בכל אופן, אנטישמיות הייתה שם עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, אבל בדרך כלל לא אלימה. כך או אחרת, לא היה נעים להיות שם מיעוט נרדף".
דו־קיום עם הלגיונרים
האירוע שהבהיר למשפחת זילברברג באופן סופי שאין לה מה לחפש עוד על אדמת גרמניה, היה ליל הבדולח. מנחם היה אז בן 14. "לאימא שלי הייתה חנות מכולת בקומה הראשונה בבניין שבו גרנו, שנועדה עבור הקהילה היהודית שומרת הכשרות. באמצע הלילה התעוררנו לקול רעש גדול. עמדו שם אנשי אס־אס או אס־אה עם המדים שלהם ושברו הכול. החנות הזו הייתה מחוברת בדלת לדירה שלנו, ובתושייתם מיהרו הוריי לחסום את הדלת מבפנים בארון כדי למנוע מהבוזזים להיכנס לדירה.
"אבא שלנו פחד שיעצרו אותו במה שנקרא אז בשם המכובס 'מעצר לשם הגנה'. יהודים נלקחו אז מבתיהם, נעצרו והועברו למחנות ריכוז. רבים מתו במחנות הללו. כדי להימנע ממעצר עלה אבי לדירה שמעלינו, שבה התגוררו שתי זקנות יהודיות אלמנות, ונשאר בה זמן מה. כשאנשי אס־אס באו לדירתנו לחפש אותו, אמרנו להם שאיננו יודעים להיכן נעלם".
"להוריי תמיד היה רצון לעלות ארצה", מוסיף בן־יש"ר. "הם נטו לציונות למרות שהשתייכו לאגודת ישראל ואימצו את סגנונו של מייסדה הרב ד"ר יצחק ברויאר. הייתה להם נטייה ארץ־ישראלית. מכיוון שאבי היה סוחר, מקצוע שלא נתפס בעיניו כמתאים לארץ ישראל, הם התעכבו בגרמניה, אבל באותו שלב הבינו שאין מקום לדחות את העלייה. עד ליל הבדולח רבים מהיהודים הניחו שאפשר יהיה לספוג את הגבלות המשטר ולהוסיף לחיות בגרמניה. מאותו לילה הבינו שזה לא יסתיים בטוב, והציפו את השגרירויות השונות במטרה לקבל אשרות יציאה. אבל כידוע העולם החופשי לא שש לקבל יהודים בשעריו".
דודו של מנחם בן־יש"ר, אחי אימו, הקדים לעלות ארצה לפניהם וסלל את דרכם. "אמי ביקשה ממנו שידאגו לנו לסרטיפיקט, ואכן כמה חודשים אחר כך עלינו ארצה. כולנו עלינו כמשפחה, מלבד אח אחד שהוא חירש, שנשאר במסגרת קבוצת חירשים בברלין. מאוחר יותר כל המוסד שבו שהה עבר לאנגליה והוא ניצל. מאנגליה הוא הגיע ארצה. כך קרה שכולנו יצאנו מבעוד מועד מגרמניה. במרץ 1939, חצי שנה לפני פרוץ המלחמה, הגענו לארץ הקודש. היינו שבעה אחים, שאני השני מביניהם. כל אחיי עודם בחיים מלבד אחד, וכולם מתגוררים בארץ. אנחנו בהחלט שומרים על קשר".
לאחר עלייתה לארץ התגוררה המשפחה בתל־אביב, אך עד שההורים מצאו את מקומם בעיר העברית הראשונה, שהה מנחם אצל קרובי משפחה בירושלים ולמד בבית הספר חורב בבירה. "לא מדובר בישיבת חורב של היום, אבל זה היה מוסד שדומה לה ברוחו", הוא מסביר. בהמשך חזר לתל־אביב ולמד בבית הספר מוריה. בבגרותו הצטרף להגנה, "כמקובל בחוגים הדתיים בעת ההיא", הוא אומר. "לא ביצענו שם פעולות של ממש, בעיקר התאמַנו".
כאן, בארץ המובטחת, עִברת מנחם את שם משפחתו מזילברברג לבן־יש"ר, ראשי התיבות של שם אביו: יצחק שמעון רפאל. במלחמת השחרור גויס לצה"ל במסגרת הפלוגה הדתית והוצב בבן־שמן. "בן־שמן הייתה מנותקת באותה עת, עד שרמלה ולוד שוחררו. השתתפתי מעט בקרבות, אבל האמת היא שלא היו הרבה קרבות בבן־שמן. חיינו שם בסוג של דו־קיום עם הלגיונרים. רק כשמטוסים הצניחו לנו אספקה נפתחה לכיוונם אש ירדנית".
מאז ועד היום במשואות יצחק
שירותו הצבאי הביא את בן־יש"ר להצטרף למשק משואות־יצחק שבו הוא מתגורר עד עצם היום הזה, וזאת כחלק מגרעין שבחר להתיישב שם כאשר בני הקיבוץ המקורי שבגוש עציון חזרו מהשבי הירדני בשנת 1949.
בשנת 1954 הכיר מנחם את חדווה אשתו, הצעירה ממנו בשלוש שנים, וכעבור חצי שנה נישאו. אחד מאחיו של מנחם התגורר בקיבוץ לביא, שבמקורו הוקם בידי יוצאי אנגליה, ושם פגש מנחם את חדווה שאף היא עלתה ארצה מאנגליה ונמנתה עם מייסדי הקיבוץ (שנוסד ב־1949). חדווה היא בוגרת גירוש זְבּוֹנְשׁין שביצעו הנאצים בסתיו 1938, כאשר גירשו מגרמניה את כל היהודים שלא היו אזרחי המדינה. יותר מ־18 אלף יהודים בעלי אזרחות פולנית שהתגוררו בגרמניה גורשו בידי השלטונות לעיירה זבונשין, על גבול פולין, אולם שם סירבה הממשלה הפולנית לקבלם. הם נותרו בגבול, ללא מחסה מפני הקור וללא מזון. בסופו של דבר נעתרה ממשלת פולין לקלוט את המגורשים. כעבור חצי שנה הועברה חדווה עם ילדים נוספים לאנגליה, וכך ניצלה. לאורך השנים מאז נישואיהם עסקה חדווה ברפלקסולוגיה וברפואה משלימה במרפאה במשואות־יצחק.
לאחר שסיים בהצטיינות תואר שני במקרא באוניברסיטת בר־אילן, כתב בן־יש"ר עבודת דוקטור בנושא התפתחות המסורה בכתבי יד קדומים של המקרא. מנחה העבודה, פרופ' משה גושן־גוטשטיין, נפטר לפני שאישר אותה באופן רשמי וסופי. האוניברסיטה התייחסה לעבודה כאילו אושרה, וכך התמנה בן־יש"ר כמרצה לתנ"ך בלי שקיבל את התואר ד"ר באופן רשמי. במשך עשרות שנים הוא מילא את התפקיד הזה, באוניברסיטת בר־אילן ובשלוחה האשקלונית שלה.
בן־יש"ר נחשב לחוקר בכיר במכון לתולדות חקר המקרא שליד האוניברסיטה, וערך (לצד חוקרים נוספים) את הקובץ "המקרא בפרשנות חז"ל" – שני כרכים מדעיים עבי כרס, כ־900 עמודים כל אחד, המקיפים את כלל המדרשים שעל ספרי הושע, יואל ועמוס. בנוסף היה שותף גם בהוצאתו לפועל של מיזם "מקראות גדולות – הכתר".
"כל הרבנים היו נגדנו"
אבל נשוב למלחמת ששת הימים. בן־יש"ר כבר שוחרר בעת ההיא ממילואים, ובשורת שחרור הר הבית תפסה אותו במשואות־יצחק. הוא, שכאמור עוד הספיק לחיות בארץ כאדם בוגר תחת שלטון המנדט, זכה לבקר לא פעם בכותל המערבי בטרם תש"ח, אבל להר הבית לא עלה עד שחרורו בידי ישראל. "ההר לא היה על סדר היום כלל באותה עת", הוא מנמק. "נדמה לי שהמוסלמים גם לא אפשרו בתקופה ההיא עליית יהודים אליו. אבל בכ"ח באייר תשכ"ז הבנתי שיש לעלות להר הבית. האם יש לבנות גם בית מקדש לא ידעתי להכריע, אבל הצורך לעלות אל ההר היה לי מובן מאליו. ביקרתי בהר ימים ספורים אחרי תום המלחמה. ידעתי שיש לטבול לפני העלייה, ולכן טבלתי קודם לכן במעיין השילוח.
לאחר שבן־יש"ר שיתף במחשבותיו כמה מחבריו, הם התאגדו כקבוצה ועלו יחד להר. בהמשך החל ללמוד על ההר ולקרוא על אודותיו. "איתרתי מפה אנגלית גדולה של הר הבית, ועל פי המשנה במסכת מידות וכתבי יוסף בן מתתיהו ניסיתי לברר היכן בהר ניצב המקדש. כתבתי על כך מאמר שהופיע לראשונה בביטאון של מדענים שומרי תורה עוד בשנת תשכ"ח (68')".
במאמרו המדובר הקדים בן־יש"ר את בכירי הארכיאולוגים בנימין מזר ז"ל ועוזרו לין ריטמאייר, כמו גם את הרבנים שברובם לא מצאו לנכון לעסוק בעניין עד עצם היום הזה. מכל מקום, הוא הגיע לאותן מסקנות בדיוק שהגיעו אליהן מאוחר יותר ריטמאייר ומזר באשר למיקומו של הר הבית המתואר במשנה, זה שקדם להורדוס. מדובר בריבוע בן 500 על 500 אמה, בתוככי המתחם הקרוי כיום כולו בשם הר הבית. "הגעתי למסקנות שאחר כך ראיתי שהגיעו אליהן כמה ארכיאולוגים, בין השאר קתלין קניון, שזיהתה בדרום הר הבית ובצפונו תוספת של הורדוס לשטח הר הבית המקורי, וכן רצועה נוספת בצד מערב.
"הרב גורן, לעומת זאת, הגיע למסקנות אחרות ממני, בין השאר מכיוון שהמפות שהופיעו בספרו וששורטטו בידי חיל ההנדסה לא היו מדויקות", הוא משוכנע. "הרב גורן חשב שהצאחרה – הסלע שבמרכז כיפת הסלע – הוא מקום המזבח ולא מקום קודש הקודשים כפי שטוענת המסורת. אני חושב שהייתה לו מגמה לראות בכותל המערבי את כותל הר הבית המקורי, ולא כפי שסבורים היום על פי מחקרים של בנימין מזר, שזה כותל של ההרחבה ההרודיאנית של ההר".
בשלב הבא, קבוצת העולים הקטנה התרחבה והפכה לתנועה. "עוד בשנה הראשונה אחרי שחרור ההר יצרנו קשר עם יוצאי אצ"ל ולח"י מירושלים כדוגמת שמעון ברמץ ז"ל, ויחד ייסדנו תנועה פעילה למען הר הבית שכונתה 'ברית אריאל'. בניגוד להיום, לא הייתה אז כל בעיה ליהודים להיכנס לשטח הר הבית. הרשויות הניחו לעלות ההרה באופן חופשי משער המוגרבים (כיום שער הלל; א"ס), אבל אנחנו לא הסתפקנו בכניסה בלבד ורצינו להתפלל שם.
"בחול המועד סוכות תשכ"ח, הראשון אחרי הכיבוש, נכנסנו כעשרים איש למתחם עם לולבים ואתרוגים דרך השער הזה. אף אחד לא עיכב אותנו. עמדנו בין שער המוגרבים לאל־אקצה, בחלק הדרומי, ושם ערכנו הקפות עם לולבים עד שבאה המשטרה והורידה אותנו מההר. רשמו את שמותינו אבל לא נעצרנו. התייחסו אלינו יפה. הערבים, אגב, כלל לא התנגדו לתפילה שלנו. באותה עת עוד נותרו ליד שער המוגרבים כמה בניינים, וממש ליד הכניסה ניצב קיוסק קטן של ערבי זקן שמכר משקאות. מי שהגיע להר עם נעלי עור השאיר את הנעליים לשמירה אצל בעל הקיוסק הערבי, והוא השגיח עליהן עד שיצאנו. הערבים לא הביעו אז כל התנגדות לנוכחות היהודית במקום הקדוש. הם עוד היו בהלם מכך שמדינת ישראל הניחה להם להישאר בהר.
"לעומת זאת, כמעט כל הרבנים היו נגדנו – הן החרדים והן הדתיים הלאומיים, מלבד מעט מאוד רבנים כדוגמת הרב של נתניה הרב דוד חיים שלוש, וכן הרב חיים דוד הלוי שבאותה עת עוד היה רבה של ראשון־לציון ולימים נעשה רבה של תל־אביב. מעניין מאוד שכל הממסד הרבני מלבדם התנגד לנו. כאשר כבר כובשים את הר הבית, במקום לחשוב מה צריך לעשות בו, הרבנים חשבו רק מה לא צריך לעשות – לא לעלות".
כיצד אתה מסביר זאת?
"אינני יודע, זה כנראה מתוך הלם. הגיעה הגאולה, ולא יודעים מה לעשות בה. עד שעניין הר הבית חדר לחלק מהרבנים מהציבור הדתי־לאומי עברו 25 שנה. היום כבר מקובל שמותר לעלות. אמנם לא כולם עולים להר, אבל קיים קונצנזוס שזה לגיטימי. אפילו בציבור הלא דתי, הרוב בעד לאפשר חופש פולחן ליהודים במקום הקדוש. גם לציבור החרדי זה חדר. באותה עת, לעומת זאת, זה היה לגמרי מחוץ לקונצנזוס. היינו כמה משיגענעס. פעם, כשהחרדים ראו אותנו עולים להר הם היו צועקים לנו 'כּוֹרֶעס, כּוֹרֶעס'. כרת. היום כבר כמעט לא צועקים.
"זה בעצם הדבר הטבעי ביותר בעולם, שהר הבית הוא שלנו, אבל בשביל לעכל זאת מבחינה תודעתית כנראה דרוש זמן. אומרים שקיימים שני נושאים הלכתיים שבהם לא הרבנים קובעים את ההתקדמות אלא הם נובעים מלמטה – הטלת תכלת בציצית ועלייה להר הבית. אני נוקט בשניהם. מבחינה פסיכולוגית זה הולך יחד. אני מאלו שחושבים מחוץ לקופסה הדתית המקובלת".
הרב הראשי יצחק יוסף קרא לרבנים שעולים להר "רבנים מליגה ד'". מה דעתך על כך?
"נו טוב, הוא יכול לכנות אותם בכל כינוי שירצה. זה כבר שייך להלכות לשון הרע. הרבנות הראשית היא מוסד פוליטי, לא הנהגה רוחנית. היא שבויה בידי ש"ס".
מנגל של קודש
ממרום גילו הספיק בן־יש"ר להיות חבר כמעט בכל התנועות שפעלו בעניין ההר במשך 53 השנים שחלפו מרגע שחרורו. הוא היה שותף גם לפעילות ארגון "חוגים לאומיים" שבראשו עמד עו"ד יעקב חרותי שהגיש את העתירות הראשונות לבג"ץ בנושא ההר, מתוך מאות עתירות מאז ועד היום. "נשארנו באותה מסגרת במשך כמה שנים, עד שהוקמה תנועה גדולה יותר, 'אל הר השם' בראשות פרופ' יואל אליצור והרב יואל בן־נון. שם יזמו עליות להר, הפיצו חומרים וקיימו ימי עיון. גם הרב יעקב מדן, כיום ראש ישיבת הר עציון, היה פעיל בתנועה".
אולם הפעם היחידה שבה נעצר בן־יש"ר הייתה כאמור דווקא בעשור התשיעי לחייו, בחול המועד סוכות תשע"ג (2012), וזאת בחשד שהשתחווה בהר. כאחרון הפושעים נלקחו ממנו אז טביעות אצבע, הוא צולם, ואולץ לחתום על מסמך שבו התחייב להתנהג בהר מעתה והלאה "כמו ילד טוב", כהגדרתו. במשך שעות הושאר הקשיש במעצר במשטרת הקישלה, וכדי להשלים את התפאורה האבסורדית נעצרו בהר יחד עימו רב ושלושת ילדיו הקטנים, ואלה שהו איתו בחדר המעצר.
בהיעדר סוכה העצורים אף לא יכלו לאכול בתחנת המשטרה במשך כל שעות מעצרם, אבל בן־יש"ר לא התרגש מכך: "זה לא היה נורא. אותי זה לא הטריד", הוא מבטל את העניין. "זה הטריד בעיקר את אשתי כששמעה על כך". אגב, הוא טוען שלא השתחווה ולמעשה נעצר בלא שעשה דבר: "היו פעמים אחרות שהשתחוויתי בהר, אבל באותה פעם דווקא לא".
ובכל זאת אתה מוסיף לעלות.
"אני רואה בזה צורך. בסופו של דבר תודעת הציבור בכל זאת תגבר. הרי למה המצב בהר כיום גרוע כל כך? בגלל ההסכמים עם ממלכת ירדן, שהיא למעשה השולטת וזו שאומרת לישראל מה לעשות במקום. ייתכן שהמצב הזה ישתנה באחד מן הימים, וצריך שיהיו אז ארגון ומנהיגות חזקים מספיק שיידעו לנצל את הרגע הזה ולשנות את הכללים, לאפשר ליהודים כניסה חופשית ואולי גם לקבוע בהר מקום תפילה כפי שהרב גורן רצה. גם הרב טוקצ'ינסקי, עוד בזמן המנדט, כתב בספרו 'עיר הקודש והמקדש' שהוא ערך מדידות והסיק שבחלק הדרומי של הר הבית ראוי לבנות בית כנסת ולהתפלל בו".
בכל ערב פסח בשנים האחרונות יש מי שמנסה להביא אל ההר גדיים לצורך הקרבת קרבן פסח. אתה מזדהה עם מעשים כאלו?
"כן, אבל יש לדעת שלפי ההלכה אם מקימים מזבח צריך להקריב עליו קרבן תמיד בכל יום, ולחנוך אותו בקרבן תמיד של שחר. אני מסופק מאוד אם העם היהודי בימינו מוכן לדבר כזה. לקרבן פסח הציבור דווקא מוכן, כי קרבן הפסח הוא בסך הכול מעין מנגל של יום העצמאות, מנגל של קודש, אבל אני בספק לגבי מוכנות העם היהודי בימינו לקרבנות מסוגים אחרים. כל מה שנעשה בהר צריך להתבצע בשם עם ישראל כולו".
לטעמך הממשלה ממלאת את חובתה בעניין ההר?
"בשום אופן לא", משיב חותנו של אחיה של שרה נתניהו. "הממשלה הייתה צריכה ליצור מצב של דו־קיום דתי בהר, של תפילה יהודית".
גם לפני חמישים שנה המשטרה התנכלה ליהודים בהר?
"יותר מאשר עכשיו. אט אט מגיעים יותר ויותר עולים להר, ולאורך זמן זה גורם לתזוזה ולשיפור היחס. ציבור העולים גדל. פעם עלייה להר הייתה כמעט מחוץ לתחום. היום היא די מקובלת, גם אם הרוב עדיין איננו מגיע בפועל להר".
עשרות אלפי פיוטים
חגי בן־ארצי נזכר כיצד בקיץ 1975, כשהתארס עם מילכה, בתם הבכורה של בני הזוג בן־יש"ר, חשף אותו לראשונה חמיו לעתיד לאפשרות העלייה להר. "מנחם הודיע אז ש'נקיים תפילת הודיה בהר הבית', אבל אני שבאתי מישיבת כרם ביבנה לא שמעתי מעודי על האפשרות של שומרי הלכה לעלות להר. תיקנתי אותו ואמרתי שהוא ודאי מתכוון לתפילה בכותל, אבל מנחם התעקש – תפילה בהר. כך נפתחה בפניי האפשרות הזו. כמה ימים אחר כך עלינו להר, מנחם ואני ועוד כמה בני משפחה, ונשאנו שם בקול רם תפילת הודיה".
לבני הזוג בן־יש"ר 17 נכדים ויותר משלושים נינים. "כולם מתגוררים בארץ", חשוב לו לציין. אחרי שלוש הבנות נולד לזוג גם בן, ישי, שהלך לעולמו בדמי ימיו בשנת 1989 אחרי מחלה קשה.
לצד עיסוקיו המחקריים והאחרים, בן־יש"ר שולח ידו גם בכתיבה אמנותית ולאורך השנים חיבר פיוטים רבים. מבחר מהם ראה אור בספר "שפתי רננות" שהוציא לאור בעבר חתנו חגי בן־ארצי לזכרו של הבן ישי ז"ל. בימים אלו עמל בן־ארצי על הוצאה לאור של ספר פיוטים נוסף פרי עטו של בן־יש"ר.
"בלי כל הגזמה, מנחם חיבר עשרות אלפי פיוטים", מספר בן־ארצי. "הוא מחבר פיוטים כבר שבעים שנה, לכל שבת, לכל חג ומועד ולכל אירוע משפחתי. זה אוצר עצום". בן־ארצי מעריך שבין שליש לרבע מהפיוטים של חמיו עוסקים בהר הבית. הנה כמה טעימות:
אזכרה א־לוהים יום של רון ההמון / דימינו שחלפה שעת זה הפזמון / אויה איך אמת עוד הקדמון / שעדיין בן מלך מחוץ לארמון. אזכרה א־לוהים יום רון ורעדי / קול שקרא: הר הבית בידי / ועדיין סגור ומסוגר בעדי / ועינינו לי־ה ולצור משגבי. אזכרה ואהמיה בראותי איך עולים / ערלים לקודשיהם, גם ישמעאלים / ובחצרות א־לוהינו הלכו שועלים / עד אנה, א־לוהינו, עיניך תעלים.
יום ירושלים / וכמה זה שנים / ומי זוכר עדיין / צרבו אז כל פנים / דמעו אז העיניים / דמעה שאין לה שם / אחת רק לאלפיים / חלום כך מתגשם. יום ירושלים / חולמים היינו אז / יום שבשמיים / חזינו כתם פז / מילים ביקשו כנפיים / ברכנו ההלל / לצוק אל השפתיים / לב לא יוכל כלכל. יום "בידי" שמענו / "הר המוריה" / דורות לו התגעגענו / ולנו הוא היה / עלינו ונרתענו / כי: אל תקרב הלום / ואז עוד לא ידענו / כי גז, היה חלום.
תחת הכותרת "התנצלות לירושלים" כתב בן־יש"ר כך:
שרנו לך ירושלים / שני אלפי שנה / מרחוק ערגו עיניים / זוהר השכינה. מתי נבוא ניפול אפיים / מול הר המקדש / אז ירדו מהשמיים / דביר, היכל חדש. ועברו שנות האלפיים / לירושלם עלינו / לא ירד דביר משמיים / אנו לא בנינו. לא בנינו בידיים / ודביר עליון נעלם / תם כך שיר ירושלים / תם כי לא נשלם.
פיוט נוסף מתייחס לאסלאמיותו של ההר:
את עירי ירש פרא מדבר / וצורי לו לאבן מסגיד / מכתו, מדינתו הן יגבר / לו כבודם, וצורי לי יחיד/ נשבע בו א־לי, לא ניחם / לא תמחק את דבריו, לא תמחם / עקבת פרסת סוס, של שליחם / זה סוס שוב מדברה יטלם / שם שלום אישֹלמו ושלם / ולי מורש אב עיר שלם.
