על מה אני חושבת בקריאת שמע

שרית חדד שרה את מילותיו של יוסי גיספן: "שמע ישראל א־לוהיי / אתה הכול יכול". הפזמון הוא מין תפילה קטנה, אך מה עושה בו המילה "ישראל"? ברור שהפזמונאי ראה בפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ־לֹוהֵינוּ ה' אֶחָד" תפילה, כלומר קריאתו של אדם אל הבורא, שישמע את ישראל. ואולם לאמיתו של דבר, בפסוק זה פנה משה אל ישראל ולא לא־לוהיו.

לא רק משה לא התפלל "שמע ישראל". גם בפיו של הקורא את שמע לפחות פעמיים בכל יום, אין היא תפילה. בעיצומו של מעמד התפילה, המתפלל חדל מפנייתו לה' ומשמיע אל עצמו, ישראל, את הדברים שהשמיע משה באוזני העם קודם שנסתלק. שינון הדברים האלה לעצמנו נחשב מעשה מינימלי של לימוד תורה יומי (מנחות צט, ב).

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מיטב שנותיה: המסע של מיטביה כהן בין זרמים בחברה הישראלית
המשטרה: קריאות "ה' הוא הא־לוהים" ו"שמע ישראל" בהר הבית – מתריסות, מסכנות חיים
כדי לנצח את נסראללה חייבים למגן את הצפון

אכן, קשה לראות בקריאת שמע לימוד במובן המקובל בימינו. הרי אין בקריאתה או בהקשבה אליה מסירה או קליטה של מידע או מחשבה חדשים, אלא תזכורת לתוכן א־לוהי שהיה חבוי, והנכחתו בזיכרון הפעיל. הקורא את שמע אינו מתייגע בעיון בתורה, אלא אמור להשתדל לחוות את משמעות הכרזתו; בשוכבו ובקומו הוא מבקש להפגיש את נפשו החיה עם קיומו ואחדותו של א־לוהים. אמנם גם מפגש כזה מיוסד על הבנת המילים שבפיו, כלומר על פרשנות, אך אין הוא מסתפק בהבנת תוכן הפסוק ובהגייתו בשפתותיו; הוא נדרש למעשה שמעבר לכך.

אך מהו מעשה זה? רבי יהושע בן קרחה ראה בקריאת הפרשה הראשונה מעשה של קבלת עול מלכות שמים (משנה ברכות ב, ב). הוא קבע את ההשתמעות המעשית שהסיק מן הקריאה הזו, אך לא ביאר כיצד פירש את הפסוק לאורה. בדברים הבאים אציג פרשנויות קיומיות שנבעו ממפגשים שלי עם הפסוק הראשון של קריאת שמע.

בין הווה לעתיד

הפסוק ממוקד באחדות ה', אך ביצועו מדגיש את הפיצול האנושי דווקא: קודם שהקורא פותח פיו, הוא מניח כף ידו על עיניו. זוהי אחת המחוות היחידות במעמד התפילה שבה המתפלל נוגע בעצמו. מגע עור כף היד בעפעפיים ובעור הפנים שסביבם, מעניק לקורא את תחושת הכפילות והרפלקסיביות: הוא הנוגע והוא הניגע. לכך מקבילה גם הדרישה ההלכתית שהקורא ישמיע את פסוקי קריאת שמע לאוזניו. הבידול הפנימי נחווה הן בחוש המישוש הן בשמיעה.

משהועתק הפסוק מקריאת משה לעמו אל פניית הקורא אל עצמו, הובא פסוק הייחוד אל נסיבות של פיצול: הקורא מבקש להשמיע את דבריו לישראל, והוא גם ישראל שישמעם. הוא מפוצל בין הפה המשמיע והאוזן השומעת, ואף בין היחיד שאליו הוא פונה במילה "שמע", ובין הרבים שעימם הוא מזדהה – "א־לוהינו".

את ייחודו של האדם נוהגים לנעוץ בכושרו הלשוני, רוחו הממללת (אונקלוס לבראשית ב, ז). ואולם נראה שאין האדם נבדל משאר יצורים בעצם המיומנות הלשונית שבסימון עצמים. מיומנויות לשוניות תקשורתיות סביב סיפוק צרכים מיידיים הצליחו להקנות גם לכלבים, לתוכים ולקופים. סגולתו הייחודית של האדם היא יכולתו להתבונן על עצמו, וזו מתעצמת באמצעות השפה. לשונו המפותחת מאפשרת לו להפוך את קליטתו הסובייקטיבית למילה הקיימת מחוצה לו, ובכך להשקיף כצופה מבחוץ על עצמו. הלשון עשויה לקדם ולחדד את הרפלקסיביות שלו, הכרוכה בפיצול תודעתו בין הסובייקט הרואה לאובייקט הנראה. הסגולה האנושית לפיצול התודעה היא היא הבסיס לייעודו של האדם לייחד את שם ה' בעולם. זהו האתגר העומד לפתחו של הקורא את שמע – ייחודן של תודעתו ושל הווייתו לקראת ההתייחדות עם ההוויה כולה ועם ריבונו.

כך מפרש רש"י את מבנה המשפט, "ה' א־לוהינו ה' אחד":

ה', שהוא א־לוהינו עתה ולא א־לוהי העובדי כוכבים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה'" (צפניה ג, ט), ונאמר "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט)".

הקורא את הפסוק הראשון של שמע לפי פירושו של רש"י, זוכר את השסע בין הזמנים – בין הווה הקריאה, שבו ה' הוא א־לוהי ישראל בלבד, ובין העתיד המאֻווה שבו תהיה א־לוהותו אחת, כלומר תתקבל על כל יושבי תבל. קריאת שמע כזו מבוססת על חוויית אמונה מוצקה, שה' הוא א־לוהינו; ואנו, ישראל, יודעיו. ובכל זאת, גם מאמין כזה – לא כל חלקי נפשו חווים בהווה את המציאות העתידית הראויה. לכן נדרשת הקריאה המעוררת את החלקים הללו להתעלות על פער הזמנים ולהיצמד אל היום העתידי, שבו תוכר אחדות ה' גם בתודעתם של שאר באי עולם.

פשר לכול

יש שאשען בקריאתי את שמע על ההבנה התחבירית שהציע רש"י, אך אזדקק לתרגם את תכניה כך שיתקרבו אל עמדת המוצא שלי – נפש פרומה יותר, נפש שידיעתה מוצקה פחות. אז, אין קריאתי פונה אל ההרחבה העתידית של מעגל יודעי ה' בעולם כולו, אלא היא לוחשת באוזניי בעדינות, בפיתוי, בהטרדה או בהרגעה, להרחיב ולבסס ידיעה זו בעולמי שלי. אנסה לנסח את התוכן הרוטט בנפשי באחדות מקריאות שמע המכוונות שלי:

מתוך "ה' א־לוהינו", מתוך העיתים שבהן אני חשה בקיומו בחיי, מתוך הנסיבות שבהן כנפי קיומו מרפרפות על עורי – חִתרי/אחתור להאמין גם ב"ה' אחד", כלומר בקיומו בכל המישורים הנשגבים ממך/ממני.

פשר דומה: נוכח "ה' א־לוהינו" – כאשר אני רואה כיצד שברי חיי מתבארים ומתבהרים זה על ידי זה, ושיש א־לוהים בקרבם, כאשר נימי החיים נטווים לסיפֵּר (נרטיב) נושא משמעות, אני קוראת אל עצמי: שִמעי שקיים פשר לכול – גם לדברים שאינם מתיישבים בדעתך ובליבך ואינם נאספים להתלכד בתודעתך כעת, גם לפזורי חייך. עוד יתרחב החיבור שכבר יש לך עם "ה' א־לוהינו", שהוא צור לבבך וגרעין נפשך, מקור חייך ומוקדם; אדוותיו יתפשטו ויקיפו עוד ועוד מההוויה שסביבך.

קריאה שמע נושאת עימה ערך אוטוסוגסטיבי. יהודים לדורותיהם ולתפוצותיהם חיזקו בה את עצמם גם כשחרבות חדות היו מונחות על צוואריהם. בהווה אני מטעינה עליה משקל חיוני נוסף. קריאת הייחוד הזאת חשובה לי על רקע הרוח הפוסט־מודרנית המנשבת סביבי ובי. באוזני ליבי, שכבר הסכינו לריבוי הסיפְּרים ולאי־התיישבותם זה עם זה, אני מתעקשת להשמיע שהכול אחד. בפסוק זה אני קוראת, ומבקשת גם לשמוע, תיגר כלפי הנטייה לקבל את המציאות הרב־קולית והמסוכסכת כמות שהיא, ולוותר בכך על המגע באמת המוחלטת שתלכד סביבה את הקולות כולם.

כך אפרש: "ה' א־לוהיי" הוא מה שעכשיו אני יכולה לשוות כנגדי – בתודעתי או בתחושתי – מן הא־לוהות; ובלשון רבים, "ה' א־לוהינו", כשהוא נובע מישיבתי בתוך עמי ועולמו. ואולם אני מכירה בחלקיות תפיסתי ויודעת שהאין־סוף – אין מחשבה ולא רגש תופסים בו כלל. לפיכך אשנן באוזניי בוקר וערב שכל מה שמחוץ לאותו דימוי מצומצם שהצלחתי להשיג, הנכלל עתה ב"ה' א־לוהינו", אף הוא אחד עימו, כלומר מתיישב והרמוני איתו.

יש בכך הבעת אמון, או תקוות אמון, שגם אם תגדל השגתי, לא תתגלה שם, מעבר לדימוי המוגבל שהשגתי, רשות אחרת או הוויה שתגביל את הא־לוהות הידועה לי, שגם שם אין אלא הוויה אחדותית שתקיף את תפיסת הא־לוהות שלי עתה.

למרות הלשון המופשטת אין זו פרשנות תיאולוגית־עיונית בלבד. זהו היגד קיומי חיוני למי שחי בעולם פוסט־מודרני כמוני. הרי מי שנושמים פוסט־מודרניזם, ברצונם או בעל כורחם, גם אם הם מחויבים לתורה ולמצוות, עשויים לראות בתורה סיפֵּר שאינו חייב להשתלב בשאר הסיפְּרים על המציאות, שקיומו נאה ומתקבל בתור בועה סגורה – ושמא בתור רפסודה המשייטת באוקיינוס עלום – שבתוכה מתקיימת לכידות פנימית, אך אין המתרחש בה מתיימר להתיישב עם דבר מחוצה לה.

שריד לתודעה שונה

בשם ר' נחמן מברסלב מובא "המשל מהתבואה" הידוע:

שפעם אחת אמר המלך לאהובו השני־למלך: "באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע. אם כן יטכס עצה". וענה לו שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: "אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים, וכל העולם יהיה משוגע, אזי יהיה להיפך – שאנחנו יהיו המשוגעים (ולהכין בשביל כולם אי אפשר). על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי, נדע שהסימן שאנחנו משוגע" (סיפורים נפלאים, שרשם הרב שמואל הורביץ).

מה יכול להציל את מי שמבקש שפיות כאשר נגזר על הכול להיזון מתבואת שיגעון? המפתח שמציע הסיפור נעוץ באותה תכונה אנושית מובהקת – פיצול התודעה.

המלך ומשנהו נאלצים לוותר על שפיותם ולהיכנע לשיגעון האופף את ממלכתם. בגבולות ממלכת השוטים אפשר שתשרור שלווה. המלך מוותר עליה. הוא מציע לעצמו ולמשנהו לפצל את תודעתם ולהותיר משהו ממנה מחוץ לשיגעון, להטביע באותות שעל ראשיהם שריד לתודעה שונה, זכר לקיומו של עולם שפוי מחוץ לטירוף הלופת את הממלכה. האות שהוא ומשנהו יטילו במצחיהם ימנע מהם להתמסר לרוח הנושבת במרחבי הממלכה, ויעגן משהו מהם בתודעה אמיתית יותר שמחוץ לתחומה ושמעבר לימי השיגעון, גם אם הוא יקרע את הנפש ואולי יביא עימו קלון חברתי.

כמו המלך ומשנהו, נגזר עליי להיזון מתבואת העידן הפוסט־מודרני. הוויתור על סיפר העל, הייאוש מהמגע במוחלט, עשוי להביא לשלווה יחסית, להתמסרות מנומנמת אליה; בקריאתי "שמע" אני מבקשת לנער עצמי מההתרווחות בכורסה הססגונית והרכה של שפע דרכי ההסתכלות, כורסה שיושביה פטורים משיפוט אסתטי, ולעיתים גם משיפוט מוסרי נוקב.

קריאת שמע מונעת מהנפש לנוס מאי נגישות האמת, מהיעדרה, מהפיכתה עדרים עדרים (סנהדרין צז, א), סיפְּרים סיפְּרים. שינון המלים "ה' א־לוהינו ה' אחד" מזכיר לתועה בשבילים המתפצלים של הדקונסטרוקציה, במבוך כוחות הנפש, הלשון והפרשנות המתנגשים ומתנפצים זה בזה, שאי שם נושמת אמת. אמירת "ה' אחד" מזכירה שגם הסיפר הפוסט־מודרני סיפר הוא, ומעליו נושק־חורך סיפר־העל האחדותי, הפשר, כאותות המטרידים בראשי המלך והמשנה שלו. ושמא האותות המטרידים במצחיהם של המלך ומשנהו הם פסוק הייחוד שבתפילין של ראש (ראו הרב בנימין קלמנזון, סיפורים נפלאים, עמ' 233, הערה 5).

קריאה כזאת מאלצת אותי לזכור את השסע ואת בשורת איחויו; לזכור שנפשי אחוזה ברוח המפורדת של הזמן עד אובדן אמת, ועם זה אל לה להניח ידה מפסוק הנצח הזה. לא קלה ההשתהות בדיסוננס הפנימי בין רוח הזמן המפרקת הרים ומשברת סלעים בעולם ובנפש, ובין הבטחת האחדות שאני משמיעה לאוזניי ולליבי. ואולם בצד שריטותיה בבשר התודעה היא מבשרת לו ארוכה. קריאת שמע, הקריאה המינימלית בתורה, נושאת עימה את בשורת העומק המונותאיסטית האופטימית – במצולות ההוויה יש אמת שאינה אחד הסיפרים, ואפשר ואף ראוי לדבוק בה. יתר על כן, אמת זו נושאת עימה צווים ועקרונות של טוב ורע מוחלטים.

בקריאת שמע נאמר שקשירת הדברים על היד תהיה לאות. אות הוא מעשה חיצוני המבטא תוכן משמעותי לשם תזכורת והנכחה. לפי הקריאה שהצגתי כאן, גם המעשה של קריאת שמע הוא אות, ולאו דווקא קריאה פומבית או השמעה לאוזניו של זולת. אף קריאת שמע בלחש, באוזניי שלי, עשויה להיות אות וסימן מזכיר ביני לביני. כמו האותות של המלך ומשנהו, גם האות שב"שמע" משסע את התודעה בהווה, אך יש עימו תקווה לאמת כמוסה ולפשר אחדותי המקיף את הזמנים, התודעות והסכסוכים הנפשיים כולם: "ה' א־לוהינו ה' אחד".