ברשימה הקודמת הבאתי בפניכם את דברי הרב קוק, המייצג את הגישה שמקורה של האמונה ברגש פנימי אותנטי הקיים באדם. הפעם נרחיב בעניין זה ונראה גם גישות אחרות במחשבה הדתית, ובמיוחד את "הגישה האקזיסטנציאליסטית" (הקיומית).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תשעה באב וקורונה: מי פטור מצום והאם מותר לחטא ידיים?
– הקבינט התחייב, אך המאבק על שטחי סי הופקר
– לתקן את השבר: גישתו התלמודית של רב יהודה
הגישה הקלאסית למקורה של האמונה הלכה בכיוון הרציונלי, וטענה שהאדם מגיע לאמונה בא־לוהים דרך העיון וההתבוננות בטבע והעיסוק במדע ובפילוסופיה, בדיוק כפי שאנו מגיעים לאמיתות אחרות ביחס לעולם. בכיוון זה הלכו אריסטו והרמב"ם וגם הוגים רבים אחרים, החל מחז"ל ולאורך כל הדורות, שסברו שאת א־לוהים מוצאים בעולם. זו המשמעות העמוקה של הברכה הראשונה שבברכות קריאת שמע – ברכת המאורות, אותה אומרים אנו בגרסאות שונות ביום ובלילה: "המעריב ערבים" ו"יוצר אור". מתוך הסתכלות בטבע מגיע האדם להכרה "מי ברא אלה". זאת אכן הייתה הגישה הקלאסית ביחס למקור האמונה.
עמדה אחרת, אותה פיתחו מאוד הקבלה והחסידות, האמינה פחות ביכולת להגיע לאמונה דרך הטבע וההתבוננות בעולם, וטענה שהשדה האמיתי שבו מתקיים המפגש בין האדם והא־לוהים איננו בחוץ אלא בתוך נפש האדם. הטענה היא שבנפש האנושית קיים "משהו" שדרכו מתקיים מפגש זה, והיא מתוארת בצורות שונות בקבלה ובחסידות. כפי שראינו ברשימה הקודמת, בכיוון זה הלך גם הרב קוק, ועליו כתב וויליאם ג'יימס. השיא של מפגש זה הוא החוויה המיסטית, רעיון "הדבקות" בשפת החסידות. המיסטיקה טוענת שהאדם יכול להגיע למצבי תודעה אחרים, ודרכם הוא מסוגל לראות דברים שמעבר למציאות הרגילה ולמצוא פתרונות לשאלות הקשות.
הדוד והרעיה
הגישה השלישית, שנרחיב בה עתה, היא הגישה האקזיסטנציאליסטית, ובה הלך הרב יוסף דב סולובייצ'יק בספרו "איש האמונה". בעקבות התיאורים המקבילים והשונים על בריאת העולם והאדם בפרק א' וב' בבראשית, מתאר הוא שתי דמויות של אדם: אדם א' ואדם ב'. אדם א' הוא האדם המובל בידי הכוח היצירתי שלו, שעל פי הרב סולובייצ'יק זו הכוונה ב"צלם א־לוהים" שבאדם. מה שמניע את אדם א' הוא חיפוש ההישגים, הכבוד וההדר. כך בונה הוא את החברה, יוצר אסתטיקה, מקים את האמנה החברתית ואף מגיע לירח.
אך יש אדם שני, אדם ב', השואל שאלות שונות. הוא תמה: מדוע נברא העולם? מדוע עומד האדם מול מערכת של עצמים ומאורעות כבירים אך אדישים? דהיינו, אדישים למהות האדם ולגורלו. כלומר, לכאורה העולם אינו מספר לנו כלום על המהות והתכלית, אלא אם כן נגיע עם צופן קדום כלשהו שיפענח זאת. האדם שואל מה תכליתם של כל אלו. בספרו "ובקשתם משם" מפתח הרב סולובייצ'יק את הרעיון שרגש זה מניע את האדם בחיפוש אחר הא־לוהים. ואכן, ניתן לומר שבעצם כמעט כל הפילוסופיה נעה סביב חיפוש הא־לוהים או סביב הסירוב לקבל את הא־לוהים. ללא שאלה זו, לא היה נשאר כמעט דבר מן הפילוסופיה.
בניגוד לגישה החסידית המדברת על מפגש בתוך הנפש האנושית, שבעקבותיה הלך הרב קוק, הרב סולובייצ'יק מושפע יותר מעולם הישיבות של "המתנגדים". בעוד שהחסידות האמינה שיש נוכחות א־לוהית בכל פינה בעולם, כולל בתוך נפש האדם, גישת המתנגדים דיברה על האדם הנמצא בעולם גשמי משולל קדושה, שצריך לפגוש את א־לוהים הנמצא מחוצה לו. וכך, גישתו של הרב סולובייצ'יק, המפריד בין אדם א' לאדם ב', איננה מתבססת על חוויה פנימית המביאה את האדם לאמונה ולהכרה בא־ל, אלא על מפגש עם הא־לוהים המתקיים מחוץ לאדם.
הרב סולובייצ'יק מתייחס לשיר השירים כתיאור תיעודי של המסע הנפשי של האדם אל הא־לוהים. יש בשיר השירים שני חלקים: בחלק הראשון, הרעיה מחפשת את הדוד. זוהי אלגוריה לחיפוש האדם את א־לוהים, שאף פעם אינו מוצא אותו באופן מלא. תמיד מתקיים תהליך של "רצוא ושוב", והחיזור של האדם אחרי הא־לוהים אינו נענה אף פעם במלואו. ואולם, כפי שמתואר בשיר השירים, ישנו גם מהלך שני, שבו הדוד מחפש את הרעיה. הא־לוהים מחפש את האדם. זו הטרגדיה של "קול דודי דופק" – הרעיה איננה עונה; האדם אינו עונה לקריאתו של א־לוהים המאפשר לאדם למצוא אותו.
שלוש דמויות דתיות
לפי הרב סולובייצ'יק, כפי שמתואר בספרו "ובקשתם משם", ובדומה לעלילה בשיר השירים – האדם מחפש את הא־לוהים רק מתוך משבר, רק לאחר שהתקוות והאידיאלים שבהם האמינה האנושות נהרסו, והאדם מתאמץ למצוא שוב משמעות לחיים. בניגוד ל"הומניזם", המאמין שיש באדם פתרונות לאידיאלים, לאושר ולכל מה שהאנושות צריכה, האקזיסטנציאליזם הדתי גורס שלא כך ימצא האדם את המשמעות לחייו, אלא רק דרך חיפוש האמת שנמצאת מעבר לו. ובעקבות החיפוש האדם לא יהפוך לנביא, לא יזכה לדביקות ולביטול היש כפי שמאמינה החסידות, אלא יישאר עדיין אדם רגיל בתודעתו הנורמלית והרגילה, ועדיין הוא יכול לבחור להאמין בא־לוהים המסתתר ולתת משמעות לחייו אפילו שאינו ממש רואה וחש את קיומו.
הצד המשותף בין גישת הרב סולובייצ'יק לגישת הרב קוק הוא ששניהם מפקפקים באפשרות של התבונה לספק את הפתרון, כפי שחשבו הרמב"ם ורבים אחרים. שניהם גם האמינו שנקודת המוצא לחיפוש היא האדם היחיד. אך בעוד שהגישה החסידית, המיסטית, מניחה את קיומן של ישויות גדולות יותר כמו כנסת ישראל, שאליה יכול האדם הפרטי להתחבר בחווייתו הרוחנית, הרב סולובייצ'יק דבק בגישתו האקזיסטנציאליסטית, המתחילה ומסתיימת ביחיד.
בפנינו, אם כן, שלש שיטות דתיות המתווכחות זו עם זו. אך ייתכן שיש צדק מסוים בכולן. הגישות הללו יוצרות שלוש דמויות דתיות. הדמות האחת היא דמותו של הפילוסוף הקלאסי, הסבור שבאמצעות עיונו הוא יוכל לפתור את הבעיות הקוגניטיביות וימצא את הא־לוהים. הדמות השנייה היא זו של איש החוויה הדתית והמיסטית, השואף להגיע לחוויה רוחנית – דבקות או אף נבואה – שבה יגלה את האמת. הדמות השלישית היא של האדם במצבו הרגיל, שאינו מאמין ביכולת השכל לפתור את השאלות הקיומיות וגם לא באפשרות למצוא פתרון בחוויה המיסטית, אבל רואה איזושהי אמת הנמצאת מחוצה לנו וקוראת לנו לקבל אותה ולתת משמעות לחיינו. כל שעלינו לבחור הוא האם לקבלה או לא.
