מי היה הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ?

ליאור טל, מהמורים הבולטים בעולם בתי המדרש החילוניים, כתב השבוע בפייסבוק: "אני אחד מאותם מיליוני האנשים שנחשפו למפעלי ההנגשה והביאור של [הרב] שטיינזלץ… וחש הכרת תודה עצומה לו על שהנגיש וביאר ולא הסכים לרגע להיכנע ללחצים משני הצדדים: למקפידים מבית שמאי שביקשו לשמר עמדות ולהציב שומרי סף בבית המדרש… ומאידך לאנשי הפופוליזם שהיו רוצים להפוך את התלמוד לרוחניות בשקל…".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרב שטיינזלץ זצ"ל: "כל דבר הייתי עושה אחרת"
– שופטי העליון ידונו: האם להתערב בהסכמים פוליטיים
– כבוד המת: עלינו למנות ולהיפרד מנפטרי הקורונה

דבורה עברון, מהמובילות במהפכת לימוד התורה הנשי, כתבה: "אומר זאת בצורה פשוטה: אלמלא הרב עדין שטיינזלץ לא הייתי מורת הלכה. כמי שגדלה בדור בו לא לימדו בנות גמרא והתחילה ללמוד בעצמה, התרגום וההנגשה של הגמרא שיצר הרב שטיינזלץ היו קריטיים לתהליך הלמידה…".

לפני שבוע, שבועיים בדיוק לאחר יום הולדתו ה־83, נפטר הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ) מסיבוכים של דלקת ריאות קשה. מפעל חייו, שהיקפו לא ייאמן, מציב אותו כאחד מגדולי המפרשים היהודיים בכל הדורות. שטיינזלץ תרגם ופירש את כל התנ"ך, כל המשנה, כל התלמוד, כל "משנה תורה" של הרמב"ם, ולקינוח כתב גם ביאור מקיף לספר התניא, ספר היסוד של תנועת חב"ד, ספר על סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב, מבוא לתלמוד, מבוא לסידור התפילה, ועוד עשרות ספרי מבוא לתחומים שונים ביהדות.

גם ספרי הגות ומחשבה הוציא הרב מתחת ידיו, על פרשיות השבוע ועל חגי ישראל, וספר מיוחד אחד, "שלושה עשר עלי השושנה", המבאר את הסודות הפנימיים ביותר של עולם הקבלה והחסידות בשפה שווה לכל נפש. בנו מני, שב־15 השנים האחרונות מנהל את המוסדות שהקים אביו, מעריך את מספר העותקים שנמכרו מכלל ספריו לאורך השנים בכ־5 מיליון.

כל המפעל הזה נעשה מתוך תשוקה אדירה להנגיש לרבים, תחילה בעם ישראל אך בפועל גם לאומות העולם, את הטקסטים היסודיים של העם היהודי. הסלוגן של מוסדות שטיינזלץ בשנים האחרונות ביטא זאת באופן התמציתי ביותר: Let my people know (פרפראזה על הסיסמה הידועה של המאבק למען שחרור יהודי בריה"מ: Let my people go). ובעברית: לַמֵד את עמי. אם כן, לא רק הפרשן הגדול של ספרי היהדות היה הרב שטיינזלץ, אלא בעיקר המנגיש הגדול של ארון הספרים היהודי לבני דורנו, הדור שלא ידע לקרוא את החיבורים העתיקים הללו בלשונם ובצורתם המקורית.

כדי להספיק כל זאת, ניהל הרב שטיינזלץ סדר יום שלא ייאמן: הוא היה מגיע למכון שלו בשעה שמונה בבוקר, עובד עד שעת צהריים, חוזר לביתו לארוחה ושינה קצרה, ואז חוזר למכון עד ארבע לפנות בוקר. כך מדי יום, במשך עשרות שנים. כפי שאמר השבוע אחד מחבריו: "עדין היה אדם ברוך כישורים, ובלי זה אי אפשר היה להתחיל במפעל שלו. אבל הסיפור שלו מוכיח גם שכישורים לא מספיקים. צריך גם עמל אינסופי, סבלני, כדי לממש אותם". גם בשבתות הוא לא ממש נח, כיוון שלקח על עצמו גם את הנהגת בית הכנסת "צמח צדק" שבעיר העתיקה. הוא היה מתפלל שם תפילת שחרית חסידית ארוכה, מוסר שיעור וחוזר הביתה רק בשעות אחר הצהריים.

אנשי האש

הרב שטיינזלץ נולד ב־1937 בשכונת כרם אברהם בירושלים, בית גידולם של רבים מהאינטלקטואלים הישראליים הבולטים ובהם הסופרים עמוס עוז וא"ב יהושע, והפרופסורים אבישי מרגלית ועמוס פונקנשטיין (ידיד נעורים של הרב, שנשאר חבר קרוב עד יומו האחרון). הוא גדל בבית חילוני אתאיסטי מובהק: האב, אברהם, היה אחד מאותם מהפכנים מתקני עולם שבלטו בירושלים של אותם ימים. הוא גדל בוורשה בירת פולין, ושם הכיר את אשתו בזכות לימוד משותף עם אחיה בשיעוריו של הלל צייטלין, עוד מופת למהפכנים מתקני עולם, שנספה בשואה. האם, לאה, עבדה בירושלים כתופרת עילית לשועי העיר. המהפכנות של האב הביאה אותו להילחם בשורות הקומוניסטים במלחמת האזרחים בספרד מול הכוחות הפשיסטיים של הגנרל פרנקו, ובאותה מידה להיות חבר במחתרת הלח"י. לימים הילכו שמועות שהוא גם עבד בשירות המוסד, ובדרכונו היו חותמות של מדינות ערביות.

את כל אהבתם השקיעו ההורים בעדין, שהיה בנם היחיד. העובדה הזו יכולה להסביר אולי את הביטחון העצמי שבו ניגש למפעלים שאיש לא חשב שהם אפשריים.

הבית היה כאמור חילוני גמור. אבל האב בכל זאת הקפיד לשלוח את בנו לבית הספר הדתי "מוריה", כדי "שיגדל אפיקורוס אבל לא עם הארץ". כאן נזרעו כנראה זרעי השינוי ההדרגתי שחל בבן, אבל היה בסיס לכך גם בתוך הבית: יחד עם שני ההורים התגוררה בבית גם הסבתא אסתר, אימו של האב, שהייתה אישה דתית. כשההורים יצאו לשליחויותיהם הציבוריות (גם האימא עזבה את הבית בתקופת מלחמת העולם השנייה, כדי לסייע בחיפה למאמץ המלחמתי), מי שגידלה את הבן הייתה הסבתא.

הגנים המהפכניים של ההורים עברו אל הבן. הוא וחבר ילדותו הקרוב משה שפירא, שהוא ואשתו רבקה הקימו לימים את מדרשת שובה בעפרה, רקמו בגיל עשר תוכנית דרמטית להפיל את שלטון המנדט הבריטי: השניים התכוונו למלא חבית גדולה בבקבוקי תבערה, איכשהו לגרום לה לעוף באוויר (לילד עדין הייתה הבנה טכנית־מדעית כבר בגיל צעיר), ואז לזרוק את הבקבוקים על מרכזי השלטון הבריטי ולמגר אותו לנצח.

כשהגיעו לגיל הנעורים, הייתה להם כבר תוכנית מהפכנית ממוקדת ובשלה יותר: להקים תנועה שתמגר את הרוח החילונית, המפא"יניקית, ששלטה בישראל של שנות החמישים, ותצית אש גדולה של אמונה דתית. לא במקרה, השמות שליוו את אנשי התנועה היו קשורים כולם באש. לארגון הם קראו "שלהבתיה", וכתב העת הצנוע שייסדו, אם אפשר לקרוא כך לאוסף דפי סטנסיל שהועברו מיד ליד, כונה "רשפים".

והטקסטים אכן היו מלאי עוצמה אמונית, וביטאו גם את הרוח החסידית מאוד של השניים. שפירא גדל במשפחה חסידית. שטיינזלץ, לעומתו, התוודע אל החסידות ועולמה בשנות הנעורים. המשפחה עברה מכרם אברהם לשכונת קטמון, והנער הצעיר התוודע שם לדמויות כמו הרב דב אליעזרוב, רב השכונה שהיה גם רבם של אסירי המחתרת בכלא לטרון, והרב נחום ששונקין; שניהם היו קרובים לחסידות חב"ד. כך הפך גם הוא קרוב לחסידות זו.

הבן הצעיר אמחיה (ראשי תיבות של שמות שני סביו; אברהם משה מצד האב, וחיים הלל מצד האם) אומר שהזיקה הזו התפתחה אמנם באופן ביוגרפי, אבל התאימה לאביו כמו כפפה ליד: "מצד אחד היו בו עוצמות הרגש החסידי, למשל אהבה עצומה לניגונים, אבל כמו בחב"ד, שראשי התיבות שלה הם חכמה, בינה ודעת, הכול היה ספוג ברציונליות מוחלטת, חדה. הוא היה סמל לאדם שמימש את הרעיון החב"די של השלטת המוח על הלב".

צעירי "שלהבתיה" ביקשו ללכת מבית לבית, ממקום למקום, כדי להפיץ את חזונם. רבקה שפירא, אלמנתו של הרב משה, מספרת: "אני שמעתי על החבורה הזו כשכבר הייתי באוניברסיטה. סיפרו לי שיש חבורה שעוסקת בחסידות, ושכדאי לי להצטרף. שאלתי: לומדים על החסידות או את החסידות? כשאמרו לי 'לומדים חסידות ממש', הצטרפתי". כן, החבורה הקטנה כללה גם כמה בנות, והפעילות הייתה מעורבת. "שמרנו על כל כללי הצניעות, אבל כן, פעלנו שם יחד, בנים ובנות", מעידה שפירא.

המגמה הייתה להפיץ אמונה דתית חזקה באמצעות תכנים חסידיים ומאמרים לוהטים. "רשפים" הצליח להלהיב אפילו כמה מזקני ירושלים וחכמיה, כמו הפרופסור שמואל הוגו ברגמן, שראה בהם הזדמנות להתחדשות וחיוניות דתית. היה להם חלום להקים יישוב שכולו יתנהל ברוח המהפכנות הדתית שלהם, ולמשך תקופה קצרה כמה מהם אף חיו במושב בית־הגדי שבנגב – שם הפך שטיינזלץ למנהל בית הספר הצעיר ביותר בישראל, בגיל 23. אבל כמו חבורות רבות כמותם, הנישואים לבני ובנות זוג שלא תמיד דגלו באותו חזון, צורכי הפרנסה וחינוך הילדים הכריעו את הכף, והחבורה התפרקה.

"כל חייו של אבא הוא חלם על תנועות גדולות שיפיצו חזון בכל רחבי העולם היהודי", אומר הבן מני. "אבל החזון הזה עמד בניגוד לאישיות שלו. כדי להגשים חזון כזה אתה צריך להיות גורו שאומר לאנשים מה לעשות, והוא כל כך שנא מערכות יחסים כאלה. גם בגיל מבוגר, כשרבים שיחרו לפתחו עם שאלות בכל נושא שבעולם, הוא בדרך כלל לא נתן להם תשובות אלא כיוון אותם, באמצעות השאלות שלו, להגיע בעצמם לתשובה שחיפשו. בסופו של דבר הוא גם היה יותר אינטלקטואל מאשר מנהיג תנועה. הכתיבה היא הדבר שהיה הכי חשוב לו, ולמרבה המזל הוא הבין את זה, וגם הבין מגיל צעיר את הסתירה שבין התמסרות להנהגה והתמסרות לכתיבה".

גוגל של שבת

בשנת 1957 נפטר הרב אברהם חן, איש חב"ד, שנהג ללמד שיעור בחסידות. הלומדים ביקשו מתלמידו הצעיר, עדין שטיינזלץ, שימשיך בשיעור. כך החל שטיינזלץ הצעיר ללמד תורה, וכך גם נוסד אחד השיעורים הקבועים ביותר ברחבי העולם היהודי. במשך כ־55 שנים, מ־1961 ועד השבץ שבו לקה ב־2016, התקיים השיעור הזה בכל יום חמישי בערב. שטיינזלץ הקפיד מאוד שלא לפספס אותו: אפילו מאירוסיו בצרפת מיהר לחזור כדי לקיים את השיעור, בתקופה שבה טיסות היו עניין נדיר.

שמעו של מוסר השיעור הצעיר הלך לפניו. סיפרו שהוא יודע לפשט את הסוגיות הסבוכות ביותר ולהנגישן בפני הלומדים, והמעגל הלך והתרחב: גם פרופ' ברגמן הגיע, והמשוררות זלדה ומרים ילן־שטקליס ועוד רבים אחרים. כשאחד הלומדים הוותיקים, זלמן שז"ר שמו (בעצמו חסיד חב"ד), נבחר לתפקיד נשיא המדינה, עבר השיעור במשך עשר שנים גם לבית הנשיא. עם מותו של שז"ר נדדה החבורה לבית הכנסת "חובבי ציון" בשכונת רחביה.

עכשיו ידע שטיינזלץ שביכולתו לפשט סוגיות סבוכות ולהנגיש אותן ללומדים, והוא החליט להחיל זאת, והפעם בכתב ולא בעל פה, על הטקסט המרכזי ביותר של הקאנון היהודי: התלמוד הבבלי. הוא עצמו הסביר לימים את הבחירה הזו בהתנגדות לאתוס הצברי של אותם ימים והתמקדותו בתנ"ך: "נוצר כאן עם שהתרבות שלו בנויה במידה רבה על התנ"ך ולא על התלמוד. כל מי שלומד תנ"ך נעשה נביא קטן. כולם נביאים שאומרים לי מה האמת. לעומת זאת התלמוד הוא ספר של דיאלקטיקה, ספר של משא ומתן, וזה מה שחסר פה. מבחינה תרבותית זה החסר המהותי הגדול".

הגורם העיקרי שאִפשר לו את ראשית הגשמת החלום היה אביו, המהפכן החילוני, שהבין מיד את חשיבות היוזמה והעמיד את כל כישוריו המעשיים לטובתה. הוא גייס את חבריו מתנועת העבודה ומבין ותיקי הלח"י גם יחד כדי להעמיד את המשאבים הדרושים למפעל, ולמעשה היה המנכ"ל הראשון של מה שנקרא לימים "המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים". גם הנשיא שז"ר העמיד את שמו ומעמדו לטובת המפעל.

היה זה מיזם מהפכני לא רק בהיקפו – לתרגם לעברית מודרנית את כל 2,711 דפי התלמוד, ולפרש אותם. החזון היה גם לחבר את הלומד לריאליה של עולם התלמוד, ולספר לו מי הם האישים, הצמחים, בעלי החיים והכלים שמוזכרים בו. זאת במטרה לחבר את הלומד המודרני לעולמם של תנאים ואמוראים, ולאפשר הבנה טובה יותר של עולמם. הבת הבכורה אסתי מספרת ש"בהתחלה אבא עשה הכול לבד: מחיפוש כל החומרים ועד ניקוד הטקסט. רק לימים, במקביל, הוא קיבץ סביבו את הצוות שאפשר למפעל הזה להתממש".

משימה מסוג זה דרשה ידע ברמות פנומנליות, ושטיינזלץ היה האדם המתאים לכך. רופא השיניים שלו, ד"ר יוסי וולנרמן, סיפר בשבעה ש"הוא היה ממתין לתור שלו וקורא מאמרים מכתב עת מדעי, ואחר כך אומר לי: הם פספסו את המאמרים העיקריים הרלוונטיים לנושא. היה לו זיכרון צילומי מדהים, והוא ידע כל דבר שהיה רלוונטי לו בכל נושא". אשתו שרה נהגה לכנות אותו "גוגל של שבת".

הבת אסתי מספרת ש"בכל סוף שבוע היו בבית כמה עיתונים. אבא לא קרא עיתון בשבת, אבל במוצאי שבת היה עובר במהירות על כל העיתונים, מהעמוד הראשון ועד האחרון, כולל מדורי הכלכלה והספורט. הוא ידע לדבר עם הבן שלי, שחובב כדורגל, גם על קבוצות נידחות. הכול סקרן אותו. כשביקרנו פעם עם הוריי באחד המוזיאונים הנפלאים של פירנצה, זה היה מרתק לראות אותם מדברים בידענות והתלהבות על ההקשר ההיסטורי של כל תמונה, ומי מהנשים בתמונה אחת הייתה קשורה גם לדמויות מתמונה אחרת".

גם הקהילה האינטלקטואלית הבינלאומית הכירה בסגולותיו. במגזין האמריקני "טיים" הוא כונה "גאון שצומח פעם במילניום". אינטלקטואלים ברחבי העולם ביקשו את קרבתו; רואים בו את הסמל בן זמננו של הגניוס היהודי, ומבקשים ללמוד ממנו, האיש שהנגיש את התלמוד לעולם, את תפיסת עולמה של היהדות. כך עם הפילוסוף הצרפתי ז'אן־פול סארטר, עם הדלאי לאמה ועם האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס – האדם האחרון ששטיינזלץ נפגש עימו שעות ספורות לפני שלקה בשבץ.

הפירוש לתלמוד, כמו הפירושים האחרים שכתב אחר כך, נראים כפרי עטו של חוקר מן האקדמיה ורוויים בידע רב־תחומי: שפות עתיקות, היסטוריה, ארכיאולוגיה, זואולוגיה, בוטניקה ועוד ועוד. עם זאת, אין בהם אפילו מילה אחת שסותרת את הגישה האמונית־מסורתית, ושם ה' לעולם מופיע בהם בכתיב המסורתי: אלוקים.

זהו אולי השילוב המהותי ביותר שגילם שטיינזלץ בחייו, כפי שאומר בנו אמחיה: "אצל אבא הייתה אמונה ברורה, יוקדת, חד־משמעית, שלא רואים אצל הרבה אנשים. אם היית רואה אותו מתפלל, לא יכול היה להיות לך ספק שמדובר באדם ספוג אמונה. אבל דווקא עוצמת האמונה שלו גרמה לו להבין שאין שום סתירה בינה ובין ידע רחב בכל תחום. אחד הדברים שהכי תסכלו אותו זו הרדידות של העולם הדתי הרווח, שחושב שיש סתירה כזו. מעולם גם לא הפריע לו לקרוא או לשמוע דברים שנגדו את עמדותיו. את מה שנראה לו הוא אימץ, ואת מה שלא – דחה".

בחר שלא להילחם

ב־1970 החלה היכרותו של שטיינזלץ עם הרבי מלובביץ'. הנשיא שז"ר ביקש ממנו, באחת מנסיעותיו לארה"ב, להיות שליח עבורו אצל הרבי ולהעביר לו מסר מהנשיא. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. שטיינזלץ אמנם התייחס לעצמו כחסיד לכל דבר; חסיד של הרבי, ולאו דווקא חסיד חב"ד. בסרטון שמתעד מפגש ביניהם, שפת הגוף של שטיינזלץ משדרת התבטלות ברורה בפני הרבי (בני המשפחה אומרים שזה היה האדם היחיד שהוא התבטל בפניו). אבל המילים החמות והנדירות שכתב הרבי לשז"ר על השליח ששלח לו, מעידות שהוא לא ראה בשטיינזלץ עוד חסיד מן השורה: "מצאתי בו מעלות הרבה יותר מאשר אמרו לי וכתבו לי ותיארו אותו לפניי. ויהי רצון שינצלן במילואן".

באחת הפגישות ביניהם, לקראת סוף שנות השמונים, המליץ הרבי לשטיינזלץ לשנות את שם משפחתו "לשם בלשון הקודש". הוא הדגיש שמדובר בהמלצה בלבד, ו"רק אם זה מקובל גם על הרבנית". שטיינזלץ לא מיהר להיפרד משם משפחתו. ואז חלה הבן האמצעי מני, שהיה אז בן 15, בסרטן דם. הרופאים המליצו על ניתוח דחוף של השתלת מח עצם, כמקובל במחלה מסוג זה. משפחת שטיינזלץ המבוהלת שיגרה שאלה דחופה לרבי וביקשה את הדרכתו מה לעשות, שכן ההשתלה כרוכה בסיכון גדול. תשובת הרבי הייתה: "במצבים של ספק, שב ואל תעשה עדיף". כלומר: להשאיר את המצב הקיים על כנו. באותה הזדמנות הוא גם הפך את המלצתו להחליף את השם להוראה מחייבת. וכך הפך שטיינזלץ לאבן־ישראל, שם שמאותו יום ואילך כל בני המשפחה הקפידו עליו.

אבל הציבור, שכבר הכיר את המותג שטיינזלץ, הצביע ברגליים. גם המשפחה נאלצה להיכנע במובן מסוים, ובספרים שראו אור בשנים האחרונות השם המקורי מופיע על הכריכה לצד השם החדש. ההמלצה השנייה, לעומת זאת, הצילה כנראה את חייו של מני: בניגוד לכל חבריו לחדר בבית החולים הדסה עין כרם, שעברו השתלת מח עצם ומתו בזה אחר זה, הוא, שלא עבר את הניתוח, בריא ופעיל עד היום.

באותה תקופה, המחצית השנייה של שנות השמונים, עבר שטיינזלץ גם את המשבר הגדול בחייו המקצועיים והציבוריים. מישהו הביא לרב אליעזר שך, המנהיג הבלתי מעורער של החרדיות הליטאית, כמה מספריו המוקדמים של שטיינזלץ, שפורסמו במסגרת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל. היו שם ספרים כמו "נשים במקרא" ו"אישים במקרא". שטיינזלץ, שרצה לקרב את הדמויות התנ"כיות לעולמו של המאזין והקורא החילוני, דיבר עליהן כהרגלו במונחים ריאליים. את שמשון הגיבור השווה להרקולס מהמיתולוגיה היוונית, ועוד. זה הספיק לרב שך כדי להכריז חרם על חיבוריו של שטיינזלץ, כולל התלמוד המבואר. היו מקומות שבהם ספריו של שטיינזלץ אפילו הועלו באש. ייתכן שהיעד הראשי למאבק לא היה בהכרח שטיינזלץ עצמו, אלא חסידות חב"ד שהרב שך אסר נגדה מלחמת חורמה.

בצעד ששנוי במחלוקת עד היום גם בקרב בני משפחתו, שטיינזלץ החליט להיכנע ללא קרב. הוא הודיע שאכן בספרים ההם נפלו טעויות מצערות וכי הוא מודה לרבנים שהאירו את עיניו, והזמין את המעוניינים בכך להחזיר את הספרים הישנים ולקבל את תמורתם הכספית. הליטאים ראו בכך הודאה של אנשי חב"ד בכוחו העודף של הרב שך. בני משפחתו של שטיינזלץ מצידם רואים בכך ביטוי לרצונו הקבוע שלא להיכנס לעימותים. יותר מכול נראה שמאחורי ההחלטה הלא פשוטה עמד העיקרון החבד"י הישן: השלטת המוח על הלב. הלב רצה אולי לעמוד על שלו, אבל המוח אמר שמלחמה רק תזיק למאמץ העיקרי של הפצת התלמוד והכתבים הבאים, ועדיף להפסיד בקרב ולנצח במערכה. שילה ליפשיץ, מנכ"ל המכון באותם ימים, סיפר במהלך השבעה שהרב אמר לו: "זה כמו פינג פונג. אם אתה לא מחזיר מכה, המשחק נגמר".

אגב, המחנה הליטאי ציפה גם מן העדה החרדית, הקנאית עוד יותר, שתחרים אף היא את שטיינזלץ וכתביו, ובבית הדין שלה אף התקיים דיון מיוחד בעניין. על פי עדותו השבוע של שמואל חיים פפנהיים, לשעבר עורך ביטאון העדה החרדית, אחד הדיינים, הרב בנימין רבינוביץ, הוא שהכריע את הכף. הרב רבינוביץ' תיאר לעמיתיו את תפילותיו החמות והממושכות של שטיינזלץ, בהתאם לעדויות ששמע עליהן, ושכנע אותם שלא להצטרף לחרם.

בלב הציונות הדתית

באותה תקופה בערך החל שטיינזלץ גם בהקמת מפעליו החינוכיים. שערי בריה"מ עמדו להיפתח, ועוד לפני נפילת המשטר הקומוניסטי הוא ניצל את הפתיחות היחסית של שלטון גורבצ'וב כדי להכין שם תשתית ענפה לחינוך יהודי. הוא הקים ישיבה במוסקבה, מערכת שליחים שיעניקו חינוך יהודי, ואפילו עיתון יהודי למבוגרים ולילדים שבתו אסתי הייתה העורכת שלו. היה זה הארגון היהודי הראשון שפעל בבריה"מ המתפוררת, ורבים חבים לו את גיורם או את שיבתם לחיים יהודיים אקטיביים.

עוד הוקמו באותן שנים המוסדות שיזוהו עימו במידה רבה: הישיבה התיכונית "מקור חיים", ישיבת הסדר ביישוב תקוע, וישיבה גבוהה בשם "שפע". כל המפעלים האלה הוקמו בעולם החברתי והתורני של הציונות הדתית. המהלך הזה לא היה מובן מאליו: במשך שנים ארוכות גילה שטיינזלץ חשדנות גדולה, לעיתים אף עוינות, כלפי הציונות הדתית. אנשיה נראו בעיניו פשרנים הפוסחים על שתי הסעיפים, בשעה שהוא, נציג מורשת החסידות הקוצקאית, תבע מעצמו ומסובביו מסירות מוחלטת לדרך, במידה מסוימת אפילו לא משנה לאיזו דרך.

ברוח זו, אחד המאמרים הראשונים שכתב עוסק בניסיון ליישב את גישת "שביל הזהב" הפשרנית משהו של הרמב"ם, עם תפיסתו של הרבי מקוצק שתבע קיצוניות ונהג לומר ש"בני אדם הולכים בצדדים, באמצע הדרך הולכים רק הסוסים". הפתרון של שטיינזלץ למתח הזה היה להיות נאמן לכל הקצוות בו־זמנית, ובכך ליצור את האיזון. הבת אסתי מצטטת בשמו: "כל דבר שאתה עושה, תעשה 'עד בלי די', מתוך עוצמה. עדיף שלא תחטא, אבל אם אתה חוטא – עדיף שתחטא מתוך עוצמה, לא משהו בינוני. נראה לי שהבינוניות הפריעה לו אפילו יותר מהחטא", היא מוסיפה. אבל נראה שבסופו של יום רק בציונות הדתית הוא מצא את הנאמנים לכל הקצוות במקביל, כדרכו.

ישיבת שפע הייתה המפעל היומרני ביותר. היא כוונה להיות מסלול ההמראה של תלמידים בעלי כישורים מיוחדים, מתוך כוונה להכשירם להיות המנהיגות התורנית והרוחנית של הדור הבא. ברוח הכוונה הזו צירף שטיינזלץ להנהגת הישיבה עוד שני אישים בעלי עוצמה, גם אם שונים במידה כזו או אחרת מדרכו: הרב מנחם פרומן והרב שג"ר. אבל הצירוף של שלושה מוחות גדולים ודעתנים כאלה לא החזיק מעמד לאורך זמן, והישיבה התפרקה כעבור שנים ספורות. שתי הישיבות האחרות, לעומת זאת, שרדו עד היום, ויש אפילו זיקה לא מועטה ביניהן. רבים מבוגרי מקור חיים ממשיכים ללמוד בישיבת ההסדר בתקוע. מקור חיים, המתוארת כ"ישיבה בסגנון חסידי", נחשבת היום, כ־35 שנה אחרי הקמתה, לאחת הישיבות התיכוניות המבוקשות בארץ.

המחיר המשפחתי

כשאני שואל את מני, בנו השני של הרב, מהן בעיניו תכונותיו העיקריות של אביו, הוא משיב מיד: "התכונה הכי מרכזית היא השלטת השכל על הלב. להעמיד מול העיניים מטרות ארוכות טווח ולחתור אליהן בהתמדה, כמעט בלי לראות בעיניים שום הסטה מן הדרך: לא צורכי משפחה, לא הפרעות ציבוריות. הכול משועבד לקידום המטרה". הבן השלישי, אמחיה, אומר שגם הפירושים עצמם כתובים ברוח דומה: "הרוח היא רוח אמונית גדולה, אבל השפה שבה הדברים כתובים היא שפה רציונלית, שפה של ידע".

העניין הזה בא כנראה לידי ביטוי באופן העמוק ביותר במחיר ששילמה המשפחה. שרה, אשתו של הרב, באה ממשפחה חב"דית אך בעלת רקע לא שגרתי. בני המשפחה היגרו לצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה ותכננו לעלות לארץ, אבל כשפנו לרבי הוא ביקש מהם להישאר בצרפת ולעבוד שם כשליחי התנועה. באישורו של הרבי, שרה גם סיימה לימודי תואר שני בפסיכולוגיה בסורבון. היא הגיעה לביקור בארץ, ולימים סיפרה לילדיה שהתאכזבה לגלות את הפרובינציאליות המקומית לעומת העושר התרבותי והאמנותי של פריז. היא חיפשה מישהו שמעביר שיעורים בחסידות גם לנשים, וכך הגיעה לשיעורו של שטיינזלץ וזכתה להתחתן עם המורה.

היא העדיפה שלא להתראיין לכתבה, וביקשה להסתפק במשפט כואב אחד: "החבר שלי הלך". לא פחות ממנה שילמו את מחיר המפעל הכביר של האב גם ילדיו. אבי המשפחה כמעט לא נכח בתהליך גידולם ובאירועים החשובים שעברו עליהם. תלמידיו ראו אותו ולמדו איתו הרבה יותר מהם. אסתי מספרת שאימה נהגה לומר לה: "כדי שעם ישראל כולו ירוויח, משפחה אחת צריכה לשלם את המחיר".

דווקא עם התלמידים היה שטיינזלץ גם איש הלב, אפילו בעל מנעד של תגובות רגשיות. הוא ידע לתבוע מהם בדיוק כפי שתבע מעצמו, אך תובענותו, הם חשו תמיד, באה מלב אוהב ואכפתי. יואל שפיץ, מתלמידיו הקרובים במשך שנים רבות, מספר שכבר בשיחה הראשונה אמר להם שטיינזלץ: "אני מצפה מכם שבמהלך ארבע שנות התיכון תלמדו 'רק' ארבעה ספרים: את התנ"ך, התלמוד, שולחן ערוך וספר הזוהר". גם כשעמדו במשימות, לא שיבח אותם יותר מדי. זו הרי המשימה המובנת מאליה, אז מדוע להתפעל.

שפיץ מספר ששטיינזלץ ביקש מהם ליצור חבורות שגם יעשו מעשים: "כמו בחבורת שלהבתיה של ימי נעוריו, כך הוא רצה שגם אנו נחיה בחבורות מחויבות. הייתי חלק מחבורה כזו, והקמנו סניף של תנועת נוער עצמאית ביישוב בת־עין הסמוך לישיבה, כדי להתמודד עם בעיית הנוער בסיכון שהייתה שם". כשהמשימה הושלמה הציב בפניהם משימות נוספות, ותבע לנצל כל רגע בחיים.

אצלו היה לכך עוד מובן: חייו היו מלאי מחלות. מלידה היה חולה במחלת הגוֹשֶה. בשלב מסוים המחלה אכן התפרצה, והוא נזקק לטיפולים קשים. הוא עבר גם כמה מחזורים של מחלת הסרטן ועוד מחלות שונות, אבל מעולם לא אפשר למכאוביו הגופניים למנוע ממנו אפילו יום אחד של כתיבה או מפגש משמעותי אחד. אפילו את האשפוזים ניצל לכתיבה, ואסתי מספרת שאת ספרו "שלושה עשר עלי השושנה" כתב בתוך שבועיים של אחד האשפוזים. הבריאות הרופפת הייתה כנראה גם תזכורת מתמדת לזמניותם של החיים, ולצורך לנצל כל רגע מהם. אגב, בני הזוג שטיינזלץ רצו ילדים רבים, אבל בשל הבעיות הרפואיות הללו נולדו להם שלושה בלבד: אסתי, מני ואמחיה, שצוטטו לאורך הכתבה.

אכן, לא פעם גער בתלמידים ובדרכו הקוצקאית היה יכול להיות מאוד ציני ותובעני, אבל שפיץ אומר ש"מאחורי המלים העוקצניות תמיד יכולת לראות בעיניים את אהבת התלמידים, ושהגערה נובעת מ'פצעי אוהב'. לתלמידים לא קרובים היה לפעמים קשה להבין את זה, אבל בעצם הוא פיתח כלפינו יחס של חברים. כמו שחברים יכולים לרדת אחד על השני באופן ציני, כך הוא גם אפשר לנו לרדת עליו. אני אפילו זכיתי לעשן איתו". חברו מימי שלהבתיה, מאיר רבי, מספר ששטיינזלץ תמיד אמר לו: "לדור שלנו אסור לדבר מתוך הטלת יראה, אלא רק מתוך אהבה". גם רבים מתלמידיו ועמיתיו שמעו את המסר הזה.

שתיל שיהפוך לעץ

לפני כשלוש וחצי שנים לקה שטיינזלץ בשבץ, שמנע ממנו את אפשרות הדיבור והפעלת יד ימין. אבל הוא לא ויתר. עד משבר הקורונה המשיך ללכת למכון מדי יום עד 11 בלילה; לקרוא אינסוף ספרים, להיות סנדק בבריתות, לברך בחתונות. להיות חי, וסקרן כתמיד. בני המשפחה מספרים שמשהו בו גם נעשה רך יותר, "כאילו הוסרו ההגנות".

הנכד טמיר פלנט, שבשנים האחרונות גם הרבה ללמוד עם הרב, מספר שבכל שנה ביום הולדתו היה סבו עורך "סבב סיומים": התנ"ך, תלמוד בבלי וירושלמי, ש"ס משניות, ספר הזוהר, שולחן ערוך – והאנציקלופדיה העברית. "ולמרות ההספקים המדהימים האלה וכל מה שהספיק בחייו, תמיד היה מבואס ביום ההולדת שלא עשה די". ביום ההולדת לפני שבע שנים, בהתוועדות עם תלמידיו, אמר להם הרב: "לא חשוב לי מה שיהיה כתוב על המצבה שלי…אכפת לי מעם ישראל. מה אני רוצה? 'שומר ישראל, שמור שארית ישראל, האומרים שמע ישראל'. לשמור את הקיום של האנשים, החיים של האנשים והזהות של האנשים".

ובאחד הריאיונות האחרונים שהעניק בחייו, לתלמידי מחקר של אוניברסיטת בן־גוריון, אמר שטיינזלץ כשנשאל איך ירצה להיזכר: "אני לא חשבתי מעולם מה יהיה כתוב על המצבה שלי. זה לא כל כך מעסיק אותי, אבל כן מעסיק אותי מה ייזכר. עשיתי משהו, אבל לא עשיתי מספיק. לא עשיתי אפילו מקצת הדברים שרציתי לעשות. כתבתי כך וכך ספרים, יפה מאוד. נתתי כך וכך הרצאות, יפה מאוד. כתבתי מאמרים כחול אשר על שפת הים. זה לא מספיק. מה הייתי רוצה לעשות? הייתי רוצה להשאיר עץ קטן שיצמח… בגינה שלי שתלתי לפני שנים שני ברושים. אחד נגנב, והשני היה ברוש קטן והראש שלו נקטם. לקחתי את הראש והצמדתי אותו בנייר דבק לגדם שעוד היה טרי. כיום הברוש הזה הוא עץ אדיר. זה מה שהייתי רוצה לעשות. לשתול ברוש קטן, אפילו קצת קצוץ, שיגדל ויהיה לעץ גדול".

מני, מנכ"ל המוסדות, מבהיר שפטירת הרב איננה מסיימת את תפקידו של המכון. על הפרק הוצאת פירושו של הרב לשישה סדרי משנה, והעלאת כל החומרים שכתב על יישומון לטלפונים חכמים. זאת בנוסף לתרגומים הרבים של הכתבים השונים למגוון שפות, שחלקם טרם ראו אור: אנגלית, צרפתית, רוסית, ספרדית ופורטוגזית. כמה מן הספרים נדפסו אפילו בסינית. הברוש הקטן שהתחיל שטיינזלץ לנטוע לפני 55 שנה, עם תחילת כתיבת הפירוש לגמרא, עתיד להמשיך לגדול.