החברה החרדית צריכה לשנות את יחסה לרווקים

תופעת הרווקות המאוחרת, המתפשטת בעולם המערבי, קיימת גם בחברה החרדית. לדעתי היא איננה חדשה והייתה גם בעבר, אך התעצמותו המספרית של הציבור שלנו מביאה לכך שהיא מורגשת ובולטת יותר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מהפך מוזיקלי: שינוי היחס למילה מנגינה
– דעה: חג גדיא: תבהלת הקורונה במרוקו מתעצמת לקראת חג הקרבן
– הקבינט התחייב, אך המאבק על שטחי סי הופקר

למדתי בישיבות נחשבות – בית מתתיהו ופוניבז'. בשידוכים מגדירים אותי כ"טיפוס" (במלעיל), כלומר אדם חריג מעט ובעל תפיסות עצמאיות, ולכן מסווג כאחר במקצת.

כבר בגיל צעיר יחסית ידעתי באופן אינטואיטיבי ששידוך רגיל לא יתאים לי – או כי אני לא אתחבר, או כי היא או המשפחה שלה לא יחפצו בי. ועדיין, כשהתחלתי שידוכים בגיל 23 ומחצה בערך, חשבתי שאתחתן עד גיל 25. נכנסתי לזירה הזו מעט מאוחר יותר מחבריי, משום שחשבתי שכך אוכל להתבגר יותר, ללמוד יותר וליהנות מחופש ומפחות דאגות.

התארסתי עם הבחורה השנייה שנפגשתי איתה. חשבתי אז שאני עומד להינשא בהתאם לתוכנית, ועוד להקדים מעט מבחינת הגיל בני משפחה אחרים. אך האדם חושב וה' צוחק. כמה שבועות לפני החתונה השידוך נשבר, למגינת ליבי.

ידעתי שלהיות שבור שידוך זה לא טוב במגזר, אולם לא ידעתי עד כמה. מני אז התחלתי לחוש רוח אחרת ממציעי השידוכים, כנראה משום שהמשימה למכור אותי בשוק השידוכים נעשתה קשה יותר. כיום אני רווק מקצועי מבוגר, המכונה "אלטער בוחר". הדודות טוענות שאני סתם בררן שאיננו בוגר מספיק כדי לסגור שידוך ולעבור לשלב הבא בחיים. אני מגדיר את עצמי היום חרדי מודרני, וכבר לא נמצא בישיבה אלא בשוק העבודה ולאחר תואר.

הקושי למכור את הרווק החרדי בשוק השידוכים איננו ייחודי ל"טיפוסים" או לשבורי שידוך. למעשה, כל רווק מעל גיל מסוים הופך ל"אחר", וחשוד בבעיות של רווקים: בתחום הדת, במידות, במיניות, במוזרות כללית וכדומה.

החברה החרדית מחנכת את צעיריה לחנוק את אופיים עד החתונה, כדי שהוא לא "יזיק בשידוכים". הרווק המבוגר לרוב כבר איננו חונק את עצמו, אולי משום שהוא כבר לא יכול לחמוק מהאופי שלו, ואז אומרים בקהילה ובמשפחה שנכנסו לו ג'וקים לראש.

בעבר הייתה בחברה החרדית רוח קולקטיביסטית. כיום הושפענו מתרבות המערב, ואנשים רוצים להגשים את עצמם. השינוי הזה משפיע על תחומים שונים. כך למשל, פעם אדם היה מקים ישיבה ופותח את שעריה לכל המעוניין. כיום ראש הישיבה המצוי מנהל מפעל לבחורים, וחולם להפוך למותג בתעשייה ולהיות ידוע כראש ישיבה למצוינים. כתוצאה מכך מתקיימים ברירה ומיון בין הבחורים המתדפקים על דלתות הישיבה, תוך התנערות מהמחויבות הקהילתית־קולקטיבית. בישיבות כאלה, כאשר בחור חווה קשיים מרחיקים אותו מהמוסד (בלשוננו, מעיפים), מבלי לנסות לעזור לו. כך קורה בתחומים נוספים, וגם בשוק השידוכים.

השדכנים המקצועיים, לפחות אלה שהזדמן לי להכיר, אינם מונעים כל־כך מתחושת שליחות, מדאגה לעם ישראל או מרצון לגמול חסד ולהוציא אדם ממצוקתו. מניע אותם רצון לכסף או כבוד, ושאיפה להישגיות. לפיכך, כאשר הבחור מגיע לגיל מופלג הוא הופך ל"אחר", והשדכנים המצויים מתעלמים ממנו ובכך מנציחים את מצבם של הרווקים המבוגרים.

ברבות מהישיבות ישנו נציג, רשמי או לא רשמי, אחד מאנשי הצוות המשמש כתובת לשדכנים ומציע להם את הסחורה האנושית של הישיבה. ישיבות רבות מעוניינות להרחיק את הרווקים המבוגרים, שמבחינתם מזיקים למותג. הבחורים הרווקים הם לרוב בעלי תפיסות משלהם, ובעלי שם פחות טוב. לפיכך, גם אנשי הישיבה מתחילים להצניע את שמותיהם בשוק השידוכים. כעת הרווק המתבגר עומד בפני שוקת שבורה.

מחכה לנס

בחברה החרדית רווק איננו מתחיל עם בחורה שמוצאת חן בעיניו. התנהגות כזו נחשבת מעשה שלא ייעשה. ובכלל, בחור ישיבה איננו מכיר בנות ולא יודע כיצד לפנות אליהן, שהרי בחברה החרדית ההפרדה בין המינים גורפת. גם לאחר שהפך לתלמיד ישיבה בדימוס, באופיו הוא כבר לא מורגל בעניין. למעשה הוא עדיין ממתין שהוריו יאתרו לו מישהי, בהתאם למקובל. אולם הוריו לא הצליחו למצוא לו זיווג מתאים כבר כשנכנס לשוק השידוכים. לפיכך הוא בעצם מחכה לנס.

בשלב מסוים הוא מבין שהלימודים והשהות בישיבה כבר אינם מתאימים לו – בגיל הזה הוא כבר לא ממש משקיע בלימודים ומתחיל לחיות חיי בטלה – והוא מעוניין לעבוד. הוא יתקשה למצוא משהו, ולא רק בגלל היעדר הכשרה. בחברה החרדית מתייחסים לרווק שטרם הקים משפחה כמי שעודנו ילד וכאחד שהוא לא משלנו, ולא ממהרים להעסיקו. אפשר לומר שהוא לא עבר את טקס החניכה או המעבר הדרוש כדי להתקדם לשלב הבא בחיים, הנישואים. מסלול ההתבגרות של החרדי הוא חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, נישואים, כולל. התהליך הזה נעצר כל עוד הבחור רווק.

וכך הולך הרווק החרדי והופך למנודה. לישיבה הוא כבר לא שייך, והוא גם לא חלק מקהילה. השדכנים לא אוהבים לעסוק בו כי הוא "סחורה קשה", וגם כשהוא יוצר קשר עם שדכנית, היא רואה בו ילד קטן שלא מבין את העולם ומעדיפה לדבר עם הוריו.

החברה החרדית צריכה לקדם יחס חדש לרווקים, ולאפשר להם להתבגר במגזר גם ללא חתונה. הם לא חייבים להתפרנס בשדות זרים. ואם ראשי הישיבות אינם מעוניינים לדאוג לרווקים מבוגרים, יש לפתוח מוסד ייעודי למצב זה, שיהיה חופשי יותר מישיבה. יהיו שם אחראי שידוכים ויועצים לקידום אישי, והרווק יוכל להתפתח ולמצוא את מקומו, ולא לקבל יחס של סרח עודף.

אבל למעשה נראה לי שלממסד החרדי אין אינטרס לשנות את המצב. החברה החרדית מעוניינת לעודד צעירים להתחתן ולהיכנס לתלם גם במחיר עוני כבד. הרווקים המבוגרים מערערים בעצם קיומם על הסדר הזה. לכן החיים שלהם לא צריכים להיות קלים מדי, כדי שיהיה אפשר להשתמש בהם כשוט מעל ראשי הצעירים, למען ישמעו וייראו וייכנסו בעול הנישואין. ואולי הממסד צודק.

שנזכה לבנות אחת מחורבות ירושלים.

כבר יש לי

גרשון מושקוביץ

יוֹם אֶחָד אַגִּיעַ לַתּוֹבָנָה

אֵינֶנִּי צָרִיך לִמְצוֹא אַהֲבָה

וְגַם לֹא יְלָדִים חֲתֻנָּה

כָּעֵת נִשְׁאֲרָה רַק הַקְּבוּרָה

 

אֲבָל אֲחַיֵּך בְּפִי

אֶצְהַל וַאֲגַחֵך בְּלִבִּי

בְּמַבָּט מְמֻשָּׁך אֶתְבּוֹנֵן בְּמִי שֶׁלְּצִדִּי

וְאַפְטִיר 'פָּשׁוּט כְּבָר יֵשׁ לִי' בְּקוֹל חֲרִישִׁי

גרשון מושקוביץ הוא בוגר ישיבות בית מתתיהו ופוניבז’ בבני ברק ומייסד מיזם "תרבוס – חרדים עושים תרבות”