את שורש הידרדרותם המהירה של ישראל למעשה העגל כבר פירשו רבים באופנים שונים. הפסוקים הפותחים את מעשה העגל מעידים כי המהלך התמוה והמזורז מעם שעוטה עליו עדיי שמים לעם פרוע ומצחק עשוי רבדים שונים של בוסריות רוחנית, קוצר רוח ותלות מסוכנת במנהיג.
את קוצר הרוח, המלווה את עם ישראל מימי עבדות הפרך במצרים ("וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"; ו, ט), כבר הפגינו בני ישראל מספר פעמים במסעם במדבר – מי מרה, התלונות על אודות סיר הבשר והלחם ומחסור המים ברפידים. נראה כי הכלים שסיגלו לעצמם בני ישראל להישרדות פיזית יומיומית במציאות השעבוד עומדים להם כעת לרועץ בהתנהלות השונה במדבר. כאן נדרשים כוחות להתנהלות איטית ותהליכית יותר. הארות ומופעים א־לוהיים חזקים ורבי רושם זוקקים תקופות ארוכות יותר של עיבוד והפנמה. בעת הזאת, במחנה שלמרגלות ההר, קוצר הרוח לשובו של משה מוביל למבוכה רבתי למול ההארה הא־לוהית האדירה שקיבלו אך לפני שלושים ותשעה יום והיעדרות ההנהגה.
חפיפה בין המנהיג לבורא
וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ־לֹהִים. וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ־לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (לב, א־ב).
התורה מזהה באופן מפורש את המניע לאירועים החמורים שיבואו בהמשך בחוסר הסבלנות בהמתנה למנהיג. הפסוקים מקבילים פעמיים בין הא־לוהים למשה: "אצבע א־לוהים" לעומת "בושש משה לרדת", ושוב: "עשה לנו א־לוהים" לעומת "כי זה משה האיש". יש בסמיכות זו כדי ללמד שעבור בני ישראל יש למשה משמעות קריטית. משה הוא המתווך להם את הא־לוהים, כך שנוצרת מעין חפיפה בין המנהיג לבורא. יבוא מעשה העגל, ומשה בחכמתו ינסה לשחרר ולמתן תלות זו.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לב, ז) – זהו הרמז הראשון שמקבל משה, הקושר את המחולות הפרועים והזביחה להנהגה הישירה שלו. העם שלו הוא, והיציאה ממצרים – פועלו. גם קוצר הרוח מלמעלה מוזכר בדברי ה' כבעיה מרכזית: "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ" (שם, ח). משה בתפילה מיידית, ובטרם נוכח במצב העניינים במחנה, מתנער מהקשר הבלעדי לעם ישראל המושת עליו ומעלה בפני ה' את ההבטחה לאבות שהוא עצמו רק שלב בהתגשמותה: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" (שם, יג).
עוד לפני שחזה במעשה העגל, משה מתפלל על התייחסות א־לוהית ארוכת טווח ורחבה יותר. ולאור הצעדים שהוא נוקט עם רדתו, נראה כי הוא נאה דורש ונאה מקיים בניסיון ללמד את עמו מהי תלות ארוכת טווח ומשחררת בא־לוהים תחת תלות מגבילה במנהיג.
צעדים שוברי זהות
הצעד החריף הראשון, שיש המפרשים אותו כתגובה מיידית ולא מחושבת, הוא שבירת הלוחות. לאור האמור מסתמן כי משה מתחיל בשרשרת של צעדים קיצוניים שתשבור את הזהות המוחלטת בינו ובין הקב"ה שנוצרה על ידי העם. הלוחות הכתובים באצבע א־לוהים לא יימסרו על ידי משה לעם שאינו יודע להבחין ולהפריד בין אצבע א־לוהים לידיו של משה.
הצעד הבא, הנובע מחשש שמא תיווצר זהות מעוותת בינו ובין "האלוהים החדשים" שעשו להם ישראל, הוא שרפת העגל וטחינתו. משה ממשיך במגמה זו ומשקה את ישראל באפרו של העגל, לומר כי אין בו כלום מן הא־לוהי הנשגב; כולו מעשה אדם ועל כן יחזור וייטמע במחזור הדם האנושי. השלב הבא קשה מקודמיו. משה מוביל את בני לוי ליטול את חייהם של הזובחים הישירים. ניתן רק לשער מה חווה העם כעת כלפי המנהיג שהוציאם בחמלה ממצרים והובילם במדבר במסירות ופניות מוחלטות.
וכמו אל העם, כך גם כלפי א־לוהים. משה דוחה בשתי ידיים את קריאתו של הקב"ה לשליחת מלאך שיעלה ויוביל את העם לארץ המובטחת, כאומר: במה הועלנו ביצירת חשש לתלות במלאך ה' ההולך לפני המחנה תחת האמונה והביטחון הישירים בה' א־לוהי ישראל? משה מעתיר ומייחל לכינונה של עבודה ללא מתווכים ומנגישים.
כהמשך לצעדים הרדיקליים שננקטו זה מכבר הולך משה ועוקר את אוהל העדות: "וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה" (לג, ז). מנהיגותו של משה אינה זמינה ומיידית כבעבר, הוא כבר אינו נטוע בטבורו של המחנה. ויש לשאול: הרי בעקירת האוהל משה כביכול מרחיק גם את האפשרות להשראת שכינה בקרב המחנה, שהרי מעידה התורה: "וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה" (שם, ט), ומה הועילה עקירה זו למוסס את הזהות שנדמתה לעם בין משה ובין ה'?
בקריאה זהירה של הפסוקים מבחינים כי התורה מדייקת במה שניסה משה לחולל במעשהו זה. "וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שם, ז). משה מבקש ללמד את בני ישראל כי עליהם לבקש את ה' ולא אותו. אמנם האוהל מיוחד לדיבור הא־לוהים עם משה אך לא זו מטרתו היחידה והעיקרית. אוהל זה עתיד לחזור ולהשתכן בלב מחנה ישראל עם בניית המשכן בממון ישראל, על ידי ישראל, בעבור אביהם שבשמים.
