וגם ראיתי המונינו צועקים בחג השבועות מגילת רות, כמו שקבעו להם חובה לצעוק כולם בקול רם מגילת איכה בליל צום אב לאֵבל, ומגילת אסתר בליל יום הפורים לשמחה, אשר זה דבר טוב וראוי בלי ספק. אך כי יבינו תחילה הענין בדיבור הפנימי, עד שישמיעו לאזנם מה שיוציאו בפיהם, הואלתי היום לעשות פירוש לאלה על דרך שעשיתי בשאר (רבי יוסף כספי, פרובנס המאות הי"ג־הי"ד, הקדמה למגילת רות).
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מטשטש תודעה: "טהרן" משכיחה מיהו האויב
בדומה לחורבן, עזיבת בתי הכנסת מאפשרת התחדשות
עדיף המקור: חיקוי עם תקינות פוליטית
אכן יש פער גדול בין החובה "לצעוק כולם בקול רם" כל אחת מן המגילות בזמנה, ובין הבנת תוכנה של המגילה. נדמה שהפער בולט במיוחד בנוגע למגילת איכה, הכוללת חמש קינות שבאופן כללי מתארות את הסבל הקשה של העם בעת המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים, ואת התגובות הקשות של העם בעקבות אירועי חורבן בית ראשון. אך חמש קינות אלה כתובות בלשון שירה רוויה בדימויים ובמטאפורות, באוצר מילים מליצי ובשאר מאפיינים של השירה המקראית, ולכן אינן קלות להבנה. השאלה היא כמובן אם יש בכלל צורך להבין את הקינות ולחפש מסר ומשמעות במגילה כולה, או שדי לבכות עם המקונן ולכאוב ולהצטער על החורבן באופן כללי.
בספרו החדש "איכה, מייאוש לתפילה", פרופ' אליהו עסיס מאוניברסיטת בר־אילן מביע דעה ברורה בנושא. באמצעות ניתוח ספרותי מוקפד ומעניין, מצביע עסיס על מבנה מחושב של מגילת איכה ועל מטרה ברורה שלה. הספר כולל מבוא מפורט של כ־50 עמודים, שבהם מציג עסיס את תפיסותיו באופן כללי. לאחר מכן מנותחת ביסודיות כל אחת מן הקינות, כשלפני הניתוח הספרותי מופיעה בשלמותה הקינה הנדונה, דבר המקל מאוד על הקוראים. הניתוחים עצמם כוללים טבלאות והשוואות רבות לפסוקים אחרים מתוך המגילה ולספרי מקרא נוספים. עסיס מתנסח ברהיטות ואף טורח לערוך סיכומים מדי פעם, ויש בכך תועלת רבה לבהירות הדברים.
כבר במבט שטחי על המגילה אפשר לשים לב שארבע הקינות הראשונות שלה בנויות במבנה אקרוסטיכוני אלפביתי ואילו בקינה החמישית אין אקרוסטיכון, אך יש 22 פסוקים כמניין אותיות האלפבית. בדברי חז"ל הוצעו כמה טעמים לכתיבה האלפביתית של איכה. טעם אחד הוא שזהו אמצעי לזיכרון: "למה נאמרה מגילת קינות באל"ף בי"ת? כדי שיהיו נגרסין בפי המקוננים" (איכה רבה, מהדורת בובר, פרשה א, א). טעם אחר שזהו ביטוי של שלמות: "דבר אחר אני אמרתי לברכם מאל"ף ועד תי"ו… והם סרחו ולקו מאל"ף ועד תי"ו" (שם).
עסיס טוען שיש לקשר בין שאלת השימוש באקרוסטיכון ובין שאלת התוכן של המגילה ומטרתה. לדבריו, "בדרך כלל, ביטויים רגשיים עמוקים מתפרצים ללא מעצור ובאופן ספונטני. המתאבלים אינם בוכים במקצב, והאבלים אינם מוטרדים מהסגנון של ביטויי אבלם" (עמ' 15). השימוש באקרוסטיכון יוצר מתח בין הרגש ובין התבנית הנוקשה, ונועד להעביר לקוראים מסר ש"בניגוד לקינות קונבנציונליות יש במגילת איכה גם חשיבה מעמיקה ורציונלית על האירועים הקשים של החורבן. הצורה האומנותית של האקרוסטיכון אומצה על מנת שהמגילה תתקשר עם הקוראים לא רק ברובד הרגשי, אלא גם ברובד של התבונה" (שם). "מחבר איכה יצר מתח בין תוכן לצורה, על מנת להעביר לקורא את התחושה שהבנת מגילת איכה תלויה לא רק בהזדהות רגשית עם המתואר, אלא כבכל שירה אחרת, בניתוח ובלימוד השיר. האקרוסטיכון נועד, אפוא, לסמן לקורא שאת הקינות צריך לא רק לקונן, אלא גם לנתח" (עמ' 17). ועסיס מנתח הן את המבנה הכללי של המגילה הן את המבנה הפנימי של כל אחת מן הקינות, ומגיע לתובנות מעניינות. אלקט דוגמאות בודדות.
קריאה מבור תחתיות
פרקים ב' וד' במגילה, מראה עסיס, דומים בתוכן ובצורה. פרקים אלה מתארים את מלחמת החורבן. אחד הנושאים הקשים הקשורים במלחמת החורבן הוא הרעב. תיאורי הרעב בשני פרקים אלה דומים בתוכן, באוצר המילים ובסגנון. בשני הפרקים מוזכר הרעב של הילדים, וישנו תיאור מזעזע של אימהות האוכלות את בשר ילדיהן. בשני הפרקים, ובשניהם בלבד, מופיעים הביטויים "שֶׁבֶר בַּת עַמִּי" ו"רֹאשׁ כָּל חוּצוֹת".
צמד אחר במגילה הוא הפרקים א' וה', המתארים את המציאות שלאחר החורבן ואת תוצאותיו. בפרקים אלה יש שימוש דומה במוטיבים ייחודיים ובאוצר מילים משותף. למשל, בשני הפרקים האלה, ובהם בלבד, מתוארת תחושת הבושה ואובדן הכבוד של הגולים, שאיבדו את מולדתם ועצמאותם. תחושות אלו באות לידי ביטוי דומה באמצעות ציון אובדן ההדר. בפרק א' נאמר: "וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ… " (א, ו), ובפרק ה': "שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ" (ה, יב).
פרק ג' הוא מרכז המגילה. הוא עוסק בצרת היחיד בתוך הכלל, בחשבון נפש, בווידוי על חטא ובפנייה אל ה'. עסיס מוכיח שהמבנה של המגילה הוא לא רק ברובד של סידור הקינות, "אלא הוא תמטי והוא טומן בחובו התפתחות רעיונית מקינה לקינה" (עמ' 22).
לצד הדמיון בין צמדי הפרקים, יש גם הבדלים משמעותיים ביניהם. פרק א' מתאפיין באווירה של ייאוש. הביטוי "אֵין מְנַחֵם" מופיע בו חמש פעמים. לעומתו, בפרק ה' המקביל לו יש תקווה זהירה לעתיד טוב יותר: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (ה, כא). בפרק א' אין תפילה לה' לישועה, ואילו הסוגה של פרק ה' היא תפילה הפותחת בפנייה ישירה אל ה': "זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ" (ה, א). אגב, לדעת עסיס זו הסיבה שפרק זה אינו באקרוסטיכון, "כיאה לתפילה היוצאת מהלב" (עמ' 20).
בפרק ב' מתוארים אירועי החורבן עצמו. על פי המתואר בפרק זה, ה' עצמו הוא שפגע בעיר ובתושביה: "בִּלַּע ה' וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה… גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל… דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן… הָיָה ה' כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל… " (ב, ב־ה). גם בפרק זה אין פנייה אל ה' לישועה ואין הבעת תקווה. לעומתו, פרק ד' מסתיים בתקווה מתונה: "תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ" (ד, כב).
לדעת עסיס, נקודת המפנה בין הייאוש שבתיאור החורבן עצמו ותוצאותיו בשני הפרקים הראשונים, ובין התקווה המופיעה בשני הפרקים האחרונים (בתיאור אותם מצבים) – מצויה בפרק ג' שבו מתרחש ההיפוך מייאוש לתקווה. "האקרוסטיכון המשולש בקינה השלישית מעצים את הקינה הזו, שבה מרוכז העיון ההגותי" (עמ' 39). בתחילת פרק ג' היחיד מתאר את צרותיו: "אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ…" (ג, א), ואת ייאושו: "וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה'" (ג, יח) לאחר מכן מופיעים דברי חכמה הכוללים ביטחון בה' והתבוננות בדרכי השגחתו. "החוכמה מלמדת את הסובל שחסדי ה' לא תמו, והקשר המחודש עם ה' ייעשה רק בתנאי שהסובל יפנה אל ה' ויתפלל אליו. רעיון זה מובע בפסוק כה: 'טוֹב ה' לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ'" (עמ' 173).
בהמשך, מופיעה חזרה בתשובה של הציבור ותלונתם כלפי ה' על סבלם: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'. נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם… סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה. סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים" (ג, מ־מה). בסופו של פרק ג' היחיד מבכה את מצב העם ומתאר את צרותיו, אך לא מגיע לייאוש כמו בפרקים הראשונים, אלא לתפילה לה': "קָרָאתִי שִׁמְךָ ה' מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת" (ג, נה). כותב עסיס: "כאשר הוא מצוי בבור תחתיות, במקום הכי נמוך, והוא מרגיש שמים הולכים להטביעו, שם, מתוך הבור, מתוך נקודת הייאוש הוא קורא אל ה'… זהו ההבדל בין צרות היחיד בחלק הראשון, המביאות אותו לייאוש ולנתק מה' ואי פנייה אליו, לבין הצרות בחלק האחרון, אשר מביאות אותו לסף ייאוש, אלא שבנקודת השפל הוא פונה אל ה'" (עמ' 197).
אכן, עסיס מדגיש שמחבר המגילה אינו מסתפק במהפך עצמו מייאוש לתקווה ולתפילה, אלא מחזיר את הקורא לאותם מצבים עצמם אבל מתוך פרספקטיבה אחרת. לפי ניתוחו של עסיס, שיא המגילה אינו במהפך מייאוש לתקווה שבפרק ג', אלא בפנייה הישירה לקב"ה בפרק ה'.
נישא לבבנו אל העננים
בנוסף על התזה הכללית שהוא מציג, ספרו של עסיס כולל פרשנויות לכל פסוקי המגילה. אתעכב קמעא על פסוק אחד בלבד מפרק ג': "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם" (ג, מא). עסיס כותב: "הציבור מזרז עצמו לשאת כפיו אל אל בשמים. נשיאת הידיים לשמיים היא ביטוי חיצוני לתפילה… משמעות הפסוק היא: נִשא לבבנו על כפינו או נִשא לבבנו עם כפינו. היינו, נשוב בתשובה שלמה וכנה הנובעת מהלב, ובאה לידי ביטוי במעשה נשיאת הכפיים לשמיים, שהינה הפעולה המתלווה לתפילה" (עמ' 185). כפי שעסיס מציין בהערה, דבריו בפרשנות הביטוי "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם" הם על פי פרשנים קלאסיים (רש"י ורבי יוסף קרא) ופרשנים חדשים, אבל דומני שבכל אופן יש דוחק מסוים בפרשנויות אלה, בין היתר בגלל שעל פיהן המילה "אֶל" מתפרשת כ"על" או כ"עִם", ולא כמו זו שבחציו השני של הפסוק, "אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם".
אציע פירוש נחמד אחר, שעסיס לא הביאוֹ. פירוש זה הובא גם הוא בדברי רש"י: "אל כפים – אל העננים, אל השמים, כמה דאת אמר 'הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ' (מלכים־א יח, מד), וכן 'עַל כַּפַּיִם כִּסָּה אוֹר' (איוב לו, לב)". דברים דומים מופיעים גם בספר השורשים של רד"ק ובפירושו לישעיהו. כך כתב רד"ק בספר השורשים שורש כפ"ף: "'עַל כַּפַּיִם כִּסָּה אוֹר' (איוב לו, לב), עננים, לפי שבתחילה הענן ככף כמו שאמר 'עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ' (מלכים־א יח, מד), ולפי שהם כמו כיפה על בני אדם, וכן 'וְשַׂכֹּתִי כַפִּי' (שמות לג, כב), כלומר אסכך בענני עליך עד עברי… וכן 'נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם' (איכה ג, מא), עננים… וכן פירש רבינו סעדיה ז"ל 'הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ' (ישעיהו מט, טז), עננים, וכן כתב אדוני אבי ז"ל… ". ובפירושו לישעיהו מט, טז כתב רד"ק: "הֵן עַל כַּפַּיִם – פירש רב סעדיה ז"ל כמו עננים, וכן 'נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם'".
פרשנויות דומות למילה "כַּפַּיִם" מובאות במקומות נוספים בפירושיהם של ראב"ע ורד"ק. אמנם הם מעדיפים פרשנויות אחרות, אבל נדמה שבנוגע לפסוק מאיכה ההצעה איננה רחוקה כל כך, בייחוד שהעננים נזכרים מיד לאחר מכן כמונעי תפילה: "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה". כמו כן, על פי פרשנות זו, משמעות המילה "אֶל" בשני חלקי הפסוק היא זהה: "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם". בכל אופן, זו פרשנות שדומני שראוי להביאה בהקשר זה.
בין כך ובין כך, אין ספק שקריאה בספר מרוממת את קוראי המגילה מצעקה רגשית בקול רם, אל רובד ההבנה השכלית.
איכה, מייאוש לתפילה, אליהו עסיס, מכללת הרצוג – תבונות, תש"ף, 294 עמ'
* הרב ד"ר כרמיאל כהן הוא חבר בצוות אוצר הגאונים החדש באוניברסיטה העברית ומלמד בתוכנית לתואר שני באגדה והוראתה במכללת אפרתה. לאחרונה ראה אור ספרו (בשיתוף עם הרב ד"ר ברוך ברנר) "ביאור הרלב"ג לתורה – פרקי מבוא", בהוצאת מעליות, מעלה אדומיםבין לכאוב את החורבן רגשית ולבכות עם המקונן מאיכה ובין חיפוש פשר ומשמעות במגילה. תשעה באב, יעקב שטיינהרדט, 1945 באדיבות אוסף המשכן לאמנות, עין חרוד
