בבואי לדבר על הרב עדין, אני עושה זאת ברגשות מעורבים של דחילו ורחימו, יראה ואהבה. יראה, מתוך ידיעה שאגע רק בקצה קצהו. אף שמדובר בקשר של ארבעים שנה, תמיד היה ממד של יראת כבוד ותחושה של פער שאיננו ניתן לגישור. אך יש כאן גם אהבה גדולה לאדם שמתוך כל גדלותו תמיד הציצה דמותו האנושית הצמאה למגע פשוט שבין אדם לאדם, והמלאה רגישות למכאובים ולחוסר השלמות של העולם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מאה שנים להסכם שכונן את המזרח התיכון המודרני
– חד צדדיות מביכה: חדשות 13 צריכים לעשות חשבון נפש
– כבוד המת: עלינו למנות ולהיפרד מנפטרי הקורונה
רבי נחמן מברסלב מגדיר את הצדיק בהשאלה מפסוק בתהילים, שנאמר על ה': "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ". מי שמרגיש שהוא כבר בשמיים, מגלה כמה רחוק הוא עדיין מה' – "שם אתה"; אך דווקא זה שנמצא בשאול, הוא שם איתו – "הנך".
גדולתו של הרב עדין הייתה ביכולת להיות בשמיים ובארץ בו־זמנית. מבטו על התורה, שאִפשר לו להיות המבאר האולטימטיבי, היה ממעוף הציפור. מבט תהליכי ורב־דורי. בשיחת חולין איתו הרגשת שהוא מדבר כשתמונת לוויין לנגד עיניו. מכאן נבעה הבהירות הנדירה שלו. ועם זאת, תמיד התעניין בפרטי חייו הקטנים של היושב מולו, בין אם היה זה אדם בא בימים ובין אם ילד קטן.
נתן לטקסט לדבר
בגיל צעיר מאוד החל הרב עדין לבאר את התלמוד הבבלי, כאשר מגמת פניו ברורה – להתחיל ולסיים את כל התלמוד. הוא עשה זאת כבעל תשובה, כמישהו שהגיע קצת מבחוץ. נדרשים לשם כך אומץ אדיר, ויכולת לסמן יעד גדול כל כך וללכת אליו ללא חשש ובלי להרים ידיים.
בביאור שכתב הוא ביקש כמה שפחות להביא את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו, וכמה שיותר להתבטל לטקסט, להיות קשוב לנאמר בתלמוד, ברמב"ם, בתנ"ך. "שהדבר ידבר את עצמו", נהג לומר. כך ראה את תפקידו כמבאר נאמן. הוא בעצם אמר לכל אחד: "בוא תראה את הדברים עצמם, בלי המליצות מסביב, בלי כל התוספות שנוספו". כתבו שהוא דומה לרש"י, אך אני חש שהוא דומה יותר לרמב"ם שלקח את התורה ופישט אותה, תפס את הגרעין שלה והפך אותה שווה לכל נפש.
הוא אמר לי פעם שיש לו חלום: "להמציא מכונה שתיקח את הזמן מאלו ששורפים אותו ותיתן אותו לאלו שאכן צריכים אותו". הוא חזר ואמר לתלמידים: "רק אל תהיו תפוחי אדמה, רק אל תהיו בטלנים שמרוכזים בעצמם ולא זזים לשום מקום, רק אל תיתקעו". לו עצמו היו תוכניות עד גיל מאתיים. הוא תכנן לבאר גם את התלמוד הירושלמי, את הזוהר ועוד ועוד. והרבה מהעבודה שלו הייתה "שחורה". להתמסר לדף ועוד דף, פירוש ועוד פירוש, ספר ועוד ספר. הוא באמת דאג לעם ישראל, וראה בהנגשת האוצרות את הסיכוי שלו.
הרב עדין היה קשור מאוד לרבי מלובביץ'. הרבי אמר לו: "אם אתה עמוס מדי, קח על עצמך עוד". והוא אכן לקח על עצמו עוד ועוד, וגם העמיס על אחרים. לא תמיד זה היה קל לכולם. בריאיון המצולם האחרון שלו, לנועם ולק, הוא מספר שבראשית שנות העשרים שלו הוא מסר שיעור לאנשים מבוגרים, חלקם פרופסורים באוניברסיטה שמבחינת הגיל היו יכולים להיות סבים שלו. ברגע הראשון הוא חש צעיר לידם, אך ברגע השני אמר לעצמו: אני מנסה להיות צינור לתורה שניתנה בסיני, ואם כך אני בן למעלה מ־3,000 שנה, והם הצעירים.
לצאת מבית הכנסת
הרב עדין ראה את ההתבוללות וחוסר הידע כסכנה קיומית, ולכן דאג כל־כך, מתוך חרדה פנימית, להביא את האוצרות העתיקים שלנו לכולם. הוא אמר שאנחנו דומים לאדם שיש לו אוצר גדול אך למשפחתו וקרוביו אין הקוד לאותו אוצר, והוא מבקש להנגיש את האוצר לכולם ולא רק ליודעי הקוד. במהלך כתיבת הספרים חש שלא די בכך, ושיש לצרף אנשים נוספים שימשיכו את המהפכה. לכן הקים את המוסדות שלו: ישיבת מקור חיים, ישיבת שפע וישיבת תקוע.
הוא היה אינטלקטואל בכל קנה מידה. אין תחום ידע שהיה זר לו. בפורים בישיבה אצלנו נהוג לתרום זכויות. מי שלומד כך וכך, מקבל כפרס ללמוד עם אחד הרבנים חברותא בספר מסוים. הוא היה מעניק כפרס לא לימוד או ספר, אלא להתלוות אליו לגן החיות. הוא היה יכול לדבר שעות על כל חיה. התמצא בכדורגל, בבית המלוכה הבריטי, במדעים. קרא ספרות יפה, מדע בדיוני. על הכול הוא היה מדבר עם התלמידים.
הספרים שכתב ומוסדות החינוך שהוביל נבעו מאותו שורש: דאגה לעם ישראל. הוא דאג כל הזמן ליידישקייט של עם ישראל, וליבו בער בעניין הזה. היה נוסע הרבה לקהילות בעולם, ממש קורע את עצמו בלי חשבון וגם בגיל מבוגר, מתוך התמסרות ואכפתיות שלא תיאמן. באופיו הטבעי הוא לא היה איש חינוך. כל הזמן היה אומר שגדולים לא צומחים בתוך מוסדות, אף שהוא עצמו הנהיג מוסדות. היה אכפת לו שהמוסדות הפכו יותר מדי למסגרות חינוכיות, ופחות מלאי ידע ולב.
הרב עדין דיבר על כך שבית הכנסת דומה לילדים מבוגרים ששמים את אביהם הזקן בבית אבות, ולמעשה אומרים לו אל תבוא אלינו, לתוך חיינו, אלא אנחנו נבוא אליך. הוא תבע שלא נסתפק בחיי בית כנסת, אלא שהחיים היהודיים יהיו הרבה מעבר לכך.
כאינטלקטואל הוא היה יכול להסתפק במגדל השן, אבל הוא מסר את עצמו לעם ישראל. היה יושב ולומד יום ולילה. לא נראה לי שישן יותר משלוש שעות בלילה. אבל הוא לא רק למד אלא גם פגש אנשים, ותמיד בסבלנות ובלי להסתכל בשעון, אלא מוסר את עצמו למי שבא אליו. מאוד אהב לבוא לישיבה, לדבר עם תלמידים ללא גינונים ומניירות. תמיד היה זרוק, תמיד בגובה העיניים, תמיד אנושי.
היה בו שילוב נדיר של מבט מלמעלה על כל המתרחש בעולם, ומצד שני אנושיות פשוטה וכאב לגורלו של כל אחד. תמיד דחף, עקץ, לחץ, כדי להוציא אותך מאזור הנוחות שלך, כדי להתסיס. מבחינה זו היה בו משהו קוצקאי. היה יכול להגיע לאסיפת הורים ו"לרדת" על ההורים, עליי, על התלמידים. הכול כדי לדחוף אנשים הלאה, ומתוך אכפתיות עמוקה.
הסתייג מדמות הצבר
הוא לקח אותי, בחור צעיר ללא כל ניסיון, והטיל עליי את כל חלומותיו על האופן שבו ישיבה בת ימינו אמורה להיראות. במשך השנים תמיד ניצב ברקע התסכול מכך שציפיותיו אינן מתממשות; גם משום שמלכתחילה הן היו גדולות מהמציאות, וגם משום שלא תמיד היינו אנחנו, הצוות, מספיק חרוצים, מתמסרים ונבונים כפי שהוא ציפה. ובכל זאת. מעולם לא סרו אהבתו ואמונו המלא.
פעם אמר לי בחדות: "אם תשמע ממני מחמאה, זה סימן שאתה כבר יכול לאשפז אותי". אבל בשנים האחרונות שמענו ממנו יותר ויותר מילים טובות על הישיבה. הוא שמח שהתלמידים אוהבים את הישיבה, התפעל מכך שהם אוהבים ללמוד גמרא, להתפלל, וידע שזה לא מובן מאליו.
הוא היה ממייסדי התנועה של ישיבות העיגול – ישיבות כמו מקור חיים, שיח יצחק, עתניאל, תקוע. זרם של חסידות מקומית שנוצרת כאן, בארץ. הוא כל הזמן רצה אנשים שיהיו בבחינת טופח על מנת להטפיח, חסידים אמיתיים שיעוררו את היהודים והיהדות משנתם.
הוא היה מודאג מההיבטים השליליים של דמות הצבר שנוצרה פה כפי שהוא ראה אותם, ובהם הוולגריות והבורות. המסר בלוגו שלו, "למד את עמי", מבטא את העניין הזה במדויק. זאת הייתה סיסמת חייו. אך יחד עם התביעה לידע הוא גם תבע לגעת בללבות, להתמסר. הוא היה שולח תלמידים לקהילות בחו"ל, אבל היה אומר להם לא לבוא כמו ישראלים גאוותנים, אלא להקשיב ליהודים שחיים שם וללמוד יחד, לקשור אותם ליהדות. אם הם יעלו, הם יעלו. זהו תוצר נלווה, אך לא המטרה.
הרב עדין לא נכנס לשום רובריקה ציבורית, לשום מגזר, לא היה חלק משום השתייכות חברתית. הוא חי את החיים כסיפור, כעלילה. חי את החיים עצמם, ללא שום אידאולוגיות חיצוניות, אבל בזרם הכי גבוה.
הרב דוב זינגר הוא ראש ישיבת מקור חיים
