לאחרונה הלך לעולמו בגיל 86 יצחק מאיר – דיפלומט, מחנך, סופר, משורר, מחזאי, מסאי ובעל קול ייחודי בציבוריות הדתית־לאומית. בת־קולו, שהדהדה משך שנים, נקטעה באחת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקבינט התחייב, אך המאבק על שטחי סי הופקר
– כדי לנצח את נסראללה חייבים למגן את הצפון
– "מחוברים בערך": צפו בשיח בין הרב חיים נבון לרב ג'וש ווינברג
חוט השני בחייו היה הישרדותו המופלאה מימי השואה. מאיר מילא תפקיד ראשי במסכת ההצלה של אימו ואחיו מן התופת הנאצית, בסיפור הרואי שהוא תרגם למילים בספרו "אישה אחת". בכל מקום שבו כיהן היו השואה והביוגרפיה המצמררת שלו מוטו שביקש להנחיל לקהילות היהודיות, וגם לאנשי המדיניות והשגרירים שאינם מבני ברית.
כך, למשל, כשגריר בבלגיה (1991; לאחר תקופה כקונסול כללי של ישראל במונטריאול) יכול היה לספר לשומעי לקחו על המקום שבו נולד – העיר אנטוורפן. משם ברחה המשפחה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונלכדה בדרום צרפת על ידי כוחות וישי. גם מכאן הצליחה המשפחה לנוס על נפשה, אך נתפסה שוב. האב, מישה לייב, שהצליח להימלט, הצטרף למחתרת, הרזיסטנס, והמשפחה חייתה במרסיי תחת זהות צרפתית.
לאחר הלשנה נעצר האב ב־1943, ונשלח לאושוויץ. משם לא חזר. האם רוזי החליטה לצאת מצרפת עם שני ילדיה לכיוון שווייץ, אבל כיוון שלא שלטה בצרפתית ואילו בנה יצחק שלט בשפה, החליטה שהיא תהפוך לאילמת ויצחק יתרגם את דבריה.
במסע חתחתים הם הגיעו אל הגבול השווייצרי, אך המבריח שהוביל אותם ברגעים הקריטיים, והם סורבו להיכנס על ידי המשמרות המקומיים, שהפנו אותם חזרה לצרפת הנשלטת בידי הגרמנים. יצחק הנער נשא את נאום חייו בפני השומרים, נאום שאותו אפשר להשוות לדברי יהודה בפני אחיו יוסף. הוא תבע להביא רופא שיטפל באם, שהייתה הרה, והצליח לשכנעם לאפשר להם להיכנס למדינה ה"ניטרלית". כך ניצלו חייהם.
כאשר התמנה יצחק לשגריר בברן שבשווייץ (1997), פורסמו בעיתונים שם מאמרים על ההיסטוריה שלו, וכיצד הוא סוגר מעגל עם ילדותו בארץ האלפים. לימים לא חשש יצחק להביע דעתו על מחוות שעשתה הממשלה בפני מכחישי שואה, דוגמת מחמוד אחמדינג'אד, שנשיא שוויץ הנס רודולף מרץ נפגש איתו ב־2009. הנשיא טען כי ארצו ממשיכה להיות ניטרלית, כפי שהיה במלחמת העולם השנייה. "מה שעשה מרץ הוא חטא גדול", אמר מאיר, "ואני אומר זאת בתור מי שראה גם את הצדדים האחרים של שווייץ. השווייצים לא יכולים לסלוח לעצמם על מה שעשו בשם הניטרליות מול פליטי היהודים שהידפקו על שעריהם". מאיר ראה מחוות אלה של השווייצרים כניסיון למחוק את העבר באמצעים של בנליזציה וחילון.
פואמה פדגוגית
יצחק לא הסכים להנחה שלפיה ילדים שעברו את השואה מדחיקים אותה ומצליחים לעבור לפאזה אחרת בלא טראומות. בספרו המטלטל ויוצא הדופן הוא אכן מתאר את חוויותיהם הקשות של ילדי השואה, וכיצד הן נטבעות בחיים לכל אורכם. הנה קטע מן הספר, המספר בקולה של רוזי האם על המאבק להציל את בניה כשהיא מצוידת בדרכונים צרפתיים מזויפים שהכין בעלה מבעוד מועד:
"פחדתי להירדם. חיכיתי לביקורת המסמכים. לא יכולתי לדעת איך הם בודקים ברכבת. מה יהיה, הסתננה חרדה לתוך מחשבתי, אם הניירות שזייפת בעבורנו לא יעמדו עוד פתאום במבחן. לא היה לי ספק שהם יהיו אמת אפילו בעיני מי שלא בא על סיפוקו עד שהוא חושף שקרים, אם לא מן היקב אזי מן הגורן, אבל לא עמד בי הכוח להיות בטוחה בכך. זה מה שהפחד עשה בי, מפריך את ההיגיון עד שכל מה שיכול לקרות קורה למפרע ומטרף את הדעת. עיניי נחו מדי פעם על הבנים. ארווין (יצחק; ש"מ) קרא את פחדיי, אני משוכנעת. הוא התבונן בי, וכשהפחד פלש לתוך כל נקבי ריאותיי הסיר ממני את עיניו כאילו ראה את דמי קופא בעורקיי. 'אישה פתיה', אמרתי לליבי. 'הוא לא רואה דבר, הוא לא יכול לראות. מי אמר שאני פוחדת, מי אמר שמה שאני פוחדת הוא פחד'. ראשו של ג'קי (האח הצעיר; ש"מ) נח על שתי ידיו המכונסות על גב המושב. עפעפיו רטטו מדי פעם. מה חלם? הבטתי בו בין הפחדים. כאשר נסנו על נפשנו מאנטוורפן, ביום הראשון לאחר פרוץ המלחמה, היה בן ארבע".
לאחר בואם ארצה למד יצחק הנער בתיכון צייטלין, ובהמשך ספרות וחינוך באוניברסיטה העברית. ב־1956 הצטרף לקיבוץ שלוחות בעמק בית שאן, ושימש מורה לספרות. כעבור כמה שנים יצא בשליחות בני עקיבא לאנגליה. עם שובו פתח בפואמה פדגוגית מרשימה כמנהל כפר הנוער הדתי ימין־אורד (1961 – 1979).
תלמידיו־מעריציו זוכרים בעל פה את השירים והמחזות שכתב והם ביצעו. אלה כונסו אחר כך בכמה ספרים שראו אור: "ראי נעורים", "לאש הכבושה", "עד עלות השחר". פן נוסף של עבודתו הציבורית הייתה פעילותו בסוכנות היהודית ובמפד"ל, שם היה חבר בסיעת למפנה בראשות ד"ר יוסף בורג. הוא היה נאמן לתפיסות המדיניות והחברתיות של הציונות הדתית של פעם, אם כי הסתייג מהמותג עצמו, שכן האמין רק בציונות של דתיים וחילוניים כאחד. דעותיו היו הומניות, של אוהב ישראל ואוהב אדם, והוא כאב את אובדנם של ערכי תורה ועבודה.
הקול שהשמיע היה מתון, פונה אל הציבור החילוני וחותר להחדרת ערכים יהודיים למערכת החינוך הכללית, הן בארץ הן על פני הגלובוס היהודי.
לא עלובים ומסכנים
בראשית שנות השמונים עברו יצחק ורעייתו רבקה להתגורר ביישוב כוכב־יאיר. רבקה, שהיתה אמנית, ליוותה אותו בכל תחנות חייו. להם שלוש בנות. אחת מבנותיו, השחקנית אפי מאיר, הציגה לא פעם ממחזותיו, כמו "קרומניון" ו"בצומת", וכן קטעים מספר ביוגרפי נוסף, "אל חוף מבטחים" (ספריית מעריב 2013). זהו סיפור מופלא של דור שלם שבנה את עצמו בארץ חדשה. יצחק כותב בספר זה: "את העם היהודי הכרתי לראשונה במחנה קאן ד'ארנאס במרסיי. לא היה לי מושג מה זה עם, בוודאי לא מה זה עם יהודי. אני, כשם שהיה לי שם משפחה ושם פרטי, הייתי יהודי, לא עם".
יצחק מתאר בכישרון כיצד הפכו מ"פלוטלינגס קינדער" – ילדים פליטים, כפי שקראו להם השווייצרים – לעולים חדשים שהביאו איתם את אימי השואה. אבל אותם ילדים המוצגים בשני הספרים אינם עלובים ומסכנים, כפי שאהבו להציגם בארץ, אלא דווקא בעלי נחישות, קבלת אחריות, גבורה, כמו שנהגו האם ובניה. כל אלה נבעו מכוח האהבה שבזה לכל ההקנטות שנתקלו בהן בארץ. יצחק מתאר את נציג בח"ד (ברית חלוצים דתיים) שהיה צריך לקבל את האם במאור פנים ואמפתיה ובמקום זאת עשה זאת ביחס של אדנות, כאילו הייתה בשוק עבדים. הילד הזה, שראה כיצד רומסים את כבודה של האם, העמיד את ערך הכבוד במקום ראשון כשכיהן בחֶבר הנהלת הסוכנות היהודית וההנהלה הציונית, וכראש המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה.
זכיתי להנחות עם יצחק ערבים רבים, ולשמוע כיצד הוא מדבר אל בני נוער בכישרון עצום על זהותו היהודית, סיפורו האישי ועולמו המיוחד. חלום אחד לא הצלחנו להגשים יחדיו. יצחק דיבר תמיד על החשיבות של טקסטואליות, וחשב שאם לא תהיה מגילת שואה שתיכנס גם לבתי הכנסת ולמערכות החינוך, השואה תישכח בעתיד ותהפוך לאפיזודה חולפת של כמה שורות בספרי ההיסטוריה. הוא טען כי כל סיפורו של חג הפורים, והמעשה שאירע רחוק מאדמת הארץ, נשמר רק בשל מגילת אסתר שגוללה אותו. חשבנו לשבת ולכתוב מעין מגילה שכזו, אך החמצנו את השעה.
יצחק, שספר שיריו ראה אור לאחרונה, הותיר לנו מטלה קדושה: כתיבת מגילת שואה, שואה שעיצבה את כל חייו.
