פרשת ראה פותחת ומסתיימת בקריאה לראייה. בפסוק הראשון של הפרשה פונה משה לעם ישראל: "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". התורה מצווה לראות, כדי לבחור בטוב. רש"י מפרש ראייה זאת באופן מוחשי: ציווי לראות את הר גריזים והר עיבל, כאשר ייאמרו מעליהם הברכות והקללות. הראייה המוחשית מצטרפת לזו הרוחנית: הר גריזים והר עיבל הם אתרים ממשיים, המשמשים זרז להנעת תהליכים פנימיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תנאי הליכוד לדחיית התקציב: הסכמה קואליציונית כוללת
– הפיצוץ בלבנון: הממשלה מתפטרת אבל הצרות רק ממשיכות
– דעה: כבוד המת: עלינו למנות ולהיפרד מנפטרי הקורונה
בסוף הפרשה מתאר הכתוב את מצוות העלייה לרגל, המכונה גם "מצוות ראייה": "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ־לוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת. וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם". על היהודי לעלות לבית המקדש במועדים כדי להיראות לפני ה', ויש כאן ציווי כפול. העולה לרגל מקיים מצוות ראייה; הוא "רואה את פני ה'" באמצעות הבאת קורבן ובדרכים נוספות. אך עיקר המצווה, כפי שהיא מודגשת גם בספר שמות, היא התמקדות בצד הסביל: עליו "להיראות". כאן המבט פנימי: על האדם להכין את עצמו להיות ראוי להיראות בידי א־לוהים. כבר חז"ל הכירו את הקשר ההדוק בין המבט הפנימי לחיצוני ודרשו: "כדרך שבא לראות, כך בא ליראות" (בבלי חגיגה ב, א).
אלגוריה לחיי האדם
המבט הפנימי הנלווה למבט החיצוני העסיק את האמנים ההולנדים, ובמיוחד את יוהאנס (יאן) ורמיר (1632–1675). מרבית ציוריו הידועים כיום, שלושים ושישה במספר, מציגים סצנות תפנים אינטימיות, בדרך כלל נשים השרויות בתוך ביתן ועוסקות בשיחה, קריאה, נגינה או עבודה. ברבות מהן, המבט הוא הנושא המרכזי. לעיתים אלו דמויות המביטות זו בזו; לעיתים הן מביטות בצופה, כמו הנערה עם עגיל הפנינה המביטה אלינו מופתעת. ביצירות אחרות נראות נערות הקוראות מכתב או מרוכזות בעבודתן, כמו בתמונה שלפנינו.
בתמונה מתגלה לעינינו אישה צעירה לבושה בגדי פאר, המעידים על השתייכותה למעמד הסוחרים האמידים. לראשה כיסוי ראש טיפוסי עשוי פשתן, שנשים הולנדיות נהגו לחבוש בביתן. המעיל הכחול שעליה מעוטר באִמרת פרווה. היא עומדת סמוך לשולחן, לנוכח פניו של חלון המאפשר למעט אור לחדור אל החדר. בידה הימנית היא אוחזת מאזניים עדינים ומכיילת אותם לפני שקילה. על השולחן הכבד מונחות קופסאות תכשיטים אחדות, שתיים מהן פתוחות. מתוך הקופסה הגדולה גולשות שתי מחרוזות פנינים ושרשרת זהב. על השולחן פזורות מטבעות. האישה עומדת כנראה לשקול את התכשיטים ולהעריך את שווים.
אריג כחול מבריק מונח בחזית השמאלית, ויוצר קומפוזיציה מאוזנת בינו ובין המעיל הכחול. מעליו תלויה מראה. פס האור הנשקף ממנה מהדהד את ראש האישה הבהיר. על החלון תלוי וילון מוזהב, המסנן את האור הרך. על הקיר מאחורי האישה תלוי ציור גדול, ממוסגר בשחור, שבו מתואר "יום הדין האחרון". הציור מציג את ישו, ידיו המורמות מושטות קדימה והוא שופט את כל הנשמות. זוהי סצנה דתית ידועה המתנוססת בכנסיות רבות. בתחתית התמונה נראים מימינו של ישו אלה שיצאו זכאים במשפט, ובשמאלו – החוטאים העתידים לרשת גיהינום. ראשה המואר של האישה מפריד בין שתי הקבוצות.
החיבור החזותי בין האישה ובין יום הדין האחרון מתחזק על ידי הקבלות רעיוניות, תמטיות, המתקיימות בציור: המאזניים הם סמל המשפט; השופט שוקל. האישה מתבוננת במאזניים במבט שקט ומהורהר. שיווי המשקל המדויק מרמז על מצבה הנפשי של האישה. במפתיע, המאזניים ריקים (ומאשרת זאת אף בחינת התמונה במיקרוסקופ). האישה ניצבת בין השפע הארצי: פנינים, זהב וכסף, ובין התזכורת החזותית לעולם האמת שבו על האדם ליתן דין וחשבון על מעשיו.
האור ממלא תפקיד מרכזי בתמונה. הוא חודר מבעד לווילון המוזהב, המצל על קיר שנעוץ בו מסמר קטן. הוא מאיר את פניה ואת גווה של האישה מלפנים, ונמוג בעדינות. גונו הזהוב של האור חוזר בווילון, בשמלה המבצבצת מתחת למעיל, בשרשרת הזהב ובמסגרת התמונה. האור הזהוב בשילוב הנוגה הבהיר משרים על הסצנה הביתית אווירה מיסטית. דווקא הסצנה הדתית שבתמונה מוחשכת. האור מספק לאמן אפשרות ליצור תחושה שהאישה נמצאת בתהליך של איזון פנימי. זהו רגע מדיטטיבי, שבו הזמן הגשמי קפא ופינה מקום לזמן הנצח.
ורמיר תכנן בקפידה כל פרט בציוריו. נקודת המגוז נמצאת בזרת הוורודה של ידה הימנית של האישה. זרוע אחת של המאזניים נמצאת בצל, והשנייה – מוארת. המרכז המדויק של הציור נמצא על המישור האופקי של המאזניים, בדיוק באמצע בין שתי הכפות. למרות כל המטען הרוחני שהציור נושא, הוא נראה ריאליסטי וטבעי מאוד.
גישות פרשניות שונות מסבירות את הציור הזה כאלגוריה לחיי האדם. מצד אחד הוא חי "חיי שעה", שרוי בעולם החומרי שאחד ההיבטים שלו הוא הרצון לצבור נכסים וחפצי מותרות. במקביל הוא שואף לחיי נצח, לחיים של אמונה ועשיית הטוב והישר. האם האיזון שהאישה מציגה נובע מהעושר החומרי שנפרס על השולחן? האם היא מרוכזת בחומר, בצבירת נכסים, בהנאות הגשמיות של החיים – או בחיי הרוח? מה משמעות הסצנה הדתית המתוארת מאחוריה? האם היא מפנה לה את הגב, והתמונה משמשת אות אזהרה לאישה ולצופים גם יחד? סיוע לעמדה זו ניתן למצוא בעובדה שכפות המאזניים ריקות. ואולם הבעת פניה הענוותנית של האישה, המראה המוצבת מולה העשויה להעיד על מודעות עצמית, והאיזון המדויק בין כל מרכיבי התמונה – כל אלה עשויים להוביל למסקנה הפוכה. האישה מדגימה לצופה כיצד להפחית מחשיבות החומר ולאזן בין שפע חומרי לבין שאיפות רוחניות.
פנינים זוהרות ומסמר עלוב
שאלות אלו העסיקו מאד את ההולנדים במאה ה־17, בתקופת "תור הזהב". ערכי הצניעות הפרוטסטנטיים והאופי החסכני ההולנדי המפורסם, עמדו למבחן קשה בתקופה שבה כה רבים נהנו מרווחה כלכלית.
הפנינים המככבות בציור מדגימות את השפע הכלכלי ההולנדי. פנינים יובאו להולנד ממושבותיה שלאורך חופי האוקיינוס השקט. הן מעידות שהולנד במאה ה־17 היא מעצמה ימית, אשר אזרחיה זוכים לייבוא מותרות מיבשות רחוקות. ציירים הולנדים רבים הקדישו בציוריהם מקום לפנינים, אך ורמיר עלה על כולם. רבות מהנשים שצייר עונדות פנינים, ובולטת במיוחד "הנערה עם עגיל הפנינה" העונדת פנינה ענקית וזוהרת.
גם הפנינים, כמו המראה, מייצגות את שתי כפות המאזניים. דרך היווצרותן, מגרגר חול לאבן חן, מסמלת את הרוחניות שבחומר, את יכולת ההשתנות. לכן פנינים הן סמל להארה, ללידה רוחנית (בנצרות מסמלות הפנינים את מלכות השמיים, וייתכן שוורמיר כיוון למשל זה). דימוי הפנינה מבטא דבר־מה טהור, נחבא, קבור במעמקי הים או בעמקי התודעה, דבר־מה שקשה להשיגו. ואולם הפנינים מייצגות גם ארכיטיפ מנוגד. לא רק טוהר ותמימות אלא גם יוהרה. השולחן עמוס בתכשיטים, אך האישה עצמה אינה עונדת שום תכשיט. נדמה שהיא שוות נפש ליופיים ולערכם.
האישה מתבוננת במאזניים. היא משתדלת לדייק כאילו כל חייה תלויים בחוט השערה המונח על כף המאזניים. הנושא המרכזי של הציור, להבנתי, הוא הפנים הכמוסות של חוש הראייה האנושי. ואולי לא בכדי בחר האמן בדמות נשית לייצג את הראייה הפנימית. ייתכן שהיא בהיריון, מצב שניתן להקביל אותו מטאפורית לפנינה הנחבאת בתוך צדף, ובכך מועצמת התחושה שהציור צופן בתוכו סוד.
בצד השפע הגשמי והמסר הרוחני, צייר ורמיר מסמר עלוב תקוע בקיר. פעם הייתה תלויה עליו תמונה, כנראה, וכעת הוא נותר ללא שימוש. כפות המאזניים הריקות והמסמר המיותם הזכירו לי שורה מתפילת "אבינו מלכנו": "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ, כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים. עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ". תפיסת יום הדין כזמן שבו הא־ל שוקל במאזניים את מעשי האדם שאולה מהמסורת היהודית, כמו בפיוט הקדום שנאמר בימים הנוראים: "לְאֵ־ל עוֹרֵךְ דִּין, לְבוֹחֵן לְבָבוֹת בְּיוֹם דִּין". ורמיר גורם לצופה לראות בו־זמנית את שתי הסצנות, את האישה ואת התמונה שמאחוריה, לשקול גם את מעשיו שלו, ולהבין שהדרך שבה הוא רואה את עצמו ומכלכל את מעשיו משפיעה על העולם כולו.
המאמר הינו פרק מתוך הספר "אמנות כפרשנות" על חומשים ויקרא, במדבר ודברים, בהוצאת ידיעות ספרים (2020) יאן ורמיר, "אישה אוחזת מאזניים", 1662–1663, הגלריה הלאומית, וושינגטון
