התפרצות מגיפת הקורונה לפי מספר חודשים יצרה מגוון התמודדויות שדרשו מענה באופן מהיר. בציבור הדתי נוספו לאתגרים הכלליים גם סוגיות הלכתיות רבות, החל מצמצום האפשרות להתפלל בבית הכנסת ועד לסוגיית הטבילה במקוואות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עלייה דרמטית: מפרוץ הקורונה כ-10 אלפים יהודים ביקשו לעלות לארץ
– בעולם של פייגלין יש רק שחור או לבן
– "טראמפ נע לכיוון שגוי. לא יכולתי יותר לייעץ לו"
מתוך תפיסה הלכתית המכירה בחשיבות שמירת ההנחיות, תוך כדי רצון לשמר את אורח החיים הדתי בכפוף להן, הותרו עבור הציבור מנייני מרפסות ואמירת קדיש ב'זום'. בנוסף, הפסיקה לקחה בחשבון שיש להחמיר בדיני נפשות בעת הזו, וכך הותרה אכילה בתשעה באב עבור מבודדים ללא תסמינים, על אף חומרת הצום. הגישה הרווחת היתה ועודנה שיש להמשיך ולקיים את שגרת החיים הדתית במידת האפשר, אך בשום פנים ואופן לא במחיר של סיכון בהדבקה ולו הקטן ביותר. זאת מתוך הבנה שזוהי ההכרעה ההלכתית המתבקשת בתקופה זו, ומכיוון שהמחלה אינה מסכנת את היחיד בלבד אלא את הציבור כולו, בבחינת "היזק לרבים".
מכיוון שכך, הופתענו לגלות, שביחס לסוגיית הטבילה במקוואות הגישה היתה שונה בתכלית. על אף שהתרענו בגילוי דעת ביחס לטבילה במקווה בעידן הקורונה כי מצב התברואה במקוואות אינו תקין בשגרה, וכי למצב זה עלולות להיות השלכות על הסיכון להידבק בנגיף הקורונה בעת הזו, תגובת רוב הממסד הרבני נעה בין התעלמות מוחלטת לבין הקטנה והזנחת הסיכון.
מסמכים שפורסמו בשם גורמים העוסקים בטהרת המשפחה הדגישו את בטיחות הטבילה בתנאי שכל ההנחיות נשמרות, אך התעלמו לחלוטין מהעובדה שלא קיים מנגנון פיקוח כלשהו לקיום הנחיות אלו ומהליקויים שחשפנו בציבור. גם משרדי הממשלה – משרד הבריאות והמשרד לשירותי דת – לא ראו צורך לתת תשובות לציבור בדבר הליקויים במערכת, בהיעדר דרישה ציבורית לקבלת תשובות כאלו. השיח בנושא נגע בחשיבות מצוות הטבילה בלבד, ללא התייחסות מעשית למצב המקוואות בפועל ולאפשרות שמצב זה יסכן את הטובלות בדיני נפשות בעקבות כך.
להערכתנו קיימים מספר גורמים לפער בין סוגיית הטבילה לבין סוגיות הלכתיות אחרות שנדונו סביב המגיפה. ראשית, מצוות טהרת המשפחה מהווה מצווה יסודית אשר אדני המשפחה וקיום העם היהודי כולו מושתתות עליה. ברוח זו, דורות של נשים וגברים מחונכים על מאמץ רב בקיום מצווה זו. ברם, מתברר כי הסיפורים על נשים צדקניות ומסירותן למצוות הטבילה נתפסים כמי שמסרו את נפשן באופן ממשי, לצורך קיום המצווה ובכך מעמידים את חובת הטבילה כאילו היא מעל החיוב בדיני נפשות.
חשוב להדגיש שמבחינה הלכתית אין היתר לטבול במקווה כאשר מדובר בסכנת נפשות או בספק פיקוח נפש, וודאי כאשר קיימת אפשרות בטוחה לטבילה בזמן או במקום אחר. דחיית טבילה בזמנה משיקולים של פיקוח נפש איננה איסור הלכתי, אלא להיפך היא חלק מקיום המצוות ובתוכן המחוייבות לשמירת הנפש, "וָחַי בָּהֶם" – ולא שימות בהם.
אולם התפיסה של טבילה במקווה כערך עליון התקבעה בציבור ואף בשירותי הדת הממלכתיים של מדינת ישראל. דו"ח מבקר המדינה מ-2004 בנושא "פיקוח רשויות מקומיות על פעולות למניעת מפגעי בטיחות ותברואה במקוואות שבתחומן" מצא ליקויי רישוי, בטיחות ותברואה במקוואות שנסקרו. המועצות המקומיות אשר מתוקף תפקידן מחויבות לסגור מקוואות שאינם פועלים על פי חוק, הגיבו לממצאים בכך ש"המקוואות מעניקות שירותים חיוניים לציבור הדתי וסגירתן בלא מתן פתרון חלופי תסב סבל רב לציבור זה". במילים אחרות, על אף שקיימים ליקויים העלולים לפגוע בבריאותן של הנשים הטובלות והבלניות, הטבילה חייבת להימשך כסידרה. בהינתן מצב זה, לא מפתיע לגלות שהליקויים לא תוקנו, והמשיכו לידון בין משרד הבריאות למשרד לשירותי דת גם בשנה שעברה.
בנוסף, מסיבות של צניעות, נושא הטבילה לרוב לא נדון בפורומים ציבוריים. המקוואות הם ה"חצר האחורית" תרתי משמע של בית הכנסת, מה שקורה בהם ובמועצות הדתיות האחראיות על תפעולן – נותר עלום מעינו הבוחנת של הציבור. ברוב המועצות הדתיות לא מכהנות נשים, כך שההחלטות לא מושפעות מהנשים הצורכות את השירות עצמו, גם אם בעלי התפקידים נשואים, והטבילה במקווה נוגעת לחייהם באופן עקיף. הצניעות – ערך חשוב הוא ובמיוחד בהקשר המשפחתי והאישי, אך לעומתו הסוד מתפקד כחרב פיפיות ומאפשר לשחיתות ולעוולות לחסות תחת כנפיו. ההצדקה הדתית להמשך הטבילה בכל מצב והצנעת אופן הפעלת המקוואות מעיני הציבור יצרה את התשתית לליקויים השוררים במערכת מזה שנים רבות ומונעים את תיקונם.
כאשר פרסמנו את גילוי הדעת בנושא הטבילה במקווה בעידן הקורונה, עשינו כן בשל פניות רבות מספור של נשים שכבר נמנעו מן הטבילה ושל נשים שחששו ממנה. כתבנו את הדברים מתוך אחריות ציבורית ומתוך שיקול דעת הלכתי. לאחר פרסום גילוי הדעת היו רבנים ורבניות שהסכימו עם עיקרי הדברים אך טענו שצורת הפרסום היתה שגויה וגרמה לנשים רבות להימנע מטבילה. גם אנו מצרות על כך שנשים דחו את טבילתן בתקופה זו מחשש לחייהן, אך יש לזכור כי ההימנעות כבר היתה תופעה קיימת.
אנחנו עומדות על כך שהביקורת צריכה להיות מופנית כלפי מי שאחראיים לכך שבמקוואות רבים אכן קיימת סכנה, ולא כלפי מי שגילו את המידע לציבור. המדיניות שננקטה על ידי גורמים אזרחיים אחרים שעסקו בנושא – הצהרה ציבורית שהטבילה בטוחה מצד אחד, ועשייה אינטנסיבית לתיקון "מאחורי הקלעים" מצד שני – הצליחה לשפר את המצב בחלק מהמקומות, אך איפשרה את המשך הטבילה במקומות אחרים בהם לא היתה להם השפעה. תיקון חלקי של הליקויים ללא שיתוף הטובלות וללא שקיפות בתהליך, מנע מהטובלות עצמן את מירב הידע והבחירה מתי והיכן לטבול. בסופו של דבר, ההסתרה משרתת בעיקר את המערכת שאינה ששה לחשוף את מחדליה או להשקיע בתיקונה.
נכון להיום, פרט לליקויי התברואה הידועים זה מכבר, הנחיות משרד הבריאות לטבילה במקוואות בעידן הקורונה אינן מיושמות במקוואות במלואן. לפני מספר חודשים יצרנו שאלון בו נאספו דיווחים מטובלות ומבלניות מרחבי הארץ, אותם פירסמנו לציבור יחד עם ארגון 'עתים'. מן הדיווחים שהגיעו למדנו שהנחיות הריחוק החברתי ותדירות החלפת המים אינן מיושמות בחלק גדול מהמקוואות, ונושא חיטוי המשטחים והכלרת המים אינו מפוקח. לדוגמה, 23% מהנשים ענו שהטבילה לא תואמה מראש כנדרש, 70% מהנשים ענו שהיתה התקהלות של נשים במבנה המקווה עצמו, ורוב הנשים (70-86%) לא ידעו האם הנחיות התברואה בוצעו כנדרש (החלפת המים, ניקוי הבורות ובדיקות חיטוי המים). אי הידיעה משקפת את חוסר הפיקוח בתחום זה, כך שמידת הביצוע תלויה אך ורק בבלנית העובדת במקווה באותו יום, ובמידת החשיבות שהיא מייחסת לקיום ההנחיות.
במצב הנוכחי, אנחנו מצפות מכלל הרבנים והרבניות לדרוש תיקון. בשל הליקויים הרבים במערכת, ככל הנראה תידרש תקופה בה יהיו מקוואות אשר ייאלצו להיסגר זמנית עד להסדרת פעילותם באופן חוקי או עד לתיקון ליקויי התברואה בהם. במקביל יהיה על משרד הבריאות והמשרד לשירותי דת לפרסם ברבים את תנאי הפעלת המקוואות בעת הזאת ואת הדרך בה תנאים אלו יפוקחו וייאכפו בפועל. בלא סנקציה בצורת סגירת מקווה שחורג מהנהלים – הנהלים ימשיכו להיות מופרים באופן שיטתי. בתקופת הביניים הזו המשרד לשירותי דת ייאלץ לאפשר את פתיחתם המורחבת של המקוואות שכן בטוחים לטבילה, כך שיהיו פתוחים גם בשעות היום לצורך ריווח בין הטובלות. מבחינה הלכתית יהיה ניתן לאפשר את הטבילה ביום השמיני בשעת הדחק, ומבחינה מעשית הצעה זו כבר הוגשה למשרד לשירותי דת על ידי ארגון 'עתים' בנייר עמדה מיום כ"ט באדר (25/3), ללא קבלת תגובה רשמית עד כה.
עוד לא מאוחר לתקן. אנחנו מאמינות ששיתוף פעולה בין טובלות, בלניות, רבנים, רבניות וגורמים העוסקים בטהרת המשפחה – עשוי לגרום למערכת לתקן את הליקויים הנדרשים. התיקון נצרך הן עבור ימי השגרה והן לעת המגיפה, עם ההבנה כי נגיף הקורונה ידרוש מאיתנו התגוננות עוד תקופה ארוכה.
אנחנו מצפות מהציבור הדתי-לאומי לגלות אחריות ממלכתית, ולקדם פתרון מערכתי שייטיב עם כל אוכלוסיית הטובלות והבלניות. אנחנו מקוות שהפעילות בנושא תסייע לשקם את המערכת מתחלואיה, ותאפשר לכל אשה בארץ להמשיך ולקיים את מצוות טהרת המשפחה מתוך שמירה על בריאותה ומחוייבותה להלכה, יחד עם תחושת בטחון ובשמחה שלמה.
