מוטיב הידיים בולט בציוויי הצדקה בפרשה. הן שומטות, נקפצות, נפתחות ונשלחות: "תַּשְׁמֵט יָדֶךָ", "לֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ", "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ", ובתמורה גם תבורך "בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אסון נמל ביירות: מה שישראל צריכה ללמוד
– בעבור חופן דולרים: כך נשחקה ההרתעה הישראלית בדרום
– הכל מאהבה: הקדמת חובה למתחילים את מסכת עירובין
אנו באים אל העולם כשידינו קפוצות לאגרופים, ויוצאים ממנו כשהן פשוטות לרווחה. רפלקס האחיזה של התינוק הופך בסוף החיים לתנועה של השלמה והרפיה, והמסע בין שתי התנועות הללו מייצר פרספקטיבה של ענווה: "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ".
היד בפרשה משמשת שליחה של העין ("וְרָעָה עֵינְךָ") ושל הלב ("לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ"), הנפתחים או נסגרים כמניפה בזה אחר זה – עין, לב, יד. היד היא המנוף של הרצון לפעול בעולם – לבנות ולנטוע, לחבוק או לרחוק מחבק. צדקה מן היד היא צדקה מיידית, נגישה (כמו בביטוי התלמודי "הנאתו קרובה"). מנגנוני צדקה וערבות הדדית בנויים על תנועות הגומלין בין הידיים המושטות, המעניקות והמתמלאות.
עקרון המבט המתרחב
הסמל ההיסטורי של ארגון אליאנס (כי"ח) מבטא את הסולידריות שבה "כל ישראל חברים", דרך תנועת הידיים הנפגשות, על רקע לוחות הברית מחד והגלובוס מאידך. הארגון העל־קהילתי המודרני התבסס על עקרון המבט המתרחב, העולה מפרשתנו – "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ" – והרחיב את המעגלים גם לאחים בארצות אחרות, תוך שהוא מסמן יעד לגאולת העניים באמצעות השכלה.
לכבוד חצי יובל לבית הספר של אליאנס בעיר איזמיר שבטורקיה, נשא רב העיר, ר' אברהם פלאג'י (1898־1810), דרשה חגיגית. לאחר דור שבו פעלה מערכת החינוך של כי"ח בעירו, הבחין ר' אברהם בשינוי הכלכלי והתרבותי בקהילתו, ושיבח את כל "אמרכלי וגזברי האליאנסה הישראלית":
הם מריקים שקיהם לבנות ולנטוע בתים לבדים, ללמדם ספר בכל לשון לימודים… איש על דגלו ואיש על עבודתו, לכל מלאכת מחשבת כל אחד לפי מלאכתו. ובלשונות העמים, יחדיו יהיו תמים. ותלמוד תורה כנגד כולם, שלא ימוט לעולם.
בדרשה מתאר הרב את המקצועות המסורתיים השוליים שהיו נחלת היהודים בעירו, ואת ההזדמנויות התעסוקתיות החדשות שנפתחו בפניהם בזכות ההשכלה הכללית ולימודי שפות העולם:
פתח ה' את אוצרו לתת בלבם של השרים וסגנים לעשות אלו האיסקוליאס [אסכולות; בתי ספר], דיוצא הרווחה גדולה… מתוך המלאכות והלשונות מכמה אופנים וכמה גוונים. שאביהן ואימן של אלו המתלמדים היו עטופים ברעב עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם, ולעיתות כאלו צאו וראו כמה בנים מפרנסים בריווח לאביהם ואימם, והייתה הרווחה, אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן.
הרב פלאג'י מצטט מהפרשה ומדגיש את המעלה הגבוהה בצדקה, שהיא לתת כלים ביד האביון להתפרנס בעצמו ולבטל את התלות שלו בפשיטת יד. מעלה גבוהה מזו יש בהשכלה, שמעבר ליכולת להתפרנס, מאפשרת להשתלב כשווים במרחב התרבותי והחברתי.
מסר דומה עולה מתשובתו של ר' ידידיה מונסנייגו (1994־1906), רבה של פאס שבמרוקו. הוא נדרש לשאלת גרושה המבקשת שתשלום מזונותיה יכלול את דמי הלימוד של הבת לבית הספר הצרפתי. הגרוש טען כי על פי הדין אין חובת המזונות חלה על לימוד שפות ובוודאי שלא לבת, אך הרב לא קיבל את טענתו:
צדקה האישה הנזכרת בטענתה, וחובת ראובן הנזכר ללמד את בתו לשון צרפתית ולפרוע בעד השכר בבית הספר. שלימוד לשון הלאום שאנו חוסים בצלו הוא נחשב ללימוד אומנות… אין לך אומנות נקיה וקלה וראויה לבנות ישראל כמלאכות הללו שלומדים בהא לאטוליי (סדנה), שבנויים על אדני התועלת וחוקים נעלים, ומוסדות מושכלות ודרך ארץ, והמוסר והנקיות.
ר' ידידיה החיל את חובות האב ללמד בנו אומנות גם כלפי הבת, שבמציאות המודרנית אמורה לקחת חלק בפרנסת המשפחה. לא זו בלבד שההשכלה נדרשת לה לצורך מקצועי פרקטי, אלא גם כמפתח להשתלבות תרבותית ומוֹבִּילִיּוּת חברתית.
חזון ללא נאיביות
בפרשתנו מיוצג פרדוקס העוני במלוא חריפותו: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן… כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן… כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן". בתוך כמה פסוקים מתנגשים להם תיאור ברכה אוטופי ומציאות מתוקנת, תיאור ריאלי של חברה מתמודדת, ודיסטופיה מפוכחת ומיואשת. המתח בין שלוש נקודות המבט הללו מייצר תודעת תיקון, המחזיקה בו־זמנית את החזון הגבוה, אך איננה נופלת לנאיביות אידיאליסטית חד־ערכית.
חלק מפרדוקס העוני הוא שגם העני, המתפרנס בעצמו מן הצדקה, מחויב לתת צדקה. בכוחה של הנתינה להנכיחו במרחב, לסמן שאינו שקוף, לגאול אותו מהתודעה העצמית של נזקק. אחריותה של החברה לתת לעני "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ", איננה יכולה להתמקד רק בפרוסת הלחם. השכלה ושפה הן השלב השני ההכרחי לצמצום העוני, אך השלב הגבוה שאליו צריך לחתור הוא לאפשר לעני לספר את סיפורו התרבותי־זהותי.
אין בהכרח חפיפה בין עוני פיזי לעוני תרבותי. אנו מכירים חברות דלות באמצעים כלכליים המטפחות תודעה של עושר ואף עליונות תרבותית, ומנגד בעלי חשבונות בנק מנופחים החיים בשולי החברה מבחינה תודעתית, כי הם לא שולטים בנרטיב התרבותי שלהם. חלק מהצדקה הנדרשת מאיתנו היא שמיטה תרבותית. עלינו לשאוף לביטול ההיררכיות הזהותיות, להיות קשובים לסיפורם של ה"אביונים", התאבים להיות שייכים, לאפשר להם להשמיע קול ולשרטט נרטיב משלהם. "מֵאַחַד אַחֶיךָ… לא תחשוב בראותו אביון שהוא פָּחוּת, דע שהוא מהמיוחדים שבאחיך" (אור החיים).
מדרש יוצר
מה ראה רבי עקיבא שעני היה, לילך לבית המדרש? בשעה שנדמה לו אליהו כאביון בפתח, הרגיש עצמו בעל נכסים שיש לו כדי נתינה, וקרא "לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ", ואין תבן אלא תבונה, הלך וישב בבית המדרש כ"ד שנים, לקיים מה שנאמר "וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה". היה דורש על עצמו: "לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם", שהייתי כוסף ללחם ולא הייתי יודע שלחם עוני הוא, שעונים עליו דברים הרבה.
ד"ר דוד משה ביטון הוא ראש החוג ליהדות בקריה האקדמית אונו וראש תוכנית כולנא בירוחם. תמר ביטון היא ראש מדרשת באר בירוחם ובאשדוד
