ארבעה חודשים אחרי נישואיי פגשתי את אחי הצעיר, שחגג את הולדת בתו השלישית. שוחחנו על ההסתגלות שלו למשפחתו המתרחבת ועל ההתאקלמות שלי בחיי הנישואים, והגענו לדון בשאלת הגדרת הזהות המתחדשת שלי. טענתי שהנישואים לא יצרו אצלי שינויים טקטוניים בהגדרת העצמי, ושאני עדיין מזוהה עם מאפיינים אישיותיים של רווקה מתבגרת. אחי חיזק את הטענה באומרו: ״אתם עדיין רווקים, רק כאלה שנמצאים בתוך זוגיות. המעבר האמיתי למודל של נישואים יגיע עם הילד הראשון, ואז גם יתחוללו שינויים בהגדרת העצמי שלכם״.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחלקות סגורות וצוותים בבידוד: עובדים בבי"ח "לגליל" מוחים
– דעה: לא רק אנשי ימין "מסומנים": חמש טענות נגד תאוריית ישראל השנייה
– מהפך מוזיקלי: שינוי היחס למילה מנגינה
בכל חברה שהיא, חווית הרווקות, מעבר להיותה סטטוס משפחתי, היא מרכיב מרכזי בהגדרת הזהות ובאופן שבו הפרט תופס את תחושת העצמי שלו. לרווקוּת נקשרות לא מעט תכונות ייחודיות, אשר מתגבשות מכורח הנסיבות והאילוצים של חיי הרווקות. למשל, העדפת הזהות האינדיווידואלית על פני הזהות הקהילתית, הנובעת מהיחלשות זיקתו של הרווק לקהילה. ככל שתקופת הרווקות מעמיקה ומתארכת, אך טבעי שאותן תכונות תכינה שורשים עמוקים יותר, והגדרת העצמי תלך ותתבסס על מוטיבים של רווקות מאוחרת.
במשך עשר שנות רווקותי, נדרשתי להתעמת לא פעם עם האתגרים שמייחדים את הרווקות המאוחרת בחברה החרדית. כמו בחברות אחרות כך גם בחברה החרדית, מעגל הרווקים מתרחב ככל שחלקים ממנה מאמצים אורח חיים מודרני יותר. סגנון החיים המודרני, שכולל בין היתר רכישת השכלה והעמקת הזהות האינדיווידואלית, חורג לפעמים מהתוואי שמייעדת החברה לבנותיה. לא מעט בנות גולות אל מחוץ לתוואי, מבחירה או מכורח, כאשר לרוב הרצון הוא לחזור לצעוד ביום מן הימים באותו תוואי ולצמצם את הפער שנוצר. בנות שגדלות מחוץ למסלול הנרטיבי של החברה, שמסלילה את בנותיה לתפקידים של רעיה ואם בישראל, נדרשות לגבש זהות חדשה שלוקחת בחשבון אפשרויות נוספות להגשמה עצמית. כך נוצרת הכלאה בין הרצון לשמר ערכים חברתיים מסוימים, ובין הדחף שמניע שינויים בהגדרת הזהות.
המצבים שבהם הרווקה החרדית מתעמתת עם הצורך לחולל תמורה בהגדרת העצמי, יתרחשו לרוב סביב הערכים המרכזיים שהחברה סיגלה לעצמה. בחברה החרדית אפשר לשים את האצבע בעיקר על האתגרים של הגדרת מהות האישה ותפקידיה, והקשרים עם בני המשפחה והקהילה. כל אלה יוצרים שינויים מהותיים שעשויים להפוך לחלק בלתי נפרד מהזהות, דווקא משום שהזהות החדשה אינה מושפעת מהמצב המשפחתי.
כשהבית צר מהכיל
הזהות העצמית מורכבת בין היתר מסך התפקידים שמיישם הפרט בחייו. בחברה שבה האישה מזוהה בעיקר עם תפקידים שמתכנסים אל תוך הבית פנימה, קשה עד בלתי אפשרי לחוות מימוש אידיאלי במתכונת של חיי רווקות. כשהבית היה חסר, הייתי מנועה מלהשקיע את עצמי, כמו בנות גילי הנשואות, בזוגיות, בחינוך, בטיפוח ילדים למצוינות או אפילו בלהטוט בין עבודות הבית לתפקידים שנדרשים ממני בחוץ.
בצל חוויה כזו, המשאלה למימוש עצמי מלא ואותנטי עוברת דרך הבחירה בזהות שאינה מושפעת מהמצב המשפחתי הקיים. רווקה חרדית שבוחרת להגשים את עצמה במנותק מהסטטוס המשפחתי, תחפש תפקידים משמעותיים אחרים שייתנו מענה לצורך במשמעות ובסיפוק. רובן תבחרנה בתפקידים המניבים תשואה גבוהה של מימוש. יש שתפנינה להסבה מקצועית בתחום הטיפול והחינוך. תהיינה גם כאלה שתבחרנה להצטרף למסגרות התנדבותיות שונות, או כל צירוף אחר שיעניק מרחב של הגשמה עצמית ויאפשר להביא לידי ביטוי את הצורך בנתינה משמעותית.
אותם תפקידים כרוכים במימוש עצמי שאינו תלוי במצב המשפחתי, ואינם מושפעים מהמעבר מסטטוס אחד לאחר. ההסבה שלי ללימודי פסיכולוגיה, והרצון שלי לקחת חלק במסגרת התנדבותית, הפכו לחלק ממי שאני. כעת חיי הנישואים מצמצמים, מעשית, את האפשרות ללהטט בין כמה מחויבויות, אבל הרצון להגשים את עצמי במסגרות אלו עודנו קיים.
החממה המשפחתית היא משאב יקר ובעל ערך. ההווי, הקשרים המהודקים והמפגשים המחייבים, מנבאים אושר וחוסן נפשי. כל זמן שהבית משמש כבית הגידול הטבעי, אנחנו נהנים מאותן איכויות. העניינים מתחילים להסתבך כשהרווקה הממוצעת, מבחירה או מאילוץ, מבקשת לחרוג במידה מסוימת מגבולות התא המשפחתי. המרחב שנדרש כדי להתנסות ברעיונות חדשים, כחלק מתהליך גיבוש הזהות האינדיווידואלית שכאמור אינה קושרת בין מימוש עצמי לתפקידים ביתיים, מצטמצם. בשלב זה טבעי שהבית יהיה צר מלהכיל את האישיות שמתרחבת, ומבקשת לכלול רעיונות שבאים לפעמים בסתירה לאלו שהונחלו בבית. נוסף על כך, דווקא אותו קן חמים מדגיש את הרגשת החסר בהיעדר בן הזוג והילדים. שולחן שבת, רגעים משפחתיים אינטימיים או כל ייצוג אחר של חמימות משפחתית, פוגעים בבטן הרכה של הרווקה המתבגרת והעצמאית.
במגזר החרדי, היציאה למגורים משותפים מהווה שבירת הטאבו של כל כבודה פנימה. הדילמה בין הרצון להיות נאמנים לקול הפנימי, שקורא לפרוס כנפיים, ובין ציות למוסכמות החברתית, איננה פוסחת כמעט על אף אחת. השאלה היא רק מה קודם למה, דילמת היציאה מהבית, או דילמת איפה אני בשבת.
בין שהושגו מגורים עצמאיים ובין שלא, התנועה הרווחת היא מהבית החוצה. ישנה העדפה לחגוג שבתות וחגים בחיק קבוצת השווים, ולאו דווקא עם בני המשפחה. לאחר נישואיי חוויתי תנועה הפוכה, שהתבטאה בהעדפה לחגוג שבתות וחגים בחיק המשפחה. כאשר בחג השבועות האחרון דאגתי להבטיח את מקומי אצל הוריי, חוויתי במובן מסוים חזרה לתקופה של טרום הרווקות, כאשר הבית אכן שימש כבית הגידול הטבעי.
ואקום קהילתי
הרווקות החרדיות חוות ואקום קהילתי במידה רבה יותר לעומת רווקים. בחיי הגברים ישנם עוגנים קהילתיים המוטמעים בתרבות. כך למשל הצורך באימוץ רב ומורה דרך, לימוד בחברותא, טשולנט בליל שישי ועוד. כל אלו מעניקים לרווק החרדי מעטפת קהילתית שאינה תלויה דווקא במצב המשפחתי. עוגנים כאלה אינם קיימים בעולמה של הרווקה החרדית. האישה החרדית קושרת עצמה לקהילה באמצעות בן הזוג או הילדים. היא תתפלל בבית הכנסת שבו מתפללים בעלה וילדיה, תשתתף בערבי הורים במוסדות החינוך של הילדים, ועוד.
היעדר העוגנים הקהילתיים גורם באופן טבעי להיחלשות הזיקה לקהילה ושמיטת החובות הקהילתיים. זהו תהליך שיש בו תחושה משחררת של חוסר מחויבות, אך גם חוויה של היעדר השתייכות. הבחירה לחבור למעגל חברתי מסוים תיעשה על בסיס איתור מכנה משותף עם חברי הקבוצה. אלה יכולים להיות תחומי עניין משותפים, בילוי קבוע ועוד. בנוסף, הבחירה מושפעת גם מהמידה שבה ניתן יהיה ליהנות מרשת של תמיכה חברתית הדדית. במעגלים כאלו אין משמעות לסטטוס המשפחתי, והם מתאפיינים במידה רבה של פתיחות והטרוגניות.
הרעיון של חיברות על רקע מכנה משותף התגלם אצלי בהעדפה למגורים בשכונה ניטרלית והטרוגנית, על פני מגורים בחברת קהילה הומוגנית, מהודקת ומחייבת. כשמדובר בנישואים בגיל צעיר, השאלה של זהות קהילתית אינה נושא. לרוב, בני הזוג יבחרו לגור בקרבת ההורים ולחבור לקהילה שלהם. מה שאין כן בגיל מבוגר יותר, כשהזהות האישית מובחנת מזו של ההורים ומבוססת יותר על זהות עצמאית המצמצמת קשרים קהילתיים מחייבים.
החופש לבחור שלא לבחור, אפשר לי במידה רבה להתנסות במגוון תפקידים מבלי להתחייב. מה שבהכרח אתגר אותי כשנדרשתי להתכנס לתוך ביתי. החשש העיקרי היה שאיאלץ לוותר על החופש לבחור שלא להשתייך ושלא להתחייב לחברה וקהילה. ג׳יימס מרסייה, פסיכולוג התפתחותי קנדי שעסק בשאלת אופן גיבוש הזהות, הציג שני תהליכים: חקירה והתחייבות. זהות יציבה מתוארת אצלו ככזו שקדמה לה חקירה ובסופה הגיעה ההתחייבות.
אצל רווקים, החופש שלא להתחייב מרחיב את מרחב החקירה. רווקים עשויים להיות עסוקים בחקירה והתנסות של תפקידים ורעיונות, כשלרוב יעדיפו לצמצם את התחייבויותיהם לקהילה ולחברה. מה גם שלאותן התחייבויות אין אימפקט קריטי במסגרת חיי הרווקות. כרווקה האמנתי שההתחייבות החברתית והקהילתית תגיע ביום שבו אתחייב לזוגיות, אך נראה שהדרך עדיין לא תמה ושהסיפוח עוד לא הושלם. אפשר שההתחייבויות בתחילת המסלול מתרכזות בגבולות התא המשפחתי בלבד. החופש לבחור אם להשתייך ולאן, עודנו קיים. אולי כמו שהבטיח אחי הצעיר, הילדים הם שיביאו איתם את הדרישה להורים ברורים וקוהרנטיים, שמתרכזים בהנגשה של רעיונות ולא בחקירה מתמדת שלהם. הורים שמחויבים למסגרות וערכים חברתיים וקהילתיים.
כמאמרו של אורי אורבך ז״ל, ״מי שנעשה לו נס, יודה לאלוקיו או למזלו הטוב, אבל שלא יחשוב לרגע כי גילה את השיטה״, אין לי עצות כאלה ואחרות להיחלצות מן הרווקות המאוחרת. מה גם שנקודת המבט שלי היא אישית, ומושפעת מנסיבות החיים הפרטיים שלי. הניסיון שלי כנשואה מסתכם בארבעה חודשים. מעט בשביל להביע דעה, אבל אולי מספיק כדי להניח שנישואים אינם מחייבים בהכרח שינוי מהותי ומיידי בהגדרת הזהות האישית. אין ספק שככל שהרווקות מתארכת, כך גם הזהות שלנו תכלול יותר מוטיבים של רווקות מאוחרת. כאלו שאינם תלויים במצב המשפחתי, ועתידים ללוות אותנו לאורך זמן.
הרווקות היא תקופה שמעניקה הזדמנות לחשיבה ולתהליכי עומק של עיצוב האישיות, ולהתהוותם של מוטיבים שבחלקם אינם כרוכים בסטטוס המשפחתי. אותם קווי אישיות מיוחדים שזכינו להם בלא מעט מאמץ ואולי גם תסכול בתקופה המכריעה של הרווקות, עשויים להישאר איתנו גם לאחר סיומה.
דבורה בלוך־אייזנבך היא בוגרת בית יעקב, סטודנטית לפסיכולוגיה ואחראית ux בחברת דיקטה.
