אחד מן המטענים הגדולים אשר נושא עם ישראל על גבו הוא חטא העגל. כבר מקדמת דנא מתמודד עם ישראל עם משמעות החטא: מה היה תוכנו ומה גרם לעם לחטוא באופן זה. אין ספק כי עיתוי החטא הוא חלק אימננטי מחומרתו, שהרי ארבעים יום קודם לכן שמעו ישראל את דברי ה' בהתגלות שלא הייתה כמותה מעולם, וכיצד תוך כדי דיבור כבר חטאו באותם הדברים ששמעו באוזניהם מפי הגבורה?
ר' יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" מניח שאלה זו בפיו של מלך כוזר:
השמר לך החבר לבל תפליג בסיפור שבחיה של אומתך ולבל תסיח דעתך מן הדבר הנודע ברבים דבר המרותם את א־לוהיהם על אף המעמדות האלה; שמע שמעתי כי בעצם הימים ההם עשו להם עגל ויעבדו לו ולא לא־לוה.
בתשובתו של "החבר" מסביר ר' יהודה הלוי את החטא בכמה אופנים: א. אמנם חטאו אך מיד הודו בחטאם. "חטא אשר גנוהו הם עצמם מתוך גדולתם"; ב. היה זה אך סמל ותמונה לכוון אליה את הדבר הא־לוהי, אך לא אמונה בתמונה כא־לוה; ג. אמנם כשלשת אלפי איש אשר עבדו את העגל אכן נענשו.
גישתו הפרשנית של ריה"ל מצמצמת את החטא ודוחקת אותו לשולי החברה. הוא אינו מתייחס לרצון של הקב"ה לכלות את כל בני ישראל באומרו "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", וכן אינו מתייחס לקריאת משה "מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי". גם בהמשך דבריו מסביר ריה"ל כי לא פסק המן, הענן המשיך לסוכך עליהם ועמוד האש הנחה אותם בדרך, וממילא לא השתנה דבר. יש לציין שפרשני ימי הביניים כמו הרמב"ן, ראב"ע והחזקוני הולכים גם הם בדרך צמצום החטא, בדרך זו או דומה לה.
האם דבריו של ריה"ל ויתר הפרשנים עולים מן המקראות? המעיין בפסוקים ודאי יתקשה לפרש את החטא בדרך זו, שהרי העם מבקש מאהרן: "קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים", והעם הוא הקורא בפני העגל: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אם נבין את הפסוקים כפשוטם הרי שנוכל גם להבין את תגובתו של הקב"ה – "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם". מה, אם כן, גרם לחכמי ימי הביניים לפרש את החטא באופן זה? ננסה לעיין בפרשנויות השונות באופן כרונולוגי.
עבודה זרה מובהקת
בספרי המקרא השונים ניתן לראות כי חטאם של ישראל היה כפשוטו: עשו להם אלוה, וייחסו לו כוחות ואולי אף את הניסים אשר נעשו להם במצרים. כך מתואר החטא בספר נחמיה: "וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם… אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת" (נחמיה ט, יז־יח).
מהמילים "לא זכרו נפלאותיך" וכן מצד התיאור החיובי של הנהגת ה' עולה כי חטאם של ישראל היה שכחת ה' ושכחת נפלאותיו, עד כדי שהאמינו באותו העגל שהוציאם ממצרים. ואף על פי כן, הקב"ה המשיך להרעיף עליהם ניסים במדבר, כפי שאומר נחמיה בהמשך:
"וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ". כלומר, למרות שהם לא ייחסו לקב"ה את הניסים של יציאת מצרים הוא המשיך להנהיגם באותה דרך ניסית.
פרשנותם של התנאים המוזכרת במדרשים השונים לא רק שאינה מצמצמת את החטא אלא רואה אותו כנקודת אל חזור. כך למשל בדברי ר' יוסי הגלילי (במדבר רבה פרשה ז):
ר' יוסי הגלילי אומר: בוא וראה מה כח עבירה קשה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה לא היה בהם זבים ומצורעים ומשפשטו ידיהם בעבירה היו בהם זבים ומצורעים.
ר' יוסי הגלילי מסביר כי לא מדובר כאן רק בחטא מקומי, אלא בחטא שהוא בעל השפעה עד סוף כל הדורות. ביום זה באו עליהם הטומאות שלא היו קודם לכן. חומרה שכזו עולה גם מדברי ר' נחמיה ור' יהודה במדרש הבא:
והמכתב מכתב א־להים הוא חרות על הלוחות – מהו חרות?… ר' יהודה אומר חירות מן גליות ור' נחמיה אומר חירות ממלאך המוות …אמר הקב"ה … אלו שהן עושין ומקיימין תרי"ג מצות חוץ מן הכללים ומן הפרטים ומן הדקדוקים אינו דין שיהיו הן חיין וקיימין לעולם? כיון שאמרו "אלה אלהיך ישראל" בא מות עליהן. אמר הקב"ה בשיטתו של אדם הראשון הלכתם שלא עמד בנסיונו.
שיטתם של ר' יהודה ור' נחמיה היא שחטא העגל הוא שגרם למיתה. במתן תורה יכולים היו ישראל לבחור בחיים ולהעביר את המוות מן העולם אבל כיוון שחטאו נתחדשה גזרת המוות.
מעלימים את החטא
בתקופת האמוראים ניתן לראות שלוש מגמות פרשנות ביחס לחטא העגל. מגמה ראשונה ממשיכה את מגמת התנאים הרואה את החטא במלוא חומרתו: "אמר רב חסדא: בתחילה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד… כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם".
המגמה השנייה היא לצמצם את החטא באופנים שונים. ר' יוחנן סובר כי העם לא שכחו את ה' אלא צירפו אליו אלוהים אחרים: "אמר ר' יוחנן: אלמלא וי"ו שב'העלוך' נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה. מה תלמוד לומר אשר העלוך? שאיוו לאלוהות הרבה".
המגמה השלישית אינה מקטינה את החטא אלא פשוט משכיחה אותו ומעלימה אותו לחלוטין. עד כדי כך שאפילו הקב"ה אינו מוצא חטא במעשה זה:
וכי מה ראה שור להיעשות ראש לכל הקרבנות? אמר ר' לוי: [משל] למטרונה שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי מלכות, ובדק המלך בדברים ולא מצא בהן ממש. מה עשה המלך? עשה סעודה והושיב אותו האיש בראשן של מסובין. כל כך למה? שבדק המלך בדברים ולא מצא בהן ממש. כך אומות העולם מונין להן לישראל ואומרין להן עשיתן את העגל, ובדק הקב"ה בדברים ולא מצא בהן ממש, לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות.
דברים אלה של ר' לוי מייצגים את קצה הסקאלה. ייתכן שגם הוא מבין שהגרים הם שחטאו, כפי שמצאנו בדברי רב הונא ורב אידי, ולכן הקב"ה לא מצא בעם ישראל חטא. ואולם, בין כה ובין כה אין ספק שעמדתו היא עמדת קיצון.
לאור זאת יש לראות את המגמה אצל ריה"ל למזער את חטא העגל באיכותו ובכמותו, שאותה ראינו בתחילת הדברים, כהמשך המגמה שהתפתחה כבר אצל חלק מהאמוראים. מהם הגורמים לתהליך זה?
תוצר של הפולמוס
מלבד הקשיים בפירוש הפסוקים, ניתן להסביר את התמורה בפרשנות בשני הסברים:
א. בחלק מן המדרשים ראינו כי הם מתמודדים עם טענות של אומות העולם, מה שבהחלט ייתכן שקרה. כך ראינו בדבריו של ר' לוי: "כך אומות העולם מונין להן לישראל ואומרין להן עשיתן את העגל", וכן בדבריו של ר' יצחק: "ואמר רבי יצחק … לפי שאומות העולם מונין לישראל ואומרים אומה זו המירו כבודם שנאמר וימירו את כבודם" (בבלי ע"ז נג, ב).
בימי הביניים הייתה מקובלת תרבות הוויכוח, במיוחד בפולמוסים בין הנוצרים ליהודים, וייתכן שאותם ויכוחים היוו אחת הסיבות המשמעותיות למזעור החטא. הנוצרים טענו כי ה' עזב את עמו, ולכאורה חטא העגל הוא סיבה ראויה לכך: העיתוי של החטא כחודש אחר כריתת הברית מחזק את חוסר רצינותו של העם, ומבליט עד כמה הוא אינו ראוי להיות העם הנבחר.
ב. הסבר נוסף שניתן להציע הוא הרצון להבין את מהות העבודה הזרה. הרמב"ן כותב משפט אחד שממנו ניתן להבין מגמה זו: "כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים". וכן בחזקוני: "וכי שוטים היו לומר שעגל זה שנעשה היום מזהב הוציאם ממצרים".
נראה כי קושיה זו היא אשר מובילה את הפרשנים לנסות להבין את החטא באופן אחר. קשה לחכמי ימי הביניים – בדיוק כמו לנו – להבין מהי עבודה זרה. קושי זה מופיע כבר בגמרא במסכת סנהדרין (קב, ב), כאשר מתגלה מנשה המלך לרב אשי ומתדיין איתו בדברי הלכה. רב אשי שואל את מנשה המלך כיצד תלמיד חכם שכמותו עבד עבודה זרה, והלה עונה לו (בתרגום): "אם היית שם היית מקפל שיפולי גלימתך ורץ אחרי" [לעבוד עבודה זרה]. בתשובתו רצה מנשה המלך לומר שאין אנו יכולים להבין יצר עבודה זרה מהו. ואכן, על פי הגמרא ביומא (סט, ב) בטל יצר עבודה זרה מן העולם ומשום כך אין אנו יכולים להבין כיצד ייתכן שהיו אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני.
לסיכום: ניתן להבחין בתמורות בפרשנות ביחס לחטא העגל על פי התקופות השונות, כאשר המחמירים רואים בו נקודת אל חזור ואילו המצמצמים ביותר מעידים שישראל לא חטאו בו. הסיבות האפשריות לפרשנות המצומצמת נובעות מהצורך לגונן על עם ישראל מפני טענות הדתות האחרות או מחוסר היכולת להבין את יצר העבודה הזרה ואת עוצמתו
