לסבא שלי היו עיניים כחולות שנצצו כשביקשתי בפעם הראשונה לשאול אותו שאלה, וגם בכל פעם ששאלתי אחר כך; שדמעו מהתרגשות גם בפעם המאה שבה סיפר על יהודי פשוט שמתפלל לקב"ה; שבהקו בעוצמה כשדיבר על חלומות, על הנשמה ועל עם ישראל; שבכו כשהקשיב לצער הכי קטן שלי; שחדרו לחדרי הלב של כל אחד והציצו לנבכי הנפש; שעטפו אותי בחום אינסופי בכל מבט, השקיטו, הרגיעו, לוחשות שיש מקום בטוח, יש על מי להישען, הכול בסדר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כבוד המת: עלינו למנות ולהיפרד מנפטרי הקורונה
– הרב שטיינזלץ – תורה חובקת עולם
– תנאי הליכוד לדחיית התקציב: הסכמה קואליציונית כוללת
לסבא שלי היה פה שסיפר בחן אינסופי את כל הסיפורים, של החתולים ברחוב גסטר ושל ערפילית אנדרומדה ושל אברהם אבינו; שנעץ את חיציו השנונים ודחף כל איש ואשה לצמוח ולגדול, להיות מעבר לעצמם; שביאר במילים פשוטות ונגישות את הנושאים הסבוכים ביותר – את אלוקים ואת האדם; שלעולם לא פסק מללחום את מלחמתה של תורה נגד כופריה ונגד לומדיה. פה שרחש תפילה זכה מדי שבת במשך שעות, ביגיעה ובאהבה. פה שאחרי פיטום קצר במקטרת היה מתווה לי את הדרך הנכונה לכל מועקה ולכל שאלה; שהמתיק לי סודות כשהלכתי איתו רגע הצידה בימים נוראים. פה שזיכה אותי תמיד בחיוך מאוזן לאוזן כשהייתי נכנס לחברותא בימי שישי בצהריים, ושנישק אותי לשלום כשיצאתי.
לסבא שלי היו ידיים שציירו לי ג'ירפה כשהייתי קטן, שקטפו לי פרח שרק הן ידעו את שמו; שנתנו לי סטירונת מלאת חיבה ובירכו בהצלחה; שכתבו שעות ושנים את הביאורים שפותחים לי שער ללמוד, ואת הספרים עם התשובות לשאלות החשובות באמת; שתמצתו במשפט מבריק אלף רעיונות, וששוררו קדושה באלף משלים שונים; שהפצירו בי בתנועה קטנה תמיד לעשות יותר, ושבתפילת מוסף אחת בראש השנה, מתחת לטלית בברכת כוהנים, הונחו על ראשי ונתנו לי טעימה של הקדושה.
לסבא שלי היה לב שדאג לכל העולם. לב שהניע אותו לעבוד בשביל כל האנשים שלא עובדים מספיק ועוד קצת, ועדיין לשבת עם הנכד שלו שעוד לא הגיע לגיל בר־מצווה במשך שעה כל שבוע, ולהסביר לו משנה אחת קטנה. שסחב על עצמו את כל העולם בכל רגע, ובכל זאת היה כולו עם האדם שישב מולו באותו רגע. לב שכאשר נשברו הידיים לפני כמה שנים וכבר לא יכלו לכתוב לצייר ולקטוף ולסטור בחיבה, התגבר והקליט מה שצריך לכתוב, ואמר מה שצריך לסטור. לב שכשהפה כבר לא יכול היה להוציא מילים כתיקונן, שלא יכול היה לנעוץ חיצים ולספר סיפורים, לפטם ולבאר, התגבר והראה בעיניו את שצריך לבאר, וחייך בשפתיו את שצריך לומר.
ובימים שקודם פטירתו, כשנעצמו עיניו וכבר לא יכלו לנצוץ ולדמוע ולחייך ולהבין, הלב הזה המשיך לפעום בכוח עילאי ולא מוסבר, כדי שהנכדה שלו תוכל ללדת בן ברגיעה.
