פרשת ואתחנן: לעמוד או לשבת

יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב

תנועה פשוטה של מעבר מישיבה לעמידה, כוריאוגרפיה של ריטואל, מנהג קטן שזכה לפולמוס גדול. השאלה הבנאלית קמעה אם נקום בשעת קריאת עשרת הדברות או נישאר לשבת, מקפלת בתוכה תפיסה דתית עמוקה בנוגע למעמד המצוות, לעיקרי אמונה, לשאלות חינוכיות ואף סוציולוגיות, ובביתנו הפרטי גם מפגש בין מנהגי שתי משפחות ועדות, איזונים בין שכל לרגש, בין טקסט לציבור, בין אליטיזם לעממיות ובין תודעה לחוויה. השפות הדתיות השונות של בתי הורינו נפגשות במעמד הר סיני.

איום על המסורת

שפה ראשונה – ישיבה:

הגמרא מספרת שהכוהנים נהגו לפתוח כל בוקר במקדש בקריאת עשרת הדברות, קודם קריאת שמע, "לפי שהם עיקר הדת וראשיתו" (רש"י). אך כאשר ביקשו העם לקרותם בקהילות שמחוץ למקדש, ביטלו זאת חכמים שחששו "מפני תרעומת המינים". מי הם אותם מינים ובעבור מה הרעימו?

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
פרשת ואתחנן: תורת משה או תורת האלוהים?
"התפנית הדרמטית ששינתה את ההיסטוריה של עמנו"
"מחוברים בערך": צפו בשיח בין הרב חיים נבון לרב ג'וש ווינברג

פרופ' אפרים אלימלך אורבך זיהה אותם ככיתות מימי האמוראים, שטענו שרק עשרת הדיברות נאמרו למשה מפי הגבורה, וכל השאר בדה משה מליבו. הד למחלוקתם שם המדרש בפי קורח ועדתו:

וכי אתם לבדכם קדושים, והלא כולנו נתקדשנו בסיני… וכשנתנו לנו עשרת הדברות כל אחד ואחד ממנו היה יונק מהר סיני ולא נתן לנו אלא עשרת הדברות, ולא שֵם חלה ולא שם תרומה ומעשרות ולא שם ציצית שמענו, אלא מעצמך אתה אומר כן.

גישה זו, המעמידה את התורה על עשרת הדיברות בלבד ומציבה סימן שאלה בנוגע לתוקפן של שאר התרי"ג, איימה על עולם המסירה של חכמים, שנטו לזהות אותה בקבוצות שונות לאורך הדורות – נוצרים, קראים ומינים ממינים שונים, עד ימינו.

התגובה החריפה ביותר לאיום זה של ייתור שאר התורה מובאת אצל הרמב"ם ביסוד השמיני מי"ג העיקרים, העוסק ב"תורה מן השמיים":

שנאמין שכל התורה הזו, ואין הבדל בין "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען", "ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד", או "אנכי ה'", ו"שמע ישראל ה' א־להינו ה' אחד", הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת.

הרמב"ם מעמת את פסוקי הדגל של האמונה הישראלית, ששניהם מצויים בפרשתנו, עם רשימות יוחסין שוליות לכאורה של בני חם ואלופי עשו. הוא דורש מאיתנו להתגבר על האינסטינקט ליצור בתורה מדרג חשיבות, ומבטל את כל ההיררכיות הספרותיות, ההלכתיות והתיאולוגיות שבתוך מרקם התורה. בדרכו הפילוסופית האליטיסטית, ממשיג הרמב"ם את ייחודה של התורה הנתונה מן השמיים כמכלול שאינו ניתן לפירוקים האינטואיטיביים של בני האדם.

תולדה של ביטול היררכיה זו, מתבטאת בתשובת הרמב"ם על המנהג לשבת בזמן קריאת הדברות. באופן חד ונחרץ הוא אוסר לעמוד, מסיבות פנימיות וחיצוניות: אמונה שהתורה ניתנה כמקשה אחת מן השמיים, ופולמוס עם המינים המאדירים את הדברות ואין בלתם.

בכל מקום שמנהגם לעמוד, צריך למנעם, בגלל מה שמגיע בזה מן ההפסד באמונה, ומה שמדמים שיש בתורה מדרגות ומקצתה מעולה ממקצתה, וזה רע עד מאד.

תשובה זו התפרסמה על ידי החוקר אברהם חיים פריימן, ויצרה אדוות גם בשדה ההלכה והמנהג. לשיטת הרב עובדיה יוסף, אילו היו האחרונים מכירים אותה "לא היו מרהיבים עוז לחלוק עליו בזה", ולכן יש להישאר לשבת.

 

דרמה של קודש

שפה שנייה – עמידה:

במהלך הדורות הרגש הדתי הספונטני לא הניח לעשרת הדברות לחמוק מהריטואל היומיומי, והם חזרו אל סידורי התפילה במסלולים עוקפים. גם בשעת קריאת מעמד הר סיני שלוש פעמים בשנה – בפרשות יתרו ו־ואתחנן ובחג השבועות – היו העם נוהגים לסמנם כטריטוריה טקסטואלית מקודשת, באמצעות קימה על רגליהם.

ר' שלום משאש, שהיה רבן הראשי של מרוקו ושל ירושלים, נשאל בסוגיה זו וכדרכו העדיף מנהג אבות, בעודו חולק על הרב עובדיה יוסף:

והנה האמת מנהג עתיק יומין במרוקו, והיו מקפידין על זה לעמוד בזמן שהש"ץ אומרם, ובזה היתה חרדה גדולה בבית הכנסת, ואין שוחח ואין מדבר, ושורש דבר זה ממה שהיה בשנה הא' של קבלת התורה שהיו קולות וברקים וכו', וכתיב "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק"… וזה כבוד וחרדה גדולה כמו שנכנס מלך, הכל עומדים… וכאילו מקבלים התורה מחדש.

הרב משאש ראה בקריאת הדברות שחזור כמעט תיאטרלי של מעמד הר סיני, וביקש לייצר דרמה קהילתית של הדרת וחרדת קודש. כמו בסוגיות אחרות, הכניס הרב משאש שיקולים רגשיים כמרכיבים בפסיקתו ההלכתית, תוך שהוא משתף בטווח רחב של רגשותיו הדתיים: רעדה, יראה, רתת, חשק, התעוררות וחמימות.

הוא דחה את ההסתמכות על תשובת הרמב"ם להלכה והעדיף את העוצמה של המסורת העממית החיה, בהדגישו את תפקיד הריטואל לאמן את השריר של הזיכרון הקולקטיבי.

זה קרוב לאלף שנה צעק ולא נענה… ואין ראוי אחרי אלף שנה, לחזור לקיים רעיון הרמב"ם זצ"ל ולצנן את הקדירה, אלא להניחה בחמימותה וברגש גדול שלה.

בפרשת ואתחנן מופיע שחזור של מעמד הר סיני, מפרספקטיבה של דור אחרי, דרך עיניו של משה, כשהוא אפוף אש גדולה, ענן וערפל. מדי שנה כשאנו משחזרים את השחזור – האם נבחר בשפה דתית של שיגרה או ברגעי שיא ספירליים? בכוחו של הטקסט או בכוחו של הציבור? בעיקרי האמונה השכליים או בחוויית האמונה הקהילתית?

 

מדרש יוצר:

אמר: מנין שהיה הקב"ה עומד בשעת מתן תורה? שנאמר "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ", ואימתי? בשעה שהשגיח מחלונות רקיע להיגלות לעמו. ומנין שעלינו לדבוק במידותיו? שנאמר "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי", ויהיו הדברים כנתינתם מסיני.

אמרה: מנין שהיה הקב"ה יושב בשעת מתן תורה? שנאמר "מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת" – גם בשעת גבהות היה יושב. ומנין שעלינו לדבוק במידותיו? שנאמר "בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי" – שיהיו דברי תורה גבוהים ושפלים מתמתקים בפינו כאחד.

ומה יעשו וילכו בדרכיו? לעמוד בכולן אי אפשר שכבר נתרעמו המינים, ולשבת בכולן אי אפשר שבא המלך בהיכלו, אלא יעמדו תרי וישבו חד. ואילו הן? ביתרו ובעצרת יהיו עומדים, ובואתחנן יהיו יושבים, שמשנה תורה הוא.

ד"ר דוד משה ביטון הוא ראש החוג ליהדות בקריה האקדמית אונו וראש תוכנית כולנא בירוחם. תמר ביטון היא ראש מדרשת באר בירוחם ובאשדוד